אי שם, בכלא השמור ביותר בבריטניה, סתם-סתם, באיזה בית סוהר בלונדון, ישב האסיר 4405311 המוכר יותר בתור טום רידל.
טום היה אמור להשתחרר באותו היום באוגוסט, 1990. הוא ישב על הריגה.
רידל היה נהג שומר חוק, אבל יום אחד, בנסיעה תמימה לכאורה לעבודתו המשעממת במשרד האפור, נעמדו באמצע הכביש המהיר זוג היפים, לילי אוואנס וג'יימס פוטר, שרקדו ריקוד מזוויע. טום רידל היה פשוט האדם הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
חבל.
בתקופת מאסרו, טום ניצל את דמיונו והשראתו וכתב ספרי פנטזיה שבמהרה הפכו לרבי מכר עולמיים.
הנה כמה מהם:
ג'יי קיי רולינג ואבן השתייה
ג'יי קיי רולינג והחיידר
ג'יי קיי רולינג והרוג המלכות
ג'יי קיי רולינג וגביע הקידוש
ג'יי קיי רולינג ומסדר מרק העוף לקראת שבת
ג'יי קיי רולינג והנסיך החצי גוי
ג'יי קיי רולינג ואוצרות המקדש
ספרים אלו, כאמור, הפכו מאד פופולריים בקרב בני הנוער ברחבי העולם. אך הם הכירו את טום רידל בשם העט שבחר לעצמו: וולדמורט...
ובינתיים, בנם של ההרוגים ההיפים וחברו הבלונדי המשיכו לגור בבית הדרסלים עד הראשון בספטמבר. מסתבר שעל הגלויה ממארג' נכתב שהיא באה לבקר. ואכן, כך היה.
ב15 לאוגוסט, דפיקה חזקה נשמעה על דלת פלדלת/רב-בריח הכניסה לבית הדרסלים והפילה את הדלת ממקומה על הרצפה. הדלת התרסקה למליון שברים.
"האאאלו, בובל'ה!!!" נשמע קול צרוד מהכניסה, ואישה ענקית נסתה, ואף הצליחה בקושי רב, להכנס לבית הדרסלים.
"או-הו-הוא!" צהל הדוד וורנון, "שלום לך, מארג'!"
"מה קורה, אחי?" מארג' פלטה קרקור צפרדעי ומחצה את ורנון.
"או! והנה האח'יין שלי!" מארג' צהלה ורצה לעבר דאדלי (כמובן שכל צעד מצעדי הריצה שלה הרעיד את הבית). את המילה "אחיין" היא אמרה עם חי"ת גרונית.
"אממ... שלום הדודה מארג' הנכבדה והנעלה..." מלמל דאדלי בפאניקה. היא באה ומחצה גם אותו. היא חנקה אותו סביב צווארו ושפשפה את שיערותיו באגרופיה.
"אה... והנה החננה... הוא עוד כאן?" קרקרה מארג' בעצלתיים ופנתה לעבר הארי.
"אממ... היי?" היסס הארי.
"לא שלאח'תם אותו לפנימייה?" שאלה מארג' בקרקור עצבני. את המילה "שלחתם" היא אמרה עם חי"ת גרונית, והאריכה מעט את המילה במקום שבו הייתה האל"ף המיותרת.
"כמובן! הא-הא! אנחנו שולחים אותו למוסד הסגור על-שם הקדוש ברוטוס, לעבריינים צעירים חסרי תקנה!" צהל וורנון. אכן, הוא מאד אהב את ביקוריה של אחותו. בלי קשר לכך שחייו היו משעממים ובלתי נסבלים מהרגיל.
"אוה! שמעעתי שזאת אח'לה פנימייה! אח'לה מקום למוגבלים כמוהו! ומי זה הבלונדי?" שאלה מארג'. במילה "שמעתי" אין טעות הגהה, פשוט היא אמרה את האות עי"ן באריכות. את האות חי"ת במילה אחלה מארג' אמרה אותה בצורה גרונית.
דראקו יצא בחשש מאחורי גבו של הארי.
"אממ.. אני חבר של הארי ו-" החל דראקו לומר, אך מארג' תפסה אותו בעודה אומרת: "תמיד רציתי להיות בלונדינית! אבל לא מצאו חמצן מתעים (זו לא שגיאת כתיב! ככה היא דיברה!) או צבע מתעים (דנו בסוגייה זו בעבר) לשיער שלי!"
ואז החלה לחבק את דראקו כמו שחיבקה את דאדלי ולחשה לו: "כל חבר של הארי הוא אויב שלי! אז טוס, טוס מהר לחדר'שך לפני שאני רוצחת אותך פה!" והשליכה אותו לקומה העליונה, היישר למיטתו של הארי.
"ובכן, מארג', איך היה בקוסטה ריקה?" שאלה אותה פטוניה בשמחה. אכן, שום דבר, לדעתה של פטוניה, לא יהיה גרוע כמו לילי אחותה. אפילו לא מארג'.
"סתם עבדו עליי!" אמרה מארג', "הביאו לי דיל אח'ר, ואז הגעתי לח'ונטוזה שליד טולוזה! השתגעו הקופים האלה, התח'ילו למסור אותי מאח'ד לשני, מאח'ד לשני, עד שאכלתי יותר מדי תיירים תמימים והשמנתי עד-כדי-כך שהייתי כבדה מדי לקופים האלה!!!"
