קלמנטינה

בס"ד

כאן היו אמורים להיות התוצאות של תחרות הדמויות מהפאנפיק הראשון, זוכרים? הבעיה היא שלא כל התוצאות הגיעו ליעדן בשלום, כנראה שפיראטים לקחו את קולות הימאים... בכל אופן, בסופו של דבר אני החלטתי לבד איזו דמות תנצח, וכמובן שהדמות המנצחת היא.................................... מצה! כן, הציור ההוא של הוגו כשהוא רצה להכין מצע לבחירות וצייר מצה של פסח? זה ניצח בתחרות!!!

בס"ד

לכל מי שפספס, במשך הפרקים האחרונים התנהלה ברקע תחרות הדמויות, בה אתם, אתן, אנחנו, הם, הן, הוא, היא, את, אתה כולכם, כולכן, וכוווולנוווו!!!1 הצבענו עבור הדמויות האהובות עלינו בפאנפיקוש על הארי פוטר החטיך, והיום ההצבעות תספרנה ונדע סופסוף מיהו הזוכה!

ההצבעות בתחרות היו באמצעות ציורים - בלי הגבלה על מספר הדמויות וההצבעות! עכשיו אלה מכם שלא הפיקו להצביע ודאי מצטערים על שלא השתתפו, נכון?

ועל הדרך, למי שפספס או שכח, הנה תזכורת קטנה לגבי הדמויות שליוו אותנו עד פרק 19. לאחר מכן חשפנו את פרצופן של כמה דמויות נוספות כמו משפחת מאלפוי המורחבת (את רובה כבר הכרתם קודם לכן באמצעות ספרי-רולינג, ואת סקורפיוש הכרתם גם מפה, אבל בטח לא ניחשתם שאמא שלו מוגלגית, נכון?), הגיטריסט של להקת אחיות הגורל, כמה סלית'רינים תאבי כוח שלומדים באותה השנה של סירנה וסובארו (לינדה, יאזופה ועוד), את חמשת חברי מועדון הסלג-סלבס המתפורר (את חבקוקי, סקורפיוש ושאלתיאל הכרתם עוד קודם. במועדון הזה היו עוד שני תלמידים סינים: סו סוי סויה המאוהבת בסקורפיו וצ'ין צ'אן פצ'ול השביעיסט המושלם), את מימי גויל החצי ענקית מבית רייבנקלו, כמה תלמידי בית סלית'רין נוספים שלא היו סלית'רינים מספיק לטעמו של הלורד האפל, עכביש מדבר, פטרונוסים מדברים... ואפילו נורברטה! (זוכרים?)

ראו פוסט זה כפוסט המשך! פוסט דמויות מכה שנית, והפעם: עם תמונות!

וכעת, נפסיק למתוח אתכם ונעבור לספירת הקולות!

בס"די סמאדלי

קוראים חדשים? ברוכים הבאים! אתם מוזמנים לקרוא את הפאנפיקוש על הרי פוטר החטיך מההתחלה!

תוכלו להמשיך ולעקוב אחרי הפרקים באמצעות הרשימה המתאימה בצד הבלוג, קריאה מהנה!

בפרק הקודם קרו מלאאא דברים ממשששש חשובים!

1. אבא מאלפוי הגיע!

2. דאדלי ופנסי פרקינסון הגיעו!

3. דאדלי בעט משם את פנסי פרקינסון!

4. דאדלי חשף את תוכנית ההצלה של אוגוסטוס והרס הכל!

5. הזשלבים למדו להעריך סופסוף את אוגוסטוס כראוי!

6. סירנה, סובארו, טוטו, ג'יימס ואלבוסוורוס נזכרו סופסוף בסקורפיו והוציאו אותו מחדר הסודות! בינתיים, מירטל גילתה שסקורפיו אוהב את רוז וליבה נשבר בקרבה!

7. דראקו מאלפוי עשה ספונג'ה רצינית!

8. ייחוסו של שאלתיאל נחשף!

