בס"דוש
קודם כל, בנוגע לתחרות הדמויות: מעכשיו תספקו קישורים לתמונות (או לפוסט שלכם אליו העלתם תמונות) בתגובות לפוסט הזה בלבד, תודה! כמובן שדברים שכבר הגשתם בפוסט הקודם כן נחשבים, אבל אם מעכשיו תגיבו לשם עוד דברים... פשוט תגיבו אותם לפה, טוב?
מאירוע הפרק הקודם:
הייתה הקפה ראשונה לצלילי הביטלס, הידד! ועכשיו, לקרב על הוגוורטס! (אופס, ספויילרנו לכם מה יהיה בפרק...)
פרק 35
"מוהאהא! אני מריח דם אנגלי!" קרא בעל הקול המסתורי. כולם הצטמררו.
"חכו שניה, אני רק נפטר פה מהג'וקים וכבר מגיע." אמר הקול, ונשמע צליל הכיבוי של מגהפון. הנוכחים באולם הגדול החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.
"N shake it shake it shake it shake it!" קראה סיציליה והמשיכה לפרכס את ריקודה המזוויע.
"כבר עברנו פרק, טיפשה!" רטן הוגו וקם מרצפת האולם הגדול, כשהוא חובט אבק מגלימתו.
"וואו, באמת שמישהו מוכרח לנקות פה..." הוגו הוסיף.
"אני יודע, אני רק אציל את כולכם ואז אחזור לעבודה..." הפטיר הארי פוטר בקוצר רוח, ואז פנה בשרביט שלוף לוולדמורט שעל הבמה.
"אקספלי-" הארי החל לומר "-רגע!" קטע אותו וולדמורט. "מה?" הארי שאל אותו בקוצר רוח.
"בבקשה לא אקספליארמוס! זה כישוף די.. די קטלני!" וולדמורט החוויר עוד יותר.
"אקספליארמוס!" קרא הארי. וולדמורט הועף מהבמה בתנופה אדירה, ושרביטו נזרק מידו. הארי תפס אותו בקלילות ואז מסר אותו להוגו.
"הנה למדתם!?" קרא הארי, "זה היה כישוף לניטרול נשק - כפי שאתם רואים, באמת איבדתי את השרביט שלי - אה, תודה לך, העלמה בראון. כן, רעיון מצוין להראות להם את זה, פרופסור סנייפ-" המשיך הארי לדבר.
"אתם הבאים בתור, בוצדמים!" נשמע קול מצמרר מהכניסה לאולם. רעם הבריק, ברק הרעים, ולאחר שהסופה הדרמטית פסקה דמותו של אבא מאלפוי יצאה מהצללים.
"וואו, כמה דרמטי!" אמר הארי בהערכה.
"הו, דראקו, אחייני היקר!" ריחפה לעברו בלטריקס.
"עופי ממני." דראקו ניפנף אותה כמו זבוב, והיא עפה משם בעודה קוראת במחאה.
"ובכן, שוב נפגשים, הארי פוטר." דראקו ירק את שמו.
"תיזהר על השיניים!" הזהירה אותו הפרופסור מקגונגל.
"תודה, פרופסור. עדיין אין לי תותבות." אמר אבא דראקו במבוכה, ואז כיחכח בגרונו ושב לנעוץ בהארי פוטר מבט אפל.
"מה אתה עושה פה, פוטר?" הוא שאל בקול הכי אפלולי שלו.
"הו, אני מציל את כולם, כרגיל." אמר הארי ומשך בכתפיו בסתמיות.
"אה, כן? הגעת לכאן במיוחד כדי להציל את כולם? כמה אבירי מצידך, פוטר." דראקו שוב ירק את שמו.
"כן, אה? ...האמת שאני גם עובד פה..." אחת מזוויות פיו של הארי התעקלה מעלה בחצי חיוך מריר.
"מה אתה עושה פה?" הארי התעניין.
"הו, אני... גם אני עובד פה." דראקו משך בכתפיו, ואז שלף את שרביטו החדש (שהיה שייך רק לו, ואף אחד לא עשה לו אקספליארמוס על השרביט הזה מעולם, וזה) וקרא: "התקרצף!"
האולם נמלא מיד בקצף בניחוח פסיפלורה.
"טוויסט אנד שאוט!" קראה סיציליה והחליקה על הקצף.
"כולם לסתום את הפה! ולא לזוז!" קרא הארי בפאניקה. כולם מיהרו לצרוח ולהתרוצץ לכל עבר בפאניקה.
"לא, התכוונתי שתעשו בדיוק ההיפך!" קרא הארי.
"אל תדאג, אני לא איזה טיפש מטומטם שלא שולט בקסמים שלו ויגרום לקצף להציף הכל ולמלא לכולנו את הפה כך שלא נוכל להוהת רעכה'םרטם'רה רםק'וטה #$^@%$" דראקו הפסיק לדבר והחל לנסות לירוק מפיו את הקצף. כולם צפו אל על חוץ ממקגונגל ששחתה מטה בתוך הקצף הסמיך בחיפושים אחר שיניה, שפתיה סגורות בחוזקה.
"כנראה גם היא ירקה..." הרהר דראקו בינו לבין עצמו.
"ובכן, אני פה! סופסוף נפטרתי מכל הג'וקים! ואתם יודעים איך עשיתי את זה?" שאל בעל הקול המסתורי שבלי האפליקציה של אייפון כולם זיהו מיד שהוא ורנון דרסלי, "השתמשתי באש! זה ידוע שחרקים מפחדים מאש!"
לפתע יד לחה ורירית אחזה ברגלו של ורנון מתוך הקצף והוא פלט צרחה.
הפרופסור מקגונגל משכה את עצמה החוצה באמצעות ורנון, כשהיא אוחזת בידה השניה את שיניה, וכשהיתה מחוץ לקצף היא תחבה את שיניה לתוך פיה.