"א-... אני לא רואה שום הבדל..." אמרה פטוניה.
"את רומזת שאני שמנה?! אני?!?! שמנה?!?!?!?!" רגזה הדודה מארג' והניפה את הכרס שלה וכך העיפה את הארי החוצה לרחוב (הדלת, הרי, הייתה מפורקת).
הארי חזר צולע ודידה בשקט לספה.
"אוי... כל-כך מזכיר לי את אמא'שלו..." אמרה מארג', "גם באופי וגם במראה הח'יצוני. גם היא למדה בשמוטוס הזה, לא?"
"כן, וגם אבא שלו..." אמר וורנון, "אוי... ברוטוס הזה כל-כך צדיק! בלעדיו עולמינו היה שונה לגמרי!"
"אבל מסכנים אלה, איזה מוות הזוי..." אמרה פטוניה.
"נכון, אף אחד לא היה מעלה על דעתו שקוסם אפל יפלוש אל הבית של ההורים שלי ויהרוג אותם, אבל כשהוא ינסה להרוג אותי הוא יתפוגג..." אמר הארי.
"הוא קרא את הספרים של וולדמורט, המסכן?..." שאלה מארג'. "הוא זה שהרג את ההורים שלך!"
"מה, וולדמורט? בחיים לא! לזה שהרג את ההורים שלי קוראים טולקין! וולדמורט כותב כל-כך יפה, אין שום סיכוי שבעולם!" אמר הארי.
"נכון, זאת באמת לא הייתה אשמתו... אלה היו ההורים ההיפים שלך..." אמרה מארג'.
בהמשך היום היא עשתה להארי סיור בנבכי הארכיון של העיתון המקומי, שם הארי ראה את הידיעה שדיווחה על מות הוריו, כפי שסיפרנו לכם בתחילת הפרק. ואם זה לא מספיק, היא הראתה לו קלטת וידאו שעליה הוקלטה הכתבה בה סופר על מותם של לילי וג'יימס. את הארי זה מאד הפתיע שאין כזה דבר עולם קסום...
אך דראקו לא האמין להם כלל!
"הכל פיברוקים! זה ברור שהמוגלגים הטיפשים האלה יחשבו את זה! בגלל העירפול!!!" הוא אמר.
"כאן אתה מתבלבל עם פרסי ג'קסון." אמר הארי.
"נו, אוף, הכל אותו דבר!" רטן דראקו.
"אז אתה אומר שהכל אמיתי?" שאל הארי.
"ודאי! ואני אוכיח לך את זה!" אמר דראקו, "יש לי שנה שלימה - אם לא שבע - להוכיח לך שהכל נכון!" אמר דראקו.
כך עבר עליהם החופש בנעימים או בסבל רב, תלוי את מי שואלים. הדודה מארג' חשבה שזו היתה חופשה נהדרת וסירבה לעזוב. היא בדיוק התמקמה בחדרו של הארי כשהוא ארז לבית הספר בערב של השלושים ואחד לאוגוסט.
"את בטוחה שאת רוצה לישון במיטה שלי? אני לא בטוח שהיא תצליח להחזיק מעמד..." אמר הארי בהיסוס.
"איזה?! איך שתלך כל הכיף נגמר! אני הולכת מפה מחר!" היא אמרה.
"באמת?" שאל הארי ולרגע חשב שיש במשפחה הזאת מישהו שבאמת אכפת לו ממנו.
"כן! אתה מוסיף את כל הפלפל למשפחה האפורה והמשעממת הזאת! בלעדיך הייתי מנתקת קשר!"
"את משקרת!" אמר הארי, עדיין בהלם.
"כמובן שאני משקרת יא מפגר! יאללה לך לך עוף לי מהעניים!" היא אמרה.
"אבל-"
"ושלא תעז לרמוז שאני שמנה!" היא המשיכה.
"אבל- אני מתכוון לחזור להשתמש במיטה הזאת בשנה הבאה! אל תשברי-" הוא אמר, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. היא התיישבה על המיטה. זהו.
"דווקא הייתי עדינה." היא אמרה בעצב והביטה במיטה השלימה שלא נשברה כלל.
הארי נשם לרווחה. חלקיק פד"ח תועה שיצא מפיו של הארי נחת על מיטתו. בום!
"רואה מה עשית? שמן!" הדודה מארג' רטנה לעברו. הארי חזר לישון בארון שמתחת למדרגות.
"רגע, איפה אני ישנתי כל הזמן הזה?!" שאל דראקו.
"בארון שמתחת למדרגות! השאלה איפה תישן מעכשיו..." אמר הארי.
"אצל הקדוש ברוטוס! ואח"כ אצל החברים החדשים שלי!" אמר דראקו.
"אויש נו, אל תפתח ציפיות!" אמרו כולם סביבו.
"רואה איך כולם סביבי? אני תמיד במרכז העניינים! אני אהיה מלך הכיתה, אני אומר לך כבר עכשיו!" אמר דראקו.
"כן, אבל הפאנפיק הזה מספר עלי!" אמר הארי.
"ואני רק בתפקיד אורח. בעסה." אמרה מארג'.
הראשון לספטמבר. איפה דראקו בילה את הלילה? תעלומה!
וכעת, נעבור ליום:
הילדים מצאו את עצמם בתחנת הרכבת קינג קרוס.