9. יאזופה וקראב גילו שחדר הסודות שוב נפתח, והם משוכנעים שבכל רגע סירנה מלווה בבסיליסק ענק תבוא לטבוח בכולם ולנקום את נקמתה על שבמשך כל השנתיים הראשונות ותחילת השלישית כולם ירדו על שיער הנחשים שלה והחבר היחיד שהיה לה זה סובארו כחול העור והמטומטם!

חוץ מזה, ודאי שמתם לב שפאנפיקנו כבר הגיע לגיל 36 המופלג, והוא עדיין רווק, שזה מזעזע ממש! בגיל הזה הוא כבר יכול היה להיות סבא! תחשבו שהיה נולד לו פאנפיקוש פיצפוש כשהוא היה בן 16, ולפאנפיקוש הפיצפוש היה נולד פאנפיקושוש עוד יותר פיצפוש כשהוא בעצמו היה בן 16! אז היה יכול להיות לפאנפיקנו נכד בן שנתיים, בינתיים! ובמקום זה הוא עדיין רווק, ד' ירחם!

אנא מכם, עזרו לנו! אנחנו עדיין מנסים לדבר איתו שיתפשר קצת על פאנפיקית פחות יפה מבלטריקס... תציעו לנו פאנפיקיות!

ובקשר לתחרות הדמויות, שלחו נא את ציוריכם אם טרם שלחתם (שלחו את הציור בתגובה לפוסט הנוכחי). לפרטים נוספים לגבי התחרות אנא עיינו בסוף הפוסט הזה, תודה.

פרק 36

לפתע פתאום, כשג'יימס וחבורתו אך הגיעו לאולם, כל הנוכחים פרט להארי ודראקו התמוטטו במקומם והחלו לנחור נחירות רמות.

"הו, וואו..." אמר דראקו המופתע.

"טוב, הם לא ישנו שלושה ימים ברצף, אתה יודע..." הארי משך בכתפיו.

"לפחות כשהם יקומו הם לא יחבטו אבק מבגדיהם אחרי הספונג'ה הרצינית שעשיתי פה!" אמר דראקו בזחיחות.

"כן, הם בטח יחליקו!" רטן הארי.

"היי, תראה את העוף הגדול הזה! יאמי..." דראקו ליקק את שפתיו, עיניו נחות על פוקס הזוהר.

"אה, כן... תקשיב, עכשיו כשכולם ישנים זאת ההזדמנות שלנו לנקות את כל הטירה!" אמר הארי.

"הא, נכון!" דראקו קיפץ בהפתעה.

"טוב, אז בוא נתחלק חצי-חצי, זה ילך יותר מהר..." אמר הארי, ושניהם פנו כל אחד לכיוון אחר: הארי לכיוון המגדלים ודראקו לכיוון המרתפים.

"טוב, זה היה צפוי..." הרהר דראקו.

"בעצם, הארון שמתחת למדרגות שלי נמצא שם, וגם העכביש..." הרהר הארי, ופלט מיד: "שינוי התוכנית! אני לוקח את המרתפים!" 

"מה?! אתה בכלל מכיר אותם?!?" דראקו הרים גבה מזלזלת לעברו.

"כמובן! מה, אתה לא מכיר אותם?" אמר הארי באדישות ופנה ללכת לכיוון המרתפים. דראקו ההמום עמד נטוע במקומו בפה פעור. הוא בהחלט לא הכיר את אזור המגדלים.

"טוב," אמר דראקו לעצמו (כי הארי כבר לא היה באולם הגדול, ושאר הנוכחים כבר ישנו) ונשם עמוק, "כנראה שאין לי ברירה..." קולו נסדק.

דראקו החל ללכת לכיוון המגדלים... אכן היו שם כמה כיתות לימוד שהכיר, אבל הוא מעולם לא ביקר במגדלים עצמם... חוץ ממגדל האסטרונומיה, אבל זה לא נחשב. הוא אף פעם לא הסתכל על הדרך כי הוא נהג להעביר אותה בעצימת עיניים, פחד גבהים, אתם יודעים... בדרך כלל קראב היה עושה לו שקמח והוא היה עוצם עיניים כל הדרך. מזל שבשיעורי אסטרונומיה היה צריך להסתכל לשמיים ולא לאדמה... 