"פוי, טעם של סבון!" היא אמרה וירקה. ואז שבה לחפש את שיניה בתוך הקצף.
"היי, איך זה שהקצף לא מגיע לכאן?" שאל ורנון.
"כי אני העאנר'קליה ל'קהרםאוח $%#^%!" אמר דראקו וחזר לירוק.
"הו, אני רואה שהמנקה הגיע סופסוף! הטירה הזאת פשוט גדולה מידי בשביל האחיין הגרום והגמלוני של אישתי היקרה... אגב, איפה היא?" שאל ורנון. שוב יד לחה ורירית אחזה ברגלו, ומקגונגל משכה את עצמה החוצה מהקצף.
היא הניפה את שרביטה וקראה: "תם ונשלם הקונדס!" והקצף נעלם בבת אחת, כולם נחתו על הרצפה בחבטה.
"וינגארדום לאביוסה!" קרא נוויל שרפניון ומיהר להרחיף את חבקוקי, כדי לרכך את הנחיתה שלו.
"לא, אדיוט! אני גם ככה דובון רך ו.. רך!" קרא חבקוקי במחאה, בעודו מרחף מעלה מעלה עד שראשו הוטח בתקרה.
"אז זה באמת תקרה מכושפת ולא פתוח לשמיים!" קראה לילי בהתפעלות ובהתה בחבקוקי הנחבט בתקרה.
"כמובן! לא קראת את הוגוורטס תולדות?" שאלה אותה הוגו.
"גם אתה לא קראת את זה! אתה סתם מחקה את אמא שלך!" רטנה לילי.
"אז מה, בטח חוץ ממנה אף אחד לא קרא את זה!" רטן הוגו."
אני קראתי את זה." אמרה רוז בקול אפל, ואז דפקה על צידו האחד של ראשה, וקצף יצא מאוזנה האחת. לאחר מכן היא אטמה את אפה, פניה הביעו מאמץ רב והחלו להאדים, ואז להסגיל, ולבסוף בועת סבון גדולה התנפחה ויצאה מאוזנה השניה. הבועה ריחפה למעלה והחלה להתנגש בתקרה המכושפת לצידו של חבקוקי המצווח.
"הו, ככה טוב יותר." אמרה רוז.
"עוד יש לך קצת קצף בשפם." אמר לה הוגו.
"וגם בזקן, את נראית כמו סנטה קלאוס!" אמרה לה לילי.
"תודה." אמר רוז, הוציאה ממחטה מכיסה וניגבה את פניה.
"איך התמלאת בכל כך הרבה קצף?" התעניין הוגו.
בינתיים ג'יימס וטוטו קמו והחלו לחבוט אבק מבגדיהם, אבל לא היה שום אבק על בגדיהם.
"רואים? נכון שאני גאון?" פנה אליהם דראקו באושר.
"על מה אתה מקשקש? עכשיו הבגדים שלנו לחים ודביקים מסבון!" רטן לעברו טוטו.
"אז מה, הבן של מכסח אתכם בקווידיץ', אה?" שאל דראקו.
"אז אתה המנקה החדש, אה? לא סומכים עלי שאני אוכל לנקות פה לבד?" רטן הארי.
"אתה גם מבשל, לא? בטח זוועה... אני אכתוב לאשתי שתשלח לי אוכל מהבית." רטן לעברו דראקו.
בינתיים הוולדמורטים התבלבלו ולא זכרו איזה מהם היה באמצע דו קרב עם הארי ומי מהם היה בקהל.
"עכשיו, ג'ורג'!" קרא פרופסור לונגבוטום, ואז זינק בין הוולדמורטים וקרא: "חדר הסודות שוב נפתח! גורו לכם, אויבי היורש! אתם הבאים בתור, בוצדמים!" כולם בהו בו באימה, אבל ג'ורג' היה הראשון להתאושש.
"בואו, ילדים, מכאן..." הוא אמר ופינה כמה תלמידי שנה רביעית מבית פיסבוק לכיוון מגדל גריפינדור.
"לא מתפנים! לא מתפנים!" קראה קבוצה של סלית'רינים שראתה מה ג'ורג' מנסה לעשות.
"בעצם, אני צריך להתפנות..." אמר יאזופה.
"יש שירותים שם." אמר שאלתיאל והצביע באגודלו לכיוון כלשהו.
"הו, תודה!" אמר יאזופה ורץ לשם.
"אלה השירותים של קראב, הכניסה לחדר הסודות..." מלמל שאלתיאל בעקבותיו.
"אתה ממש תחמן, אתה יודע? איך זה שאתה לא בבית סלית'רין?" שאלה לינדה את שאלתיאל, שהוחמא עמוקות.
"טוב, האמת שרוב משפחתי תמיד התמיינה לבית סלית'רין, היו לנו גם כמה גריפינדורים סוררים, אבל מחקנו אותם מהשטיח, כמובן..." שאלתיאל החל להתפתל, סמוק לחיים.
"אל תאמינו לאף מילה שהוא אומר, הורים שלו מוגלגים." הפטיר לעברם צ'ין צ'אן פצ'ול בקול אפל.
"מאיפה אתה יודע?" שאל שאלתיאל, מופתע.
"אני יודע הכל, כמובן. הרי אני עורך הנביא היומי." השיב צ'ין צ'אן פצ'ול, ואז הוציא מכיסו כוס קפה חזק וריחני והחל לגום, בעודו עוטה על פניו הבעת חשיבות רבה.
"הו, זה נראה לי משקה מעניין!" קרא אוגוסטוס באושר ואץ לעברו.
"אתה צריך לטעום פולימיצי פעם." אמר ג'ורג' ונעץ בבנו המאומץ מבט מהורהר, ואז תפס את קבוצת הסרבנים הסלית'רינים בצווארוניהם ומיהר לסחוב אותם הלאה משם.