"הו זה מזעזע!" אמר הארי ונעץ את מבטו במשפחה ג'ינג'ית וקולנית למדי.
"הכל פה מלא אנשים שפויים כומבן!" אמרה אישה שמנמנה בקול צפונבוני.
"תראה אותה!" אמר הארי בליגלוג.
"בוא נלך כבר לרציף תשע ושלושה רבעים|!" רטן דראקו וניסה לגרור את הארי אחריו לעבר הקיר שבין רציף 9 לעשר. הארי הצליח להתחמק ממנו בכך שנשאר נטוע במקומו והביט במכתב שקיבל מהקדוש ברוטוס.
"לא כתוב כאן תשע ושלושה רבעים!" אמר הארי, "כתוב כאן לגשת לאישה השמנמנה והיא כבר תדאג להכל!"
הם ניגשו לאישה השמנמנה שאמרה: "הכל מלא שפויים, כמובן!" בקול צפונבוני, "מה אתם רוצים ממני?" שאלה האישה.
"אופס!" אמר הארי.
מיד הם פנו לאחותה התאומה שעמדה לידה.
"הממ אה את יכולה אולי בבקשה איכשהוא להביא אותנו לרכבת שמובילה לקדוש ברוטוס?"
"אין בעיה! רק קודם הילדים שלי עם קצת כבוד!" אמרה אחותה התאומה של האישה השמנמנה הראשונה.
"לא, קודם הילדים שלי, עם הרבה כבוד!" אמרה השלישית מביניהן.
"אבל אין לך ילדים!" אמרה הרביעית מביניהן.
"אז תחכו כאן עד שיהיו לי!" אמרה החמישית, שהיתה רק בת 3 ולא היתה תאומה שלהן בכלל.
"אבל אנחנו נאחר!" אמר הארי בפאניקה קלה.
"כן! אני לא רוצה לפספס את המיון! אני מוכרח להתמיין לבית סלית'רין!" אמר דראקו שהיה על סף דמעות.
"אם אתה רוצה מיון, יש פה!" אמרה העשירית והפנתה את מבטה לעבר מחלקת העזרה הראשונה ברציף.
"הוא לא צריך מיון." אמרה השמינית והחליפה מבטים רבי משמעות עם השביעית. "עדיין!" הן אמרו ביחד והטיחו את אגרופיהן אלה באלה. שתיהן היו לבושות בתלבושות אגרוף ונראו מאיימו למראה.
"עיצרו! זה לא חינוכי ולא מוסרי!" אמרה ה23 הקטנה והחכמה.
"מי עושה פה בריתה ולא מזמין את הפיה הרעה?!?" שאגה אמא מאלפוי וצצה בינן פתאום.
"אמא!" אמר דראקו באושר.
"יאללה בוא!" אמרה אמא מאלפוי, תפסה את אוזנו של דראקו והשליכה אותו לעבר חלון הרכבת הסמוך.
"ביי חמוד!~ אל תשכח להתחבא כשיעבור הכרטיסן!~" היא קראה לעברו. דראקו פלט יבבה ומיהר להסתתר.
"זה לא כרטיס אמיתי! באמת, אתה חושב שהמשוגעים האלה מבינים בכרטיסים? תסתכל היטב!" אמרה אמא מאלפוי. הארי נעץ את מבטו בכרטיס ה"לך ישר לכלא!" שבידו.
"אה, וואלה." הוא אמר במירמור.
"טוב, שיהיה בהצלחה, חומד! שמור על דראקו!" היא אמרה והלכה משם. הארי נאנח מעומקי ליבו ועלה לרכבת עליה דראקו הסתתר.
"רואים? אנחנו באמת סידרנו הכל!" אמרה אחת השמנמנות בגאווה.
בינתיים, ברכבת, הדלתות נסגרו, האורות החשיכו, ונשמע קריין עם קול מצמרר שאמר: "הארי פוטר, אני יודע שאתה כאן, פורע חוק ערמומי ושפל שכמותך!" קול שמנוני למדי.
"זוז, זוז!" נשמע קול אחר, והרעשים שנשמע מבעד למקרופון הזכירו להארי מכות רציניות.
"אהמ, כן, סליחה על העיכוב!" אמר קול עמוק יותר שהשתלט על המיקרופון, ומיד אותו הקול נעשה דרמטי בהרבה, ואמר: "ברוכים הבאים וברוכים השבים לרכבת הסגורה של המוסד הסגור על שם הקדוש ברוטוס לעבריינים צעירים חסרי תקנה! כאן לא תלמדו כלום, כי אתם חסרי תקנה! אין טעם לנסות לעשות אתכם שום דבר! אבל מה שכן, תהיו לכודים פה, והעולם יהיה בטוח מפניכם כל עוד אתם פה - במשך עשרה חודשים, למשך שבע שנים. כולי תקווה שמיד עם שיחרורכם תגיעו למאסר ולעולם שלום!" ומיד, נשמע סלוגן מוסיקלי. כמה בחורות החלו לשיר במנגינה הבאה:
"בקדוש ברוטוס כל כך כיף
בקדוש ברוטוס כל כך מהנה
הקדוש ברוטוס הוא בית ספר מוצלח
הקדוש ברוטוס, אנו אוהבים אותו כל כך!"
בעצם לא היתה שום מנגינה, זה נשמע כמו קטע קריאה מיום זיכרון כזה.