כשהפרופסור מקגונגל והאגריד הותקפו בזמן הבגרות, הוא חשש שיפול מהמגדל...

דראקו בלע רוק ועצם את עיניו בחוזקה, ואז פקח אותן שוב.

"טוב," הוא שוב נשם עמוק, "כנראה שאין לי ברירה..." הוא השתנק. רק חסר לו שבנו, סקורפיוש, יראה אותו ככה... סקורפיו תמיד ראה בו אבא גיבור ואמיץ!

"הו, לא הלכת לנקות?" נשמע קול ילדותי מאחוריו. דראקו קיפץ במקומו בבהלה ואז הסתובב וראה שם ילדה אחת.

"מי את? למה את לא ישנה כמו כולם?" הוא נרתע.

"אני ישנה..." היא אמרה בסהרוריות והמשיכה ללכת לדרכה, זורעותיה משוכות קדימה, בעודה ממלמלת לעצמה "טוויסט אנד שאוט..." דראקו גילגל את עיניו.

"פייסבוקית... רק שלא תזכור משהו מזה!" דראקו טילטל את ראשו במחאה, כחכח בגרונו ופנה סופסוף לעלות למגדל האסטרונומיה.

"אם אתה מפחד מגבהים כל כך, למה שלא תקציף את הכל כמו שעשית קודם באולם הכניסה?" שאלה סיציליה.

"אה, וואלה... את לא רוצה לחזור לאזור הנקי לפני שזה יקרה?" הציע לה דראקו בנדיבות, כי אחרי הכל היא ככל הנראה הצילה את חייו הרגע. לעזאזל, דראקו חב את חייו ליותר מידי יצורים עלובים!

"למה? זה היה כיף!" היא אמרה ושוב פיזמה לעצמה "טוויסט אנד שאוט..." דראקו שב על עקבותיו, ואז קרא "התקרצף!" לעבר הפניה לאיזור המגדלים. הקצף הרב שיצא משרביטו המשיך לגדול ולמלא הכל באיזור ההוא, ודראקו ספק כפיו בסיפוק ופנה לעזור להארי.

~שיר אשיר בגשם~

סיציליה צפה על גבי הקצף הסמיך במעלה מגדל האסטרונומיה. היא לא ידעה שהיא לא היחידה בדרכה לשם. דררקונית אחת מאוד מסויימת עמדה לקיים את מנהגה הפגאני המוזר ולהטיל את ביציה במקום בקיעתה. לא היו לה זכרונות רבים מילדותה, לנורברטה, בעיקר סבך שיער שחור ועצום בגודלו. כנראה אמא סבלה משערת הכחליל, מחלה לא מזיקה אך מכערת ומדבקת ביותר - זה גרם לה להראות כמעט אנושית, פיכסה! 

ובמחשבה שניה, אמא האגריד באמת נראתה קצת קטנה בשביל דרקונית...

נורברטה החליטה לעצור לנוח ביער כלשהו מעליו חלפה בדרכה. היא מצאה קרחת יער מתאימה בגודלה ונשכבה על גבה בעצלתיים, זרועותיה שלובות תחת עורפה, והחלה להפריח טבעות עשן לשמיים. כשהיא בחנה אותן מתפוגגות בשמיים ההולכים ומתבהרים שרתה עליה שלווה מופלאה וחמימות פשטה בקירבה. עיניה נעצמו בביטחון גמור, כי כמו כל אלה שגדלו בסביבת קוסמים מתורבתת היא ידעה שאיש לא ידחוף את אצבעו לעיניה. 

לא היה לה מושג שקיימים יצורים רבים בעולם הזה שלא גדלו בסביבת קוסמים בריטים מתורבתת, וכמה שדווקא כן גדלו בסביבה כזאת, אבל בימים אלה התחשק להם בעיקר לעשות את ההיפך מכל מה שהקוסמים ניסו להטמיע בהם.

פאמפאמפאמפאאאאםםםם!!!