נוויל ושני הוולדמורטים גמרו להסתודד ביניהם, ואז פנו ובחנו את הארי ודראקו, שגמרו להסתודד ביניהם בעצמם.
"בסדר, אני אלך על הוולדמורט שמימין, אתה תחסל את ההוא משמאל, ואז נוויל יוכל לברוח בצרחות של בחורה וינצל." אמר דראקו בחשיבות עצמית רבה.
"לא, דראקו. אתה טועה. נוויל ואני נלחם ואתה זה שיברח בצרחות של בחורה, כפי שהיה בקרב על הוגוורטס." הזכיר לו הארי.
"אוף, טוב... בסדר. האמת שאני מאוד בעד להציל את עורי, אבל הייתי רוצה לדעת מה שלום הבן שלי... אגב, יצא לך להעיף בו מבט? הוא חתיך כמעט כמו שאני הייתי בגילו!" אמר דראקו בגאווה מרובה.
"הממ האמת שעוד לא יצא לי לראות אותו, הגעתי לפה רק הבוקר..." הארי הציץ מהחלון.
"תראה איזה חושך, אולי הוא כבר הלך לישון?" הארי הציע.
"ממ לא יודע, כתבתי לו שאני אבוא לפה, חשבתי שהוא ירצה לפגוש אותי... אגב, הוא באמת לא החזיר לי מכתבים לאחרונה..." אמר דראקו מהורהר.
"באמת? גם הילדים שלי לא החזירו לי. למעשה, לא שמעתי מהם בכלל!" התפלא הארי.
"כמובן שלא שמעתם! הרי אני הולך להשתלט על הוגוורטס, לבודד אותה מעולם הקוסמים, להפוך אותה לבסיס צבאי אנטי קוסמי ולהשמיד את הקסם מן העולם באמצעותה!" קרא ורנון מאחוריהם.
"אתה תקח את הארי, אתה תחסל את דראקו, ואני אפטר מורנון." אמר הפרופסור לונגבוטום.
"א... אולי אני אלחם בורנון ולא בהארי פוטר?" היסס הוולדמורט שהיה צריך להלחם בהארי.
"אבל ורנון נמצא באמצע וכך גם אני. התאמתי את הלחימה שלנו לפי הסדר שלנו בשורה מולם." הסביר הפרופסור לונגבוטום.
"אה... אז אולי נחליף מקום?" הציע אותו הולדמורט.
"אבל, באמת! גם ככה אתה אמור להלחם בהארי!" רטן הפרופסור לונגבוטום.
"לא רוצה! יש לו אקספליארמוס קטלני! אני באמת מעדיף שאתה תלחם בו!" התעקש הוולדמורט ברקיעת רגליים ילדותית.
"טוב, נו..." נאנח הפרופסור לונגבוטום.
"רגע, אבל הארי חבר שלי!" אמר הפרופסור לונגבוטום לפתע.
"אל תדאגו," אמר הוולדמורט השני, "אני יודע איך להיפטר מהארי מבלי להתכתש איתו יותר מידי. תן לי הגברה קסומה, לונגבוטום." הוא כיחכח בגרונו ואז קרא לתוך שרביטו של הפרופסור לונגבוטום.
"הארי פוטר! ראיתי אותך מתעסק עם עכביש גדול מדבר בארון שמתחת למדרגות! אתה פתחת את חדר הסודות ולכן אתה מושעה מהוגוורטס!"
כל הנוכחים גילגלו את עיניהם באנחה.
"נו באמת, וולדמורט!" קרא לעברו הארי, לפני ששב לשוחח עם ורנון ודראקו.
"מעניין על מה הם מדברים שם." אמר הפרופסור לונגבוטום, ואז שלף מכיסו צמח מטפס שפיתל את גפנו עד שהיה סמוך לאותה שלישיה. את הקצה השני של הגפן הפרופסור לונגבוטום הצמיד לאזנו. שני הוולדמורטים נצמדו אליו משני צידיו.
"אחלה אוזניעזר." אמר ג'ורג' כשחלף לידם.
"אה, לא, זה צמח העוז-נזרור, באמת שלא היית צריך לפתח טריק דומה כשיש כזה צמח..." אמר לו לונגבוטום. ג'ורג' משך בכתפיו והמשיך לפנות תלמידים.
"היי, רק רגע! אתה לוקח לנו את השבויים!" צעק אחד הוולדמורטים, ובבת אחת נעשתה המולה גדולה.
רעם הרעים, ברק הבריק, ובפתח האולם ניצבה דמות אפלה. כשהיא פסעה פנימה, התגלתה דמותה של סירנה, אך כיוון שכולם היו עסוקים בהמלוה אף אחד לא שם לב לא לבאה בפתח ולא לכל האפקטים הדרמטים שליוו את כניסתה. לסירנה לא היה אכפת באותו הרגע. שנאפסי התפתל על כתפה, שערה הנחשי התפתל סביב ראשה, ומלווה בכל אותם ליחשושים היא הלכה לכיוון שירותי הבנות, בידיה עיתון מגולגל.
"הו, הירחון החדש למכשפה שכתוב בו ששוב זכיתי בחתן פרס החיוך המקסים שלי! לאן הוא נעלם?" שאל צ'ין צ'אן פצ'ול וחבט בבגדיו בחיפושים אחר אותו הירחון.
הוא היה בחדר המועדון האפל והלח של בית סלית'רין יחד עם כמה מפונים זועמים.
"אני אומרת שנחזור לאולם הגדול! וולדמורט צריך לדעת שאנחנו עדיין לצידו!" קראה לינדה, עומדת על אחד השולחנות. כמה תלמידים הריעו לה.
"כן, בואו נחזור לאולם הגדול! כנראה הירחון אבד לי במהלך השיטפון..." אמר צ'ין צ'אן פצ'ול לעצמו, מהורהר, והצטרף לקבוצת הסלית'רינים הנמלטים.