"אל תאמין להם! זה הוגוורטס!" לחש דראקו באוזנו של הארי. אבל הארי לא היה שם כדי לשמוע. דראקו היה לבדו בתא.
למעשה כל אחד מהעולים לרכבת היה בבידוד מוחלט, עד שערכו ביניהם היכרות בשיתוף כמליון אלף חמש מאות פסיכולוגים.
"מה?! אני לא מדבר אל עצמי, אני שפוי!" אמר דראקו.
"כן?! אז למי דיברת עכשיו!?" שאל דראקו.
"אררגגג!!" אמר דראקו.
"אוף, תתבגר כבר!" הוא השיב לעצמו.
ואז, פתאום, נגמרה הנסיעה!
האורות דלקו, וסוהרנים עלו לרכבת ופינו את כולם החוצה.
הם ראו שלט ורדרד עם אותיות בפונט מלא פיות, פרחים וארנבונים קטנטנים וורדרדים, איתם נכתב: "ברוכים הבאים, השווים והעליזים, למוסד הסגור על שם הקדוש ברוטוס וכו'!"
מיד החלה להשמע מנגינה עליזה שליוותה את כניסתו המבודדת של דראקו אל תוך האולם הגדול, שם חיכה לו פסיכולוג מחוצ'קן שאמר: "שים ♥, אתה עומד לפגוש עכשיו מלא אנשים, אל תילחץ, בהצלחה." ובעט אותו פנימה, שם דראקו ראה מלא ילדים בני גילו.
"הא-היי!" פלט אחד מהם.
מיד פסיכולוג הוציא אקדח וירה בו למוות. שקט השתרר.
"לבריאות." אמרה ילדה מקורזלת למדי.
"טיפשה." אמר ג'ינג'י אחד עם אף ארוך ומטונף.
"הייתי הורג אתכם אם לא הייתם דמויות חשובות לסיפור." אמר הפסיכולוג עם האקדח.
"אני חשובה לסיפור?!" שאלה מישהי עם משקפיים שבורות ועקומות עם הרבה סלוטייפ וצלקת של ברק על המצח.
"לא, מירטל, את לא חשובה." אמר הפסיכולוג וירה בה. מירטל הצליחה להתחמק וברחה לשירותי הבנות בקומה השישית. עד עצם היום הזה אפשר לשמוע אותה בוכה שם לפעמים.
"לפעמים חלומות מתגשמים!" זימר שם ילד אחד במבטא רוסי. הוא נורה למוות.
"טוב די! איפה המנהל?" שאל הארי פוטר.
"הוא עכשיו באמצע צייד קרמבואים! חכו בסבלנות!" אמר הפסיכלוג וירה בהארי.
כדור האקדח פגע במצחו של הארי, מאז יש לו שם חור משונן בצורה ברק, והפסיכולוג מת.
"פיכסולוג." אמר דראקו בבוז ומיהר להתייצב לצד הארי.
"אף אחד לא יכול עלינו!" דראקו אמר.
רון ניגש אליהם.
"היי, אני הבן של השמנמנה." אמר רון.
"איזה?" שאלו הארי ודראקו ביחד.
"לא יודע, מי מבדיל ביניהן בכלל?" רון משך בכתפיו.
"אתה לא מזהה את אמא שלך?!" נדהם דראקו בפה פעור, וזבוב התיישב בו.
"אמא שלי לא זיהתה אותנו כשהיינו תאומים." אמר אחד שנראה מבוגר מרון בשנתיים.
"נעים מאוד, קוראים לי פרד וג'ורג'."
דראקו ירק מפיו את הזבוב.
"נעים מאוד, אני דראקו." אמר דראקו.
פרד וג'ורג' החל לפתוח איתם בשיחה.
"היי! אני ניגשתי להארי קודם!" יבב רון.
"לרוני פצפוני יש ליכלוך על האפוני!~" שר לו פרד וג'רג'.
"בגלל זה שלחו אותו לפה." אמר רון.
"מה זאת אומרת? הליכלוך הוא על האף שלך!" אמר דראקו.
"הוא בכלל בשנה שלישית." אמר רון.
"מה אתה עושה פה, פרד וג'ורג'?" הסתקרן הארי.
"רק החצי השני שלי בא להפחיד אתכם על טרולים! בינתיים אני אנקה לרוני פצפוני את הליכלוך מהאפוני!" אמר ותלש לרון את האף. מאז לרון אין אף.
"וואו, אתה נראה ממש כמו וולדמורט!" אמר דראקו בהתפעלות.
הארי החל לצחקק צחוק מזעזע.
"יא האהא!" הוא אמר.
"טוב, די כבר, שקט!" אמר רון.
"בואו נתחיל למיין פה אתכם!" נשמע קול סמכותי ועצבני, ודמבלדור נכנס, כולו מכוסה בקרמבואים מכף רגל ועד ראש.
"נעים מאוד, אני אלבוס דמבלדור ואני נדפקתי בתפקיד של לנהל את הבצפר הזה רק כי אני מחלקה ראשונה במסדר הקוקו שפיצים. רואים? יש לי קוקו והוא בצורת שפיץ. אני אלוף העולם בקוקו שפיצים. זה באמת היה הישג מגניב בגיל 16, אבל עכשיו אני כבר בן 132 ואף אחד עוד לא עקף אותי. קצת מתסכל, הייתי אומר."
"אל תדאג, ביל יעקוף אותך!" אמר לו פרד וג'ורג'.