סיציליה התנגשה בתקרה. פניה נמעכו, אפה השאיר על התקרה שובל שמנוני. הקצף הקיף אותה מכל עבר, והיא המשיכה לפזם לעצמה את "שיר אשיר בגשם". רגע לפני שהקצף כיסה את אפה שביצבץ מעליו עיניה נפקחו בבת אחת. זה שרף מאוד, אבל היא התעוררה. הדבר הראשון שהיא עשתה היה להתעטש. משום מה זה פינה את הקצף מעל פניה, והיא לפתה בידה את שרביטה בתוך הקצף וקראה: "אצ'יו מטאטא!" 

דבר לא קרה, כנראה שהקצף הסמיך והדביק היה חזק מהמטאטא...

זו היתה דרך קצת מוזרה למות. סיציליה עצמה עיניה וכל מה שהספיקה לעשות ולא לעשות בחייה הקצרים חלף אל מול עיניה. היא חייכה לעצמה כשחשבה על כל האנשים שחשבו שהיא משוגעת. כשהיתה ילדה שגדלה בסביבה מוגלגית - זה היה בגלל יכולות הקסם שלה. כשלמדה בהוגוורטס - זה היה בגלל הסהרוריות. אבל תמיד, תמיד היא הצליחה להנות מזה. מה שלא אמרו עליה מאחורי הגב... היא החליטה כבר בגיל צעיר מאוד שאם זה לא יצחיק אותה זה כנראה יגרום לה לבכות, והיה ברור לה מה היא מעדיפה.

כך קרה שבזמן שאחרים חששו ממה שאחרים יחשבו עליהם, או ניסו לשכנע את עצמם שלא באמת אכפת להם, לסיציליה היה אכפת מאוד - כי זה שיעשע אותה. כשהיא עשתה דברים שאף אחד אחר לא היה מעז לחשוב עליהם היא ידעה שבסתר ליבם כולם מקנאים בה. אכן, מבחינתה רוב העולם הורכב מפחדנים עם רגשי נחיתות. היא העריכה מאוד את אלה שהעריכו אותה, וחיבבה למדי גם את כל השאר. 

לכן כשהיא צחקה על עצמה עם כולם היא גם צחקה קצת עליהם, על שהם צוחקים עליה. לא היו בה רגשי שנאה כלפי איש, גם לא רחמים. לכל אחד מהאנשים שהיא הכירה היתה תפיסת עולם קצת משונה ומשעשעת שגרמה להם להתנהג כל כך אחרת ממנה. 

טוב, אולי זה קצת מסובך, אבל דמעה אחת זלגה מזווית עיניה, כנראה כי הקצף הזה באמת שרף. הוא הכיל ריכוז גבוה מאוד של סבון, ככל הנראה. 

"ובעצם, מי לא היה רוצה למות באמבטיית קצף?" קראה סיציליה פתאום, ואלה היו מילותיה האחרונות...

(הקהל מתבקש לתת לסיציליה כבוד אחרון ולעמוד דום בראש מושפל לקרקע עד שהשיר שלה יגמר.) 

"אתה אומר שהיתה שם ילדה, ואתה השארת אותה שם בתוך כל הקצף הקטלני שלך ובאת להצטרף אלי?" רטן אבא פוטר.

קודם לכן, הוא היה באמצע משחק שח סוער עם עכביש לא גדול כמו הרעגוג ולא קטן כמו עכבישים מוגלגים, כשאבא מאלפוי מצא אותו. לדאבונו של אבא מאלפוי, הארי פוטר והעכביש שהו בחדר המועדון של בית סלית'רין דווקא. זה היה מדכא במיוחד לאור העובדה שלדראקו לא היה מושג מהי סיסמת הכניסה בזמן שפוטר והעכביש היו בפנים.

"אתה פשוט יצור מתועב! איך אתה יכול לדעת את הסיסמא לבית סלית'רין ולהשאיר אותי בחוץ?! אני הסלית'ריני מבינינו! תמיד היית כזה, הארי פוטר, ולכן שנאתי אותך כל כך! תמיד הצלחת בכל, כולם אהבו אותך... מעולם לא התמודדת עם מה שאני התמודדתי!" רתח דראקו כשהארי הועיל בטובו לפתוח את הכניסה לחדר המועדון למענו.