"חזרנו!" קראה לינדה שהובילה את קבוצת הסלית'רינים ששבה לאולם הגדול. ג'ורג' חבט על מצחו ביאוש. צ'ין צ'אן פצ'ול מיהר לצלול לתוך ההמולה בעודו מגשש בידיו אחר הירחון למכשפה החדש. כף ידו התנגשה בכף יד אחרת, עתיקה ומקומטת, שגיששה גם היא את הרצפה בחיפושים אחר משהו. לאחר מכן עיניו ועיניה של הפרופסור מקגונגל נפגשו.
יאזופה הוריד את המים בהקלה, כשלפתע נשמעה צרחה קורעת לב וקראב יצא מהאסלה שלו.
"איכס! למה אתה פה?" צרח יאזופה. קראב המייבב פנה לענות לו, אך לפני שהספיק להשמיע קול שניהם השתתקו כששמעו שדלת השירותים נטרקת ומישהו צועד פנימה. נשמעה מילה בלחשננית ויאזופה וקראב הציצו החוצה מתא השירותים שלהם, רואים את סירנה מטפסת לתוך הצינור הענק המוביל לחדר הסודות, ואז גולשת פנימה.
"איכסה! היא נכנסה לביוב!" צייץ קראב.
"לא, זה חדר הסודות, טמבל! היא היורשת של סלית'רין, ועכשיו היא תהרוג את כל הבוצדמים! חייבים להזהיר אותם!" קרא יאזופה, ויצא מחדר השירותים בריצה.
"חכה, אל תשאיר אותי פה לבד!" קרא קראב וריחף בעיקבותיו, דמעות רפאים זולגות על פניו.
אוגוסטוס סופסוף הצליח לפלס את דרכו לעבר הוולדמורטים והפרופסור לונגבוטום. הוא תפס בכל אחת מידו זרוע של וולדמורט אחר, ואז הניח אותן על כתפיו. "הצילו!" הוא קרא, "סבא, תציל אותי! אני נחטפתי פה ע"י אדון האופל האשוח והקפל והנורא! אני בכלל לא שייך לפה, סבא!" אוגוסטוס צעק. כולם קפאו במקומם ובהו באוגוסטוס.
"בכלל לא שייך לפה, מה?" שאלה רוז באיבה, "ידעתי שהוא טיפוס מפוקפק!" היא אמרה והוגו הנהן במרץ.
"אוגוסטוס! מה אתה עושה פה?" נבהל ורנון כשבהה בנכדו.
"נחטפתי לפה, כמובן! הרי אני לא קוסם!" קרא אוגוסטוס בפאניקה גלויה. הוולדמרורטים המבולבלים החליפו מבטים ואז משכו בכתפיהם.
"אם כן, אתה... אתה..." ורנון נשם עמוק ואז פני החלו להתנפח ולהסגיל, העורק המפורסם התנפח והחל לפעום על צווארו.
"איך אתה מעז לפגוע בנכד שלי?! מילא הקוסמים האלה, לא אכפת לי, אבל הנכד שלי?!" קרא ורנון בזעם.
"אז תציל אותי כבר, סבא!" רטן אוגוסטוס.
"אה, הו, לא! אנחנו לא ניתן לך את הנכד החטוף שלך סתם כך בלי תנאים!" אילתר הפרופסור לונגבוטום במהירות. אוגוסטוס נשם לרווחה. הוולדמורטים המשיכו להחליף מבטים מבולבלים, אחד מהם החל להרפות את אחיזתו מכתפו של אוגוסטוס, אז הפרופסור לונגבוטום הניח את ידו על היד שהחלה להתרופף והידק את האחיזה.
"אם אתה רוצה את הנכד שלך, תצטרך לעשות את מה שנגיד לך! אחרת - תוכל לשכוח ממנו, לנצח!" אמר הפרופסור לונגבוטום בקול אפל ומפחיד למדי.
"הו, אני יכול להבין עכשיו למה בלטריקס התאהבה בו..." מלמל אחד הוולדמורטים למשנהו שהנהן במרץ.
"תסתמו!" סינן הפרופסור לונגבוטום, ושב לנעוץ בורנון מבט קשוח ומפחיד למדי.
"אל תדאג, אנחנו יכולים להציל אותו מבלי שהוא יסחוט אותך! אני רק לא מבין למה לונגבוטום ידידי משתף עם הוולדמורטים פעולה..." אמר הארי, מהורהר.
"הממ אני דווקא בעד הסחיטה, במיוחד עכשיו כשכולם ספוגים בקצף, אבל אני ממש לא מבין למה הוולדמורטים משתפים פעולה עם לונגבוטום הלא יוצלח הזה..." אמר דראקו, מהורהר.
"בסדר, די! כולם לשתוק ולהרגע!" קרא הפרופסור לונגבוטום. כולם שתקו ונרגעו.
"בואו ננהל משא ומתן ראוי ונגמור עם זה בצורה בוגרת ואחראית, לא צריכים להיות עוד נפגעים!" המשיך פרופסור לונגבוטום.
"הפרופסור ביקיני בוטום!" קראה סיציליה באושר ואצה לחבק אותו.
"לא עכשיו, סיציליה!" סינן לעברה הפרופסור לונגבוטום.
"אולי תחזרי לשיר ביטלס?" הציע לה אחד הוולדמורטים בחביבות.
"אתה חושב שאני שרה יפה?" שאלה אותו סיציליה באושר.
שני הוולדמורטים הנהנו במרץ.
"בסדר, אז במיוחד בשבליכם אני עושה הדרן!" קראה סיציליה ועלתה לבמה, הפעילה הגברה קסומה על השרביט שלה ו"shake it baby!" היא החלה לשיר.
כל הנוכחים מיהרו לכסות את אוזניהם בכפות ידיהם, ורק שני הוולדמורטים החלו לנוע לפי הקצב בהנאה רבה.