מיד הגיע בנאדם לבוש חליפה ומשקפי שמש למרות שהיה אמצע הלילה ולחש לדמבלדור משהו.
"אלף מאה ארבעים וחמש? שיהיה! אז ילדים, אני בעצם בן אלף מאה ארבעים וחמש. סליחה. הפסקתי לספור לפני זמן רב כל כך, וגם הזיכרון שלי כבר לא משהו..." דמבלדור גירד מעט באוזנו ושלף משם הר דונג ענק.
"ובכן, המשימה שלכם היא לעלות לפסגה ושם להאבק בטרול. מי שישרוד יהיה בבית, כל השאר ישנו במלונה הגדולה מחוץ לבית הספר כדי להתחשל!"
כולם עלו למעלה ודחפו את פרד וג'רג' שהיה שם, והתקבלו. פרד וג'ורג' נשאר לישון במלונה שנה נוספת.
"מי זה ביל?" שאל הארי את רון.
"ביל זה אחשלי הגדול!" אמר רון בגאווה. "הוא גדול גדול הרבה יותר מהדודה הגדולה שלך!" הוא התפאר.
"אתה מכיר את מארג'?" התפלא הארי.
"כן, בטח, אני יכול לראות אותה אפילו!" אמר והביט לנקודה מסויימת. גם הארי הבטי לשם. הוא ראה את מארג' מהלך בקו האופק. אכן, היה קשה לפספס אותה, למרות שהיתה בכלל בנורבגיה בצייד דרקונים.
"אה, ביל ראשדביל! איכסה, אני לא חבר שלך אם אתה קרוב שלו! יש לו אבעבעותו דרקון והוא חצי איש זאב ושמינית ערפד ומאה אחוז ג'ינג'י!" אמר דראקו בחלחלה.
"טוב, הארי, תבחר: אתה חבר שלי או של דראקו?" אמר רון.
"פיקאצ'ו, אני בוחר בך!" אמר הארי בביטחון.
"פיקא-פיקא" אמר פיקאצ'ו ואז נורה למוות.
"הוא לא דמות חשובה..." הסביר אחד מהפסיכולוגים.
"טוב, נו... אבל הארי, אתה תמיד יכול להיות חבר שלי..." אמר דראקו.
"הממ... אז אני אבחר ב..." החל הארי לומר.
לאחר 5 דקות שלא אמר כלום, הילדה עם השיער המקורזל והנפוח אמרה: "אממ... אני לא להבין מה קורה... מישהו יכול להסביר לי?" במבטא צרפתי כבד.
"ובכן, את נמצאת בבית-ספר למוגבלים, הרמיוני." אמר דמבלדור בעליזות.
"מה? אבל א'הורים אמרו לי שאני א'ולכת לבית ספר של מחוננים!" התלוננה הרמיוני.
"לכן כל כך שמחנו לקבל אותך! בשל ציוניך הגבוהים! שתעלי את הממוצע של המקום המחורבן הזה!" אמר דמבלדור, וקולו נעשה עצבני יותר ויותר.
"אחח... אם הייתי יכול הייתי מתפטר כבר..." אמר דמבלדור.
"אז למה אתה לא מתפטר?" שאלו הארי והרמיוני.
"בגללנו..." אמרו הפסיכולוגים ושלפו אקדחים.
"טוב, יאללה! מהר! למיטות! לישון! ותשתו עד הסוף את המטרנה שלכם! מחר מחכה לכם יום עמוס בלימודים ובכתנות משוגעים! יאללה! אפאפאפ!!! טוסו! יאללה, חת' שתיים! לא רוצה לראות פה אף אחד! אפ! נו? יאללה! קדימה!" החל דמבלדור לומר, ואך המשיך לומר את זה עד עלות השחר, הרבה אחרי שהתלמידים שקעו עמוק במיטותיהם...
מה יקרה? האם גם הפרופסור סנייפ משוגע? האם הם ילמדו מקצועות רגילים? האם שכחנו את נוויל? ואיך הלורד וולדמורט יכנס לסיפור? כל זאת ועוד, או פחות, או שום דבר מזה, בפרק הבא! השארו עמנו!!!
"אתה לא רוצה לראות פה אף אחד?..." נשמע קול מאנפף ומסתורי, כשהאף הגדול הציץ מבעד לחלון....
פעם 1 היה אף 1 ולו שני נחיריים רחבים ושעירים במיוחד.
פעם 1 לאף 1 היה אפצ'י 1 ענקי 1.
פעם 1 אף 1 התעטש עיטוש 1 במיוחד וטונות של ג'יפה עפה השמיימה, נחתה ברעש רב על מלפפון ים ענקי שעף לו בחלל, וכך נוצר עולמינו: ירוק מבפנים ודביקי מבחוץ.
מאוחר יותר התווספו מלא גושי קרח חלליים לגושי הנזלת המעופפת וכך זה הפך לכדור מים, אבל מבפנים אנחנו עדיין מלפפון מצופה נזלת.
יום אחד, הארי פוטר, שהיה ילד קטן עם משקפיים וצלקת ומכואר, שמע קול.
"הארי..." אמר הקול, שנשמע כזה מהאף.
"מי שם?" שאל הארי.
"זה אני החלבן! מה הבאת לי היום?" זימרה ילדה קטנה שעברה שם.
לא, זאת לא היתה היא.
"מי שם?" שאל הארי.