"אתה מתכוון שלא היה לי אבא מליין שסידר לי פרוטקציות?" שאל הארי לתומו ושב למשחק עם העכביש, שכבר הרים פעמיים את שמונה גבותיו השעירות בעקבות המהלך הקטלני שעשה.

"שתוק, אתה לא מבין כלום!" התמרמר דראקו והתיישב על הכורסא ליד הארי. הארי ישב שם ואימץ את מוחו בעודו משמיע "ממממ...", ידו לופתת את סנטרו ומצחו מתעוות בקמטי מחשבה רבים.

"הו, אל תעשה את זה! זה יעשה לך קמטים!" ייעץ לו העכביש ברוחב לב.

"תודה לך." אמר הארי ושיפשף את מצחו כדי ליישר אותו.

"הנה, אתה גם מתלהב מהצלקת הזאת שלך, ומזה שאתה סלבריטי...." המשיך דראקו להתמרמר לעצמו.

"אולי תשתוק?! אני מנסה לחשוב!" רטן הארי.

"למה אתה לא מנקה?" שאל דראקו.

"הפטרונוסים שלי מנקים! אחד מהם הסגיר לך את המיקום שלי, לא?" אמר הארי בסתמיות.

"אה, כן..." אמר דראקו, בעודו נזכר לפתע בדמות אייל האור שדליים תלויים לקרניו וסחבות עוטפות את פרסותיו שהסגיר לו את מיקומו של פוטר.

זה הלך בערך ככה: "היי, דבר! אתה יודע איפה פוטר?!" דראקו שאל, ואז אייל האור הנ"ל הטה את ראשו לעבר חדר המועדון של סלית'רין. "וואי, תודה! אתה די חמוד!" קרא לעברו דראקו באושר, ואז נתקע אלף שנה מחוץ לחדר המועדון בזמם שהאייל הוא המשיך לנקות, מתעלם מתחינותיו של דראקו, שגרמו לו להפסיק לחבב את אותו האייל לגמרי.

"דבר מגעיל." אמר דראקו להארי בסיומו של אותו פלאשבק.

"מה?" שאל הארי שקו המחשבה שלו חזר לגמרי למשחק השחמט. אחד מחיילי העכביש זז למשבצת שהארי ממש לא רצה אותו בה, ופניו עטו מבט של פאניקה קלה ששוב קימט את מצחו.

"אל תעשה את זה." אמר העכביש.

"כן, נכון." אמר הארי ושיפשף את מצחו.

"אז אתה משחק לך שח פה ומשאיר את העבודה השחורה לדבר המגעיל?" רטן דראקו.

"מה?" שאל הארי כשהביט בדאגה בסוס של העכביש ששם קץ לחייה הקצרים למדי של מלכתו של הארי.

"אתה יודע, אולי נתחיל לשחק שח על כסף?" הציע העכביש, בקולו נשמע חיוך, ללא ספק.

"אה, לא... מה תעשה עם כסף בכלל? אתה הרי לא תסתובב ברחובות ותקנה, נכון?" אמר הארי, והזיז את הצריח שלו בהיסוס, באצבע אחת.

"הו לא, אני אעשה הזמנות מהאיטרנט! שח מט!" קרא העכביש כשהצריח שלו חיסל את הצריח של הארי, ומלכו של הארי נותר לכוד לגמרי.

"הלווו! קצת יחס?! ותגיד לחבר השעיר שלך שיפסיק לדבר ככה!" אמר דראקו.

"האגריד מדבר בסדר גמור!" רטן הארי.

"לא, התכוונתי לדבר שמשחק איתך שח!" רטן דראקו.

"איתך אני לעולם לא אשחק שח! אני גם לא אהיה נחמד אליך ואזהיר אותך כשאתה מקמט את המצח שלך!" העכביש אינפף לעצמו בהתנשאות, ונישא על רגליו הרבות לכיוון היציאה מחדר המועדון.

"מה? למה?" נעלב דראקו.

"כי יש לך רק שתי עיניים, כמובן! יצור מפוקפק!" רטן לעברו העכביש, ויצא משם בטריקת דלת.