"חשבתי שלא יהיו עוד נפגעים!" מחה ורנון, לופת את ראשו, עיניו עצומות בחוזקה. אוגוסטוס ניצל את הרגע בו סבו לא הסתכל ומיהר לשלוח לחש השתקה על סיציליה. הנוכחים נרגעו, רק שני הוולדמורטים נראו מאוכזבים כמעה.
"אוקיי, אנחנו כולנו נלך למשרד שלך ונחתום על החוזה. ג'ורג', אולי כדאי שתבוא איתנו, שמעתי שאתה טוב בלהשיג דילים." אמר הפרופסור לונגבוטום וסובב את הוולדמורטים ואוגוסטוס לכיוון משרדו של ורנון. ורנון נאנח ופנה ללכת לשם בעצמו.
"אתם יכולים להמשיך בנקיון, אבל בלי קסמים!" הוא הפטיר לעבר הארי ודראקו שהנהנו בהבנה ואז הפשילו שרוולים ושינסו מותניים.
"אולי כדאי שנסתלק מפה, לא בא לי שוב פעם לטבוע בקצף..." מלמלה לעצמה לינדה, מהורהרת.
באותו הרגע יאזופה התפרץ לאולם הגדול ובעקבותיו קראב המילל. "חדר הסודות שוב נפתח!" יאזופה קרא בפאניקה.
"גורו לכם אויבי היורש!" השלימו אותו הארי ודראקו בצורה מכאנית.
"אתם הבאים בתור, בוצדמים!" המשיך דראקו ופצח בצחוק מרושע למדי, מטיל את ראשו לאחור תוך כדי.
"אל תתנו לו להפחיד אתכם, כשמגיעים לרגעים המסוכנים באמת הוא בורח בצרחות של בחורה." אמר הארי בחביבות לכמה זשלבים מבוהלים.
"בו!" אמר להם דראקו, והם זינקו במקומם וברחו משם בצרחות.
"זה לא היה הבן של בלייז שם?" שאל הארי, מהורהר.
"כן... מצחיק שדווקא טהורי הדם מפחדים כל כך, לא?" אמר דראקו, משועשע.
ורנון, אוגוסטוס, הפרופסור לונגבוטום, ג'ורג' והוולדמורטים כמעט שיצאו מהאולם הגדול, כשנשמעו הרבה חבטות, קולות של משהו כבד מעץ שמתגלגל ונופל ונשבר, ואז ברקים הבריקו, רעמים הרעימו, השמש האירה על יום חדש ומבעד לקרניה המסנוורות מהתקרה פסעו פנימה בדרמטיות פנסי פרקינסון האורגינל ודאדלוש סמאדלוש בכבודו ובעצמו. השישה שכמעט ויצאו משם סבו על עקבותיהם ובהו בשניים בהפתעה.
"אבא! מה אתה עושה פה?" שאל אוגוסטוס, מופתע.
"אה, כן, סבתך ואני החלטנו להביא אותו איתנו, כי היה לנו כל כך קשה בלי התינוק שלנו..." ורנון מחה דמעה מזווית עינו.
"בו.. בואו נלך כבר לדבר על המשא ומתן!" קרא אוגוסטוס בפאניקה והתפתל תחת זרועותיהם הכבדות של הוולדמורטים והפרופסור לונגבוטום.
"היי! אתה ההוא מהטופי לשון בלון"! קרא ג'ורג' שנפל לו סופסוף האסימון. דאדלוש נהם לעברו בעודו צועד זועם לעבר אביו ובנו. פנסי פרקינסון מאחוריו.
"החלטנו לנקום בכם על שכלאתם אותנו בארגז האיום ההוא!" היא צווחה מאחורי דאלדוש.
"סתמי!" קרא דאדלי ובעט אותה. היא הועפה מעלה בעקבות הבעיטה, עשתה חור בתקרה, המשיכה להמריא לשמיים וניצנצה שם.
"זה כמו צוות רוקט!" התלהב הוגו.
אוגוסטוס הצטמרר.
"נו? בואו נלך, אני- אני רוצה כבר ללכת מפה-" אוגוסטוס אמר.
"למה הבאת אותי למקום של קוסמים, אבא? אני שונא קוסמים, וחשבתי שגם אתה!" נהם דאדלי.
"גם אני שונא קוסמים, לכן רציתי להרוס אותם!" אמר ורנון, ואז העיף מבט בנכדו ובארבעת הקוסמים שלצידו.
"אבל... נראה לי שהתוכנית קצת השתבשה כי הם שמו יד על הבן שלך..." ורנון החל לגמגם ולהחליף צבעים.
דאדלי הסגיל מזעם.
"אני יודע, אני יודע! אם רק היית מחוץ לתיבה, היית יכול להגן עליו וכל זה לא היה קורה, אנחנו אשמים, אני יודע! עכשיו אני אשמח אם תפרוק את הזעם שלך על הקוסמים ולא על-" החל ורנון לומר, אבל דאדלי קטע אותו וקרא בכעס: "למי אכפת מהפרחח הזה בכלל?! הוא קוסם! הוא תלמיד פה, הוא קיבל את.. המכתב.. הארור!" דאדלי ירה ונעץ את אצבעו הבשרנית בחזהו של בנו הצעיר. אוגוסטוס החיוור עמד להתעלף.
"אז הוא כן שייך לפה!" אמרה רוז, מופתעת.
ג'יימס גילגל את עיניו מאחוריה. "זו כנראה היתה התוכנית שלו, נכון? לנסות להציל אותנו ו.. להקריב את עצמו..." אמרה לילי הנרגשת. חבריה הזשלבים מיהרו להתחיל לבכות ולרוץ לעבר אוגוסטוס בהכרת תודה, והיא מיהרה להצטרף אליהם.
"הו, אוגוסטוס הדגול, אוגוסטוס האציל!"
