מאז שאני ילדה קטנה שנאתי את יום השואה
כל יום שואה ידעתי מחדש שאני אבכה כל היום
ידעתי שבצפירה אני תמיד אחשוב על סבתא
היא לא סיפרה כל מה שהיא עברה אבל הספיק
מה שידענו כדי לקבל צמרמורות מכף רגל ועד ראש.
כל יום שואה חשבתי כמה זה לא פייר
איך אנשים מסוגלים ללכת בעיוורון מוחלט
אחריי רעיון שגולם בתוכו כל כך הרבה שנאה ורוע
כל יום שואה חשבתי על כמה שסבא שלי חזק
שלחם עם הפרטיזנים וסחר עם הגרמנים כדי להינצל
כל יום שואה מחדש חשבתי על השם משפחה הקודם שלי
"אייכנבוים" איך ילדים היו צוחקים עליי בבית ספר
אבל מה לעשות שאמא רצתה שיזכרו את שם המשפחה
של קרוביה שרובם נכחדו כי נהרגו במחנות?
כל יום שואה אני חושבת מחדש ולא נתפס לי
אני בוכה מחדש כי כואב לי
אני רואה את הסרטים שמשודרים בטלוויזיה בלופים
ולא נתפס לי
כל יום שואה מחדש...

לזכור ולא לשכוח