"אף 1!" ענה הקול.
"מה אתה מסתלבט עלי?" שאל הארי.
"לא, אני באמת אף 1! אני האף הגדול!"
"אני מריח את כל מה שאתה עושה!!!" הרעים האף בקולו מהאף.
"אופסי..." אמר הארי וטיפה קטנה היתה לו על הרקה.
"הארי, גם בבקשה לחדר האף הגדול!" נשמע קולו המנוזל של האף.
"איפה זה?" שאל הארי.
"טוב, תקשיב: כיוון שאני בראתי את עולמך, כפי שאתה ודאי לא יודע כי לא מלמדים את זה בבצפר החרטבונה שלך, אני בעצם אלוהים, מה שהופך אותך לנביא!" אמר האף הגדול.
"וואלה? מגניב!" אמר הארי.
"וזה עוד לא הכל! אני גם שלחתי לך מכתב כדי להוכיח לך את זה! לך הביתה ותקבל מכתב מאף 1 - זה ממני!" אמר האף.
"אוקיי!"
"אה, והארי," אמר האף.
"כן?" שאל הארי.
"מאחר והעונה של האח הגדול גם כך תגמר עוד יומיים, החלטתי לשגע את השכל שלך, ומכל השיחה הזאת אתה לא תזכור כלום!" אמר האף הגדול.
מאז חייו של הארי המכואר קיבלו תפנית מפתיעה! פירוט נוסף בסיפורנו:
"דוד ורנון! דודה פטוניה! אני נביא!" אמר הארי.
"אמרתי שלא תזכור כלום!"
"יצרת את העולם ע"י אפצ'י גדול, אין לך באמת כוחות קוסמיים!!!" קרא הארי.
"אני האפצ'י הגדול!" נשמע קול מאנפף עוד יותר.
"דודה פטוניה? הכל בסדר?" שאל הארי.
"לא אני אמרתי זאת!" אמרה דודה פטוניה.
"בטוחה?" שאל אותה ורנון מודאג.
"אמא, את קצת חיוורת." אמר דאדלי.
"טוב, נו! אני אמרתי את זה, שברתם אותי!" אמרה פטוניה.
"אבל, אתם יודעים, הנבואה ניתנה לשוטים וזה... אולי במקום לשלוח את הארי, אחיינך המכואר, לבצפר היוקרתי שאנחנו שולחים אליו את בננו החטיך, נשלח אותו לבית משוגאים?" הציע ורנון.
"לא יודעת... הבטחתי ללילי שאני אגדל אותו כאילו היה בני!" אמרה פטוניה.
"חשבתי שהיא מתה לפני שגילינו שאנחנו נגדל אותו..." אמר ורנון עם טיפה על הרקה.
"טוב, בכל מקרה, הוא ילמד באותו בצפר כמו דאדלי וזה סגור!" אמרה פטוניה בסופיות.
"אין נביא בעירו..." אמר ורנון בקול אפל.
בתחילת ספטמפר, הארי יתחיל ללמוד בבצפר חדש, ולראשונה בחייו לא ילמד באותו בצפר עם דאדלי!
"הא, אמרתי לכם!" אמר ורנון.
"תפסיק להפריע לסיפור!" אמר שורדון.
דאדלי היה מיועד לעבור לביהס הפרטי בו למד הדוד ורנון, smell-things. גם פנסי פרקינסון, חברו הטוב ביותר של דאדלי והמשנה להתעללות בהארי, היה אמור ללמוד שם, אבל את הארי עמדו לשלוח לביהס הציבורי המקומי המקיף stone-wall.
דאדלי חשב שזה מאוד מצחיק.
"הם מטביעים לאנשים את הראש שלהם בבית השימוש ביום הראשון שלהם בstone wall,"אמר דאדלוש, "רוצה להתאמן?" הוא סיפר להארי.
"לא תודה," אמרה הארי, "האסלה המסכנה שלנו לא רגילה שמכניסים לתוכה דברים מגעילים כמו הראש שלך - היא לא תתאושש מזה לנצח נצחים!" ואז הוא ברח, לפני שדאדלי יצליחו לפענח את מה שהוא אמר.
באחד הימים ביולי, הדודה פטוניה לקחה את דאדלי ללונדון כדי לקנות לו את המדים של תלמידי smell things והשאירה את הארי בטיפולה של הגברת pig.
גברת pig הייתה פחות משעממת מהרגיל. התברר שהיא שברה את הרגל שלה כי היא מעדה על אחד החתולים שהיא מג'רבלת.
"תראה, ככה עושים את זה" היא אמרה להארי, שלפה שרביט ואמרה: "התג'רבל!" ומיד הפך החתול לג'רביל.
"וואלה! את לא סקיבית?" אמר הארי.
"מגלים את זה רק בספר החמישי, תן לי להנות מהספק!" רטנה pig במורת רוח.
"למה יש לך את אותו השם כמו לחרג'וק שסיריוס הביא לרון במתנה?" שאל הארי.
"אתה סתם פירחח קטן וזב חוטם! ואפילו מכואר!" היא אמרה, והארי שתק ולא גילה לה שיום יבוא והוא יגדל להיות הארי פוטר החטיך.
"הא! רק לי אתם אומרים שאני מפריע לסיפור, מה? ממש אפליות! אני מקופח!" אמר ורנון.
"בסדר, טוב, חוזרים לסיפור, ואתם שם - תשתקו!" אמר שורדון.