"היית לי אם ואחות!"
"היוות לי השראה!"
"מוזה!"
"אידיאל!"
"שלמות!"
"חטיך!"
"גאון!"
"צנוע ועניו, שתמיד נגנב ממנו הקרדיט!"
"חבר אמת!"
"רעיה נאמנה!"
"סתום כבר, הוגו!"
דאדלי הזועם הסתובב לעבר הזשלבים הזאטוטים ונעץ בהם את מבטו הסגול. הזשלבים עצרו ובהו בו, ואז פסעו לאחור בהיסוס.
"רואה? בסוף גם הם קלטו. הם לא כאלה סתומים, הזשלבים." מלמל הפרופסור לונגבוטום לאוגוסטוס שהנהן לעצמו, המום מההערצה הרבה לה זכה פתאום.
"הו, זה כל כך מרגש!"
"להקריב את עצמו!" פניהם של שני הוולדמורטים דלפו מרוב בכי.
"זה כל כך לא סלית'ריני!" אמר אחד הוולדמורטים פתאום, ושניהם מיהרו להרצין את פניהם.
"אתה בכלל מתאים לגריפינדור, אתה! מה אתה עושה בבית זשלב?" הטיח באוגוסטוס הוולדמורט השני.
"לא יודע, תשאל את המצנפת!" רטן אוגוסטוס.
"האמת שכל תלמידי השנה הראשונה השנה התמיינו לבית שלכם, וולדים." אמר הפרופסור לונגבוטום ונעץ בוולדמורטים מבט מהורהר, ואז השיב את מבטו לעבר דאדלי וורנון שהסתודדו ביניהם, פניהם כבר לא סגולות, חיוכים מרושעים הולכים וצפים על פניהם.
"ובכן, בסופו של דבר לא הצלחתם לעבוד עלינו בזכות בני הנאמן! תוכניתי הזדונית להשתלט על עולם הקוסמים תמשיך כראוי! מוהאהאהא!" קרא ורנון ברשעות. דאדלי מיהר להוסיף כמה נחרות צחוק חזיריות משלו. "מוהאהא! מוהא! מוהאהאהא!" המשיך ורנון, ודאדלי המשיך לנחור. "סתמו." אמר הארי וכיוון לעברם את שרביטו.
"נדמה לי שעכשיו סופסוף הבנתי מה הולך פה, ונדמה לי שהפעם אני בצד של וולדמורט." הארי אמר בקשיחות והניע את שרביטו מורנון לדאדלי, מתלבט ממי להתחיל.
"אה, אבל אתה לא יכול! יעיפו אותך מהבצפר-" החל לומר דאדלי.
"לא נכון, אני קוסם בוגר עכשיו!" הזכיר לו הארי.
"אה, וואלה." אמר דאדלי בבילבול.
"אני לא מאמין שאתה שותף לקנוניה הזו, אחרי שהצלתי את חייך." המשיך הארי, נועץ בדאדלי מבט מצמית.
"הוא הציל את חייך?" אוגוסטוס לחש.
"הו, זה בטח לא כמו שזה נשמע, בטח הוא פיתה אותו להכנס למאורת האדם זאב ובסוף הציל אותו..." מלמל לעצמו אלבוסוורוס ונעץ באביו מבט מהורהר.
"למה אתה אומר את זה? בכל אופן, זה בטח היה משעשע." הפטיר ג'יימסיריוס.
"לא, זה היה אכזרי." התעקש אלבוסוורוס.
"משעשע."
"אכזרי."
"למה אבא אף פעם לא סיפר לנו על זה? תמיד שמענו על מעשי הגבורה שלו..." מלמלה לעצמה לילי.
"אה, נזכרתי! אתה מדבר על הפעם ההיא שהצלת אותו מסוהרסנים ובגלל זה כמעט העיפו אותך מהבצפר!" נזכר ג'ורג' בהפתעה.
דאדלוש החוויר.
"ס... סוהרסנים..." הוא גמגם.
"כן, יש פה כמה! רוצה לראות?" אמר ג'יימס.
"זה, אמנם, קטן על אבא שלנו להעיף אותם בדרך כלל, נכון?" שאל אלבוסוורוס את ג'יימס בהיסוס.
"כן, אל, זה קטן עליו." אמר ג'יימס ועצר, מהורהר.
"תגיד, זה לא יהיה משעשע אם נכלא את דאדלוש מקום מלא סוהרסנים?" הוא שאל.
"לא!" קרא אלבוסוורוס בפאניקה.
"טוב, סתם שאלתי..." משך ג'יימס בכתפיו.
"...אכזרי..." מלמל לעצמו אלבוסוורוס, ולפתע מבטו השתנה והוא אמר לאחיו: "ועל היהירות שלך, פוטר!" ג'יימס נדרך.
"מישהו ראה את סירנה?" שאל אותם סובארו, מאחוריהם. השניים הסתובבו אליו בבהלה והחליפו מבטים ביניהם, ואז פנו להביט בטוטו.
"סקורפיו!" קראו ארבעתם בבת אחת.
צעדיה המתנשאים של סירנה נשמעו, בליווי אותו לחשוש שמלווה אותה תמיד, וסקורפיו לא ידע למה לצפות, והאם עליו לשמוח או להצטער על שהסוהרת שלו סופסוף הגיעה.
סירנה ניצבה מולו ושלפה את שרביטה, בעיניה מבט אטום וחסר הבעה, וסקורפיו עצם את עיניו בחוזקה ועיווה את פניו באימה. היא בסך הכל התירה את ידיו.
"יכול להיות שזה יעניין אותך." היא אמרה וזרקה לעברו ירחון כלשהו. סקורפיו תפס אותו והניח אותו על ירכיו, ושב לעסות את כפות ידיו. היה זה ירחון "למכשפה", ובשער היתה תמונה של צ'ין צ'אן פצ'ול מחייך חיוך רחב, למטה כתוב: "חתן פרס החיוך המושלם השנה, בפעם השבעים ושלוש, התלמיד המחונן צ'ין צ'אן פצ'ול! ראיון בלעדי עם הנער שכבר אינו קטין בעמודים 83-112!"