"גם לך יש רק שתי עיניים!" פנה דראקו להארי בבלבול.

"לא נכון, יש לי ארבע!" תיקן אותו הארי והטיב את משקפיו לאפו, והניף את שרביטו והמשחק הסתדר ונעלם בקול פקיקה.

"מה, זה התעתק?" התפלא סדראקו בפה פעור.

"מה מפליא אותך בזה? אתה לא שמעת את החפירות של הרמיוני במשך שבעה ספרי-רולינג שלמים!" רטן הארי לעצמו, ואז בכמה הנפות שרביט חדר המועדון נעשה מסודר להפליא.

"אקספטו בונשין פטרונום!" קרא הארי, ופטרונוס האייל שיצא משרביטו התפצל לכמה איילים.

"נקו את כל האגף הזה, חדר המועדון והחדרים, בבקשה!" אמר הארי. איילי האור קדו והמתינו להארי שיצא משם בגב זקוף, דראקו מיהר בעקבותיו.

"לאן אתה הולך?" שאל דראקו.

"למטבח, כמובן! יש לי עוד הרבה עבודה היום, בניגוד אלייך! בכלל בישלת משהו בחייך אי פעם?" רטן הארי.

"בטח שבישלתי! בישלתי... אה... הרבה יותר טוב ממך בשיעורי שיקויים!" קרא דראקו. הארי פלט גיחוך. "סתום!" רטן לעברו דראקו בקול מתבכיין משהו.

"אני מוכרח להודות שסנייפ בהחלט סייע לי לרקוח שיקויים טובים משלך..." אמר הארי בחיוך נוסטלגי על פניו.

"על מה אתה מדבר?" התבלבל דראקו.

"אח, הנסיך חצוי הדם... אין כמוהו!" הם הגיעו למטבחים, והארי הפשיל שרוולים והחל במלאכה בזמן שדראקו חיטט בארונות בחיפושים אחר אוכל שנשאר.

"נראה לך שנשארו להם פחזניות?" הוא שאל.

"תגיד, אתה לא אמור לנקות את המגדלים?" שאל הארי.

"אה... הצפתי אותם בקצף." אמר דראקו.

"למה לא עשית בונשין-פטרונוס כמוני? זה בטח הרבה יותר מסוכן!" רטן הארי.

"מה מסוכן? מי כבר נמצא שם? כולם חוץ מהפייסבוקית ההיא נמצאים באולם הכניסה, לא?" שאל דראקו בסתמיות.

"הפייסבוקית ההיא?" שאל הארי בהיסח הדעת.

"כן, הפייסבוקית ההיא, זאת שעושה "טוויסט אנד שאוט" הזאת, שאדון האופל ממש מחבב אותה." דראקו משך בכתפיו.

"אה." אמר הארי וסובב מעט את המחבת שבידו כדי שהשמן יתפשט לכל אורכו בזמן שהגז נלדק תחתיו, ואז שפך פנימה עיסה שעורבה לה בקסם בינתיים והחל לטגן פנקייקים.

"זה מריח טוב." אמר דראקו והתקרב אליו. הוא כבר התייאש מלחפש אוכל ראוי והתחשק לו לטבול את האצבע בעיסה.

הארי צמצם את עיניו, הוא הרגיש שהוא מפספס פה משהו חשוב שנמצא לו על קצה התאים האפורים של המוח ופשוט אל גולש החוצה. דראקו קפא במקומו כשהוא הרגיש את אותה הרגשה בדיוק.

לפתע זה הכה בהם, ושניהם קראו בבת אחת: "הפייסבוקית ההיא!" והמחבת הרותח נשמט מידו של הארי על רגלו של דראקו בטעות, שמיהר לאחוז את רגלו ולקפץ לכל עבר בקריאות: "אי! איה!" הארי רץ החוצה מהמטבח ודראקו מיהר לקפץ אחריו, אך כמובן שהיה איטי יותר. העיסה והמחבת ההפוך נשארו שם לגמרי לבד לשלוש שניות בדיוק, עד שהעכביש שקודם לכן היה חברה טובה להארי מצא את דרכו לשם (הריח הוביל אותו) והתביית על העיסה בפה מזיל ריר.