בגלל ששברה את רגלה, נראה היה שpig מחבבת את חתוליה קצת פחות. היא הרשתה להארי להאכיל את נגיני בג'רביליה ונתנה לו לאכול עוגת שוקולד בטעם של מקרר עתיק ומקולקל, וגם קצת עבש ומצחין למדי.
"את רוצה להרוג אותי?" שאל אותה הארי.
"למה? חשבתי שאתה מסתדר עם נחשים!" היא אמרה.
"אבל זה לא כשר!" אמר הארי.
"אבל אתה לא יהודי!" היא אמרה לו.
"שש! מגלים את זה רק בספר ה... איזה ספר?" הוא שאל.
"בספר הראשון כשאתה חוגג כריסמס!" האי אמרה.
"מה, למה, ליהודים אסור? למה, כי זה חג כיפי ויהודים צריכים לסבול ולשבת לבד בחושך?" יבב הארי.
"לא, לא,זה סקורפיו, אתה מבלבל ביניהם." תיקנה אותו סקאברס.
"מי זה סקיפיו?" שאל הארי.
"זה מלך הגנבים, כמובן!" אמרה בלטריקס.
"זה לא ברברינו?" שאל הארי.
"מי, ברונו? זה לא הכלב של סינדרלה?" שאל דאדלי.
"לא הלכת לשופינג עם אמא?" שאל אותו הארי.
"כבר חזרנו, תראה מה היא קנתה לי!" אמר דאדלי בגאווה.
אותו ערב בסלון, דאדלי עשה למשפחתו תצוגה של מדיו החדשים. הבנים בsmell things לבשו מעילי פרנק בצבע חום אדמדם, מכני ברך בצבע כתום, וכובעי קש שטוחים עגולים. הם גם החזיקו מקלות מסוקסים והשתמשו בהם כדי להכות זה את זה כשהמורים לא הסתכלו, זה אמור היה להיות אימון טוב לחיים. כשהדוד ורנון ראה את דאדלי במכנסיו החדשים הוא אמר בקול חנוק שזה הרגע המרגש ביותר בחיים שלו. הדודה פטוניה פרצה בבכי, ואמרה שאינה מאמינה שזה הדאדליל'ה המתוק שלה שגדל ונראה כל כך נאה ובוגר. הארי לא העז לפתוח את פיו. הוא חשב שאולי הוא הצליח לסדוק שתיים מהצלעות שלו מרוב שהתאפק שלא לצחוק בקול רם.
למחרת בבוקר, כשהארי נכנס לארוחת הבוקר, היה סירחון נוראי במטבח.
"לא! האף מריח הכל!" הוא נחרד.
הסירחון נדף מגיגית פח גדולה שישבה בכיור וסרגה סוודר. הוא התקרב והציץ פנימה. הגיגית היתה מלאה במה שנראה כמו סחבות מטונפות ששחו במים אפורים. "מה זה?!" הוא שאל את הדודה פטוניה. שפתיה נקפצו כמו תמיד כשהארי העז לשאול אותה שאלה. "מדי ביהס החדשים שלך!" היא אמרה. הארי הציץ שוב אל תוך הגיגית.
"אה!" הא אמר, "לא ידעתי שהם צריכים להיות כאלה רטובים!"
"אל תדבר שטויות!" גערה בו הדודה פטוניה, "אני צובעת כמה בגדים ישנים של דאדלי בצבע אפור, בשבילך! כשאני אסיים זה יראה בדיוק כמו הבגדים של כולם~"
הארי התקשה להאמין לה, אבל הוא חשב שעדיף לא להתווכח. הוא התיישב על השולחן וניסה שלא לחשוב על איך שיראה ביומו הראשון בביהס stone wall. מן הסתם, כמו אחד שלובש חתיכות עודפות של עור פיל משומש.
דאדלי והדוד ורנון נכנסו למטבח, שניהם עם אפים מעוקמים בגלל הסיחרון שעלה ממדיו החדשים של הארי. הדוד ורנון פתח את העיתון כדי לקרוא כהרגלו, ודאדלי דפק על השולחן במקל שלו מsmell things, אותו החל לקחת עימו לכל אתר.
הם שמעו רעש מחריץ הדואר בדלת הקדמית ורשרוש של מכתבים שנפלו על המחצלת.
"לך תביא את הדואר, דאדלי." אמר הדוד ורנון מבעד לעיתון שלו.
"תגיד להארי שילך."
"לך תביא את הדואר, הארי."
"תגיד לדאדלי שילך."
"תדקור אותו עם המקל שלך, דאדלי."
הארי ברח לפני שהמקל התקרב אליו והלך להביא את הדואר. שלושה דברים היו מונחים על המחצלת: גוליה ממארש שהיתה בחו"ל ובילתה את אחותו של ורנון, מעטפה חומה שנראתה כמו משהו מסריח, ומכתב בשביל הארי.
הארי הרים אותו והסתכל עליו, גופו מקפץ כמו כדור מרשמלו גדול.
"גלויה ממארש"! הוא צעק.
אף 1 אף פעם בכל חייו לא שלח לו מכתב. מי כבר היה כותב לו? לא היו לו חברים ולא קרובים נוספים, ואף 1 בחיים לא שלח מכתב, אז מה פתאום אף 1 נזכר עכשיו?