"זה לא כזה מעניין..." אמר סקורפיו ונטל את הירחון, מדפדף בו כמצוותה של הסוהרת שלו.
"בטח שזה מעניין! הוא ממש חתיך!" צייצה מירטל וצפה מאחורי כסאו של סקורפיו.
"אם כבר הטרחת את עצמך להביא לי חומר קריאה, אולי גם תתירי את הרגליים שלי שאני אוכל למתוח אותן ולהסתובב פה קצת? נתפסו לי כל השרירים!" אמר סקורפיו. סירנה רק חייכה אליו חיוך מתנשא ואמרה: "תפתח בעמוד שלושים וחמש." סקורפיו הקשיב לה ומיהר לדפדף לאחור כמצוותה.
"הו, זה ראיון בלעדי איתך, סקורפיוש!" קראה מירטל הנלהבת.
"חיחי, סקורפיוש..." ציחקקה לעצמה סירנה.
סקורפיו נעץ בה מבט רווי עלבון ואז פנה לבחון את הראיון הבלעדי שלו.
"אני בכלל לא זוכר שראיינו אותי..." הוא מלמל לעצמו.
"כן, אתה פשוט כל כך מפורסם..." הפטירה לעברו סירנה בקנאה לא מוסווית כראוי. זווית פיו של סקורפיו התעקלה מעלה בחצי חיוך אירוני.
"דווקא מתאים לך שהשיער שלך ככה מבולגן ולא מרוח לאחור עם ג'ל." אמרה סירנה מהורהרת בעודה בוחנת את הנער הצעיר ממנה קורא.
"אוף, למה מתחילות איתי רק בנות שגדולות ממני? למה לא רוז?" הוא רטן לעצמו בהיסח הדעת בזמן שקרא, ולפתע פניו התבהרו בהבנה.
"זאת הכתבה של ריטה סקיטר! היא באמת עטה עלי בראש השנה..." ההבנה התחלפה בבת אחת בכעס, וסקורפיו תלש את העמוד עם ה"ראיון הבלעדי" איתו, קימט אותו וזרק אותו בזעם לתוך אחת משלוליות הרפש בחדר הסודות.
"טוב, אז תהנה לך. אני שמחה לראות שיש לך חברה." אמר סירנה ופנתה ללכת משם.
"לא, חכי! בבקשה תוציאי אותי מפה!" סקורפיו קרא לעברה בחוסר אונים. סירנה גלגלה את עיניה והסתובבה לעברו, שוב.
"האמת שפה אתה בטוח, אתה יודע? בחוץ מתחולל הקרב על הוגוורטס." היא סיפרה לו.
"אז כל הזמן הזה הייתי נעול פה ובכלל לא ידעתי מה קורה בחוץ, אני כל כך מנותק מהעולם... ומירטל יכולה לזוז אבל היא לא מעדכנת אותי בכלום ורק חופרת לי כל הזמן דברים שאני ממש לא רוצה לשמוע..." סקורפיו עשה את הפרצוף הכי מסכן שהוא יכול.
"אני חושבת שעדיף שתשאר פה. כולם יודעים שאתה כזה מסכן וחלש וטיפש שכל הזמן קורות לו פאדיחות, במקומך הייתי מעדיפה להסתתר במקום בטוח בזמן הקרב ולחבור בסוף לצד המנצח כאילו הייתי לצידו כל הזמן. הוא גם ככה לא שם לב כשהוא עסוק בקרב... האמת שחצי מהסיבה שבאתי לפה זה כדי להתחמק מהקרב בזמן שכולם בטוחים שאני נלחמת שם באומץ." סירנה גילגלה את עיניה שוב.
"אבל אני לא! אני לא סלית'ריני כמוך בכלל! אני רוצה... אני רוצה להיות איפה שרוז נמצאת!" סקורפיו קרא בעוז, ואז ניסה לקום על רגליו הקשורות לכיסא וזו לזו, ונפל יחד עם הכיסא, סנטרו נחבט ברצפה המטונפת והחל לשרוף.
"הו, נדמה לי שנפצעת." אמרה סירנה באדישות.
"כן, יהיה נחמד מצידך לשחרר אותי מהכיסא, לפחות." סקורפיו החניק את דמעותיו.
מירטל ריחפה גבוה מעליהם במעגלים, מהורהרת.
"אז אתה אוהב את רוז? מי זאת רוז?" היא תהתה.
"את לא יודעת מי זו רוז?!" התחלחל סקורפיו.
"היא מכירה רק את כל הבנים בבית הספר, אני מתערבת איתך שהיא לא מכירה אפילו אותי!" סירנה קראה ונעצה במירטל מבט מוכיח. מירטל התעלמה ממנה ונחתה ברכות לצידו של סקורפיו.
"מה איתי? אני הייתי איתך פה לצידך כל הזמן! איפה רוז היתה? למה אתה לא אוהב אותי?!" היא יבבה.
"כל בית הספר יודע שאני מאוהב ברוז, זה לא סוד! אל תשחקי אותה נבגדת! והאמת שהייתי סובל הרבה פחות אם היית מניחה לי!" סקורפיו נשך את שפתו התחתונה, ולמורת רוחו הוא לא הצליח לעצור את דמעותיו יותר.
"כל כך עלוב." אמרה סירנה בזלזול ופנתה ללכת משם. סקורפיו סינן קללה מבין שיניו והחל לגרור את עצמו בעקבותיה, עדיין לא מצליח לקום מהרצפה אבל כן מצליח להתקדם לעברה באיטיות. מירטל הסתלקה משם ביבבות.