הארי פתח את הדלתות לכיוון המגדלים וקרא: "תם ונשלם הקונדס!" והקצף התפוגג בבת אחת. הוא מיהר לרוץ פנימה ומיד החליק.

"יותר מידי סבון, מאלפוי!" הוא צעק. דראקו הגיע אחריו, מקפץ, ומחליק לרצפה גם הוא.

"למה לא השארת לי משהו כדי לצנן את הרגל?" הוא רטן לעברו. הארי קם וקרא: "אצ'יו סוליות-דביקי של האחים וויזלי!" 

"לא, אל תלכלך פה עכשיו!" קרא דראקו בפאניקה.

"תנקה כמו בנאדם אחר כך, טוב? או שאני אביא לפה את הפטרונוסים שלי אם תמשיך להיות כל כך חסר תועלת! יש ילדת בסכנה שם למעלה!" קרא הארי ומיהר לנעול את נעלי-הדביקי, ואז לרוץ במעלה המדרגות כשהוא משאיר אחריו עקבות איכסה דביקות וירקרקות.

"אני באמת לא מבין למה האחים ויזלי המציאו את הדבר הזה בכלל..." רטן לעצמו דראקו, והפעיל לחש "התקרצף" מקומי קטן על כל אחת מהעקבות של הארי. הוא כבר חזר ללכת רגיל, שוכח לגמרי ממצב הרגל שלו שלא היה חמור בכלל. כשהוא נזכר בזה הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת כרגיל. הוא כבר אדם מבוגר, הוא לא יפיק כל רווח מלהראות לכולם כמה הוא סובל. וגם לא בא לו שיפטרו אותו עכשיו.

"אתה אומר שהיתה שם ילדה, ואתה השארת אותה שם בתוך כל הקצף הקטלני שלך ובאת להצטרף אלי?" הארי פוטר קרא לעברו ממרומי המדרגות. דראקו התפלץ בבת אחת והחליט לדלג על הנקיונות המקומיים עכשיו, והוא החל לרוץ בעקבות הארי, מבלי לקרוא לו שיחכה לו, כמובן.

"לא פה!" קרא הארי כשהגיע לראש מגדל גריפינדור ומיהר לרוץ מטה, כשהוא חולף על פני דראקו שעדיין טיפס במדרגות.

"לא פה!" קרא הארי כשהגיע לראש מגדל רייבנקלו ומיהר לרוץ מטה, כשהוא חולף על פני דראקו שהגיע לפתח החדר.

"לא פה!" קרא הארי כשהגיע לראש מגדל האסטרונומיה ומיהר לרוץ מטה, כשהוא חולף על פני דראקו שעמד מטרים ספורים מאחוריו.

"חכה! מה זה?" דראקו שאל והצביע על פס שמנוני שעל התקרה.

"הו... אולי עבר כאן חילזון, נקווה שלא משהו רעיל. בכל אופן, זה ממילא הצד שאתה צריך לנקות." הארי משך בכתפיו ופנה לצאת מהחדר, אבל דראקו נותר במקומו.

"נו, אתה בא? חשבתי שאתה רוצה לאכול דברים!" אמר הארי.

"זה לא מוכרח להיות חילזון, אתה יודע. גם אפו של הפרופסור סנייפ, המורה לשיקויים, יכול היה להשאיר שובל כזה." אמר דראקו בכובד ראש. הארי גילגל את עיניו, חזר על עקבותיו, אחז בזרועו של דראקו והחל לגרור אותו בעקבותיו למטבחים.

"בוא נקווה שהיא הצליחה לצאת מזה בשלום..." הארי הפטיר. השניים המשיכו בדרכם, ורק כשהגיעו שוב לאולם הכניסה ההרגשה המטרידה שהם פספסו משהו שנמצא ממש על סף דעתם שבה, והם עצרו במקומם וקימטו את מצחם כאילו שזה יסייע למוח שלהם בעצירות, ולבסוף הארי פשוט אמר: "אולי היא הצליחה לצאת משם?" "בשלום?" שאל דראקו. הם רצו למגדל האסטרונומיה והפעם יצאו לגג וסרקו אותו, ואת מה שמתחת, ומה שמעל, אבל לא ראו איש.