סירנה קפאה במקומה כשנשמעו צרחות אימה מכיוון צינור הכניסה.
"האמת שלא חשבתי איך אני אצא מפה..." היא אמרה מהורהרת וזרקה מבט עצל בסקורפיו שהתאמץ להתקדם מאחוריה.
"אולי אני אאלץ להישאר פה עד שהקרב ייגמר..." היא אמרה מהורהרת ושבה על עקבותיה, זימנה לעצמה כיסא וספל, התיישבה רגל על רגל ומזגה משרביטה תה לתוך הספל. היא בקושי הספיקה להגיש את הספל לשפתיה כשג'יימס, טוטו, אלבוסוורוס וסובארו נחתו בזה אחר זה מבעד לצינור.
"סירנה!" ג'יימס הופתע כל כך ששכח לזוז הצידה לאחר שנחת מהצינור, וטוטו נחת ישר עליו. שניהם נפלו, וסובארו ואלבוסוורוס החליקו מעליהם.
סובארו התאושש מהנפילה והתקשה לקום, נעלי הספורט שלו מחליקות שוב ושוב בליכלוך שעל הרצפה.
"תראה, זאת סירנה!" קרא ג'יימס. הליחשושים צרמו לאזניו פתאום והוא מיהר לעצום את עיניו.
"תעצמו עיניים, כולם! יש פה בסיליסק!" הוא קרא בעיוורון.
"יש פה רק את שנאפסי שהוא עדיין תינוק." אמר סובארו בתמימות והצליח לקום סופסוף, הוא התקדם לתומו לשנאפסי והניח לו לנשוך את אצבעו.
"הרעל שלו לא קטלני?" היסס טוטו.
"לא על סירנות. ואני רוצה לפתח חסינות, אז אני נותן לו לנשוך אותי מידי פעם." אמר סובארו. טוטו הביט בו כמו על מטומטם וסירנה גילגלה את עיניה.
"הוא שפן הנסיונות שלי. אני בודקת עליו מתי הרעל של שנאפסי יתחיל להשפיע סופסוף." טוטו התחלחל.
"נו, הרי על סירנות זה לא פועל, אין לי ברירה..." היא משכה בכתפיה.
"לא היית בודקת את זה על עצמך בכל מקרה..." אמר ג'יימס בקול אפל.
בינתיים אלבוסוורוס שיחרר את סקורפיו ועזר לו לקום.
"כדאי שנחזור לקרב!" הוא קרא. ג'יימס בחן את שני הנערים המטונפים, כיוון לעברם את שרביטו וקרא: "התקרצף!" אלבוסוורוס מיהר לסגור את פיו, אבל את סקורפיו זה תפס לא מוכן.
"לא נורא, שתסבול קצת את מה שאנחנו סבלנו הודות לאבא שלך." הפטיר לעברו ג'יימס.
"תם נשלם הקונדס." טוטו ריחם עליהם.
אלבוסוורוס וסקורפיו נשמו לרווחה.
"אני לא מאמין שבאתי עד לפה כדי להציל רייבנקלואי מטונף." ירק ג'יימס.
"היי, עכשיו אני כבר לא מטונף!" התגונן סקורפיו.
"שתוק, לא לזה התכוונתי!" רטן ג'יימס.
"לא באנו להציל אותו, פשוט שכחנו ממנו עד עכשיו והוא היה תקוע פה כל הזמן הזה..." אמר סובארו במבוכה ואז כאב עיוות את פניו והוא שלף את אצבעו מפיו של שנאפסי וניער אותה.
"איזה יום היום? מה שלום רוז?" שאל סקורפיו בעירנות.
"עכשיו שבת. נשארו לנו רק עוד ארבעה ימים לפני שישברו לכולנו את השרביטים." הפטירה סירנה בעצלות.
"יש הרבה תלמידים נעדרים." סיפר אלבוסוורוס.
"ורוז?" נבהל סקורפיו.
"היא בסדר, חננה מזוקנת כרגיל. היית צריך לראות איזה מייקאובר אבא שלך עשה לה." טוטו גיחך לעצמו.
"אבא שלי?!" שאל סקורפיו.
"כן, גם אבא שלנו פה. אני לא ממש יודע למה..." אמר אלבוסוורוס בבלבול.
"הארי פוטר הוא הטבח עכשיו במקום הגמדונים, ורנון פיטר את הגמדונים. אני לא יודעת מה דראקו מאלפוי עושה פה אבל הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא הגיע לפה זה ספונג'ה איומה, אז אני משערת שהוא עובד הנקיון במקום הגמדונים." סירנה משכה בכתפיה.
"אהה..." אמרו ג'יימס, אלבוסוורוס וסקורפיו בהבנה מפציעה.
"טוב, בואו נעוף מפה!" אמר ג'יימס, הרים את ידו ועשה אצבע צרידה.
"איך בדיוק?" שאלה סירנה, עיניה מצומצמות בחשדנות.
"כמו שתמיד יוצאים מפה!" ג'יימס משך בכתפיו.
"רגע, איך את, בתור היורשת של סלית'רין, התכוונת לצאת מפה?" שאל אותה טוטו.
"לי יש סודות מקצועיים שאני לא אחשוף בפני אף אחד." אמרה סירנה והרימה את האף.
"אוקיי, לא צריך!" אמר ג'יימס בחיוך קורן, שלף נוצה אדומה כדם משרוולו והיא נשרפה באוויר. מיד נשמעה שירה מצמררת שהפיחה בכולם תקווה וחום כשעוף חול עצום בגודלו עף פנימה. הילדים נתנו ידיים זה לזה וג'יימס אחז בזנבו של פוקס.
"קדימה, לקרב על הוגוורטס!" הוא קרא בעוז.
"זאת לא נסיעה בפלו, אתה יודע..." הפטיר לעברו טוטו. ג'יימס גיחך.
פאמפאמפאמפאמממ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