"הלואי והיית מספר לי עליה קודם." מלמל הארי חרישית, בתסכול. דראקו הנהן בראשו. מחנק איום הופיע בגרונו, והוא ניסה להחניק את הדמעות שהשתוקקו להציף את עיניו.

הוא שוב פישל, בשם תחתוניו של מרלין!

פאמפאמפאמפאאאםםםם!!!1

הראשון להתעורר באולם הכניסה היה פטריסיו. הוא הזדקף במקומו בבת אחת וקרא: "תחתוניו של מרלין!" ואז עיניו הזדגגו והוא התמוטט לרצפה בחבטה, פולט נחירה רמה.

טוב, היו להם עוד הרבה שעות שינה להשלים...

מה יקרה? האם סיציליה תקום לתחיה? האם היא לא תשוב עוד לעולם? איך סיפורינו יראה בלי אחת הדמויות המרכזיות בו? איך הוולדמורטים יתמודדו עם אובדנה? האם הפייסבוקים מסוגלים לקיים טקס זכרון ראוי כמו מה שהזשל"בים עשו למטריצה, שאפילו לא באמת מתה? והאם אוגוסטוס ישנה את שמו לטוסטוס? כל זאת ועוד - או שום דבר מזה - בפרקים הבאים, אל תפספסו!

תוספת קטנטנה + ספויילרים לגבי תחרות הדמויות:

אולי לא הבנתם, חברים, אבל הדרך היחידה להצביע בתחרות היא לשלוח ציור. זה בכלל לא משנה אם אתם רוצים לצייר או לא, אתם אפילו יכולים לשלוח ציורים כאלה:

שזה בסה"כ סתם ציורים מעפנים בצייר. ז"א, אתם יכולים לצייר דברים מעפנים סתם, אפילו יותר מעפנים מזה (איש השירותים, למשל), לכתוב מעל זה את שם הדמות שציירתם וזהו - יש לכם הצבעה!

ועכשיו ראיתם שיש לסקורפיו ורוז כבר לפחות קול אחד שהצביע לכל אחד מהם (הציורים האלה), אז אם אתם לא רוצים שמישהו מהם יזכה כדאי לכם למהר, לצייר ולהגיש (תעלו לשרת/בלוג/אתר ותגיבו פה לינק לתמונה. אל תדאגו, זה עם קרדיטים וגם לינקים לאתר/בלוג שלכם, אם אתם רוצים) כדי שלדמות אחרת יהיו יותר הצבעות.

כדאי לכם לצייר את הדמות האהובה עליכם...

ועוד יותר כדאי לכם לצייר עוד סקורפיואים/רוזיות אם מישהו מהם הוא הדמות האהובה עליכם, כי עכשיו נקבל הרבה ציורים לא של סקורפיואים מכל שונאיהם לדורותיהם!

אתם יכולים לצייר יותר מדמות אחת, ולצייר כמה פעמים את אותה הדמות - אז למה אתם מחכים?

נ.ב. - הציורים שפה לא מחייבים - זה לא אומר שככה באמת רוז וסקורפיו נראים, תציירו את הדמויות איך שבא לכם! רק אל תשכחו לציין מיהי הדמות שציירתם (ואם ציירתם קומיקס/מנגה/דוג'ינשי, שיהיה אפשר להבין מההקשר מיהי כל דמות, או שתציינו איפהשהו מיהי כל דמות - בכתב ליד או במקום בו תפרסמו את הקומיקס. בקומיקס בו כל דמות מופיעה יותר מפעם אחת (נגיד, קומיקס עם 4 פריימים בו בכל פריים מופיעה רוז וויזלי, למשל), מספר ההצבעות שווה למספר המופעים של הדמות (בדוגמא שלנו - הקומיקס מכיל ארבע הצבעות לרוז וויזלי).

הסברים נוספים יבואו כבר בפוסטים הבאים, ובינתיים, אל תפיקו לצייר!