הוא לא היה מנוי בספריה, אז הוא אפילו לא קיבל מכתבים מגעילים שמזכירים לו להחזיר את הספרים שלקח.
ובכל זות, הנה זה מונח - מכתב עם כתובת ברורה ובלתי ניתנת לעירעור:
"מר ה פוטר
הארון שמתחת למדרגות
דרך pri wet #4
winging תחתית,
שרי."
המעטפה היתה עבה וכבדה, והארי חשד שמבריחי נשק מנצלים את תמימותו וכיאורו הילדותי.
המעטפה היתה עשויה קלף צהבהב שהזכיר בצבעו את סנייפוש, והכתובת היתה על הקיר בדיו אדום דם מטפטף: "גורו לכם אויבי היורש!"
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון!"
"יא-האהא!"
הארי לפת את ראשו כשהבזק ירוק חלף בין נחיריו. משהו מוזר קורה בהוגוורטס...
"מה זה היה?!" הוא קרא בבהלה. מאיפה הוא מכיר את כל האנשים האלה? מאיפה הוא שמע את כל המילים האלה? ראה את כל הכתובות האלה?!?
"אתה רואה יותר מידי טלויזיה, חנוןןן!!!1" אמר דאדלי, שבעצם בעצמו הכיר את ימות השבוע רק בגלל תוכניות טלויזיה מויימות ששודרו רק בימים מסויימים, וחטף להארי את המעטפה.
"הווו קיבלת מכתב אהבה?!?"
"רגע! אל תפריע לי לתאר את המעטפה!" אמר שורדון.
ובכן, כך היא נראתה:
הכתובת היתה כתובה בדיו ירוקה מבהיקה. לא היה בול. כשהארי הפך את המכתב לצידו השני ביד רועדת (ולא היה לו פנסי) הוא ראה חותם שעווה סגול שנשא סמל מפואר.
"וואו! מה זה? מה רואים פה?" שאל הארי בעיניים פעורות לרווחה.
"זה לב יא מהבול! אתה לא רואה? קיבלת מכתב אהבה!" אמר דאדלי וחבט במקלו על ראשו של הארי.
"איי!" אמר הארי.
ובמרכז הלב היתה אות B גדולה.
"מה זה אומר? הB?" שאל הארי.
ואז ורנון הגיע וחטף לו את המעטפה. הוא בהה במעטפה מס. שניות ואז חייך חיוך רחב וצהל: "פטוניה! בואי תראי לאיזה בצפר הארי התקבל!"
פטוניה רצה לשם. ורנון פתח את המעטפה והחל להקריא:
"אני מתכבדים בזאת להכריז על הקמת מדינה יהודית רביץ בארץ ישראל היא מדינת ישראל! סתם סתם לא, מה שבאמת כתוב כאן זה..." אמר ורנון.
"נו, אני במתח!" אמרה פטוניה.
"אז נצא למקבץ פרסומות קצר~"
"פרסומת הגמר, ואנו חוזרים כדי לראות מי חזר באף הגדול!"
"חזנרו מהפרסומות, ובכן, הרשו לי להקיא את המכתב" אמר ורנון.
"להקריא, התכוונת!" אמרה פטוניה.
"לא, לא!" אמר ורנון ואז הקיא מכתב. במכתב היה סמלו של האח הגדול. ורנון פתח את המכתב והקריא: "שיפרה את הזוכה."
"יש! יש!" אמרה שיפרה.
"מי זאת בכלל?" שאל דאדלי.
"נעים מאוד, שיפרה קורונפלקס!" אמרה סיפרה.
"לא, באמת, מי את? מי את? אני ראיתי את כל תוכניות הריאליטי בעולםםםם בכללל העולםםםם ואני מכיר את כולםםםם ואפילו את דלית המודחת הראשונה מהאח הגדול 2םםםםםםם!!!!!11 אז מי את?" שאל דאדלוש סמאדלוש.
"את המנצחים אף פעם לא זוכרים, זו עובדה." אמרה שיפרה, אינפפה והתעתקה לה משם אל הלא נודע.
"בכל מקרה," אמר ורנון, "עכשיו בואו נקרע את המכתב של הארי."
"לאאא!" אמר הארי.
"טוב, לא." אמר ורנון.
"אהמ אהמ!" הוא הכריז, פתח את המכתב והחל להקריא:
"המוסד הקדוש ע"ש הקדוש ברוטוס לעבריינים חסרי תקנה
מנהל: אלבוס דמבלדור, מסדר הקוקו שפיצים, מחלקה ראשונה, מחשף עליון, קיסם ראשי, magוואמפ עליון, חבר איגוד המסוממים הבין לאומי.
מר פוטר היקר,
אני שמחים להודיעך כי נשמר עבורך מקום במוסד הסגור ברוטוס לעבריינים חסרי תקנה! :) :)
לאחר שנצפת מתנבא!
מצ"ב רשימת הספרים והציוד הנחוץ. שנת הלימודים מתחילה ב1 לספטמבר. אנא שלך ינשופך לא יאוחר מה31 ביולי!
בכבוד רב,
מינרווה מקגונגל, סגנית המנהל!"
ומהמהעטפת נפל מכשיר ינשוף לבדיקת אלכוהול.
"מה אמרתי לך פטוניה?! מה אמרתי לךךך?!?" צהל ורנון.
דאדלוש קיבל את בגדיו בחזרה.
"מה אני אלבש שם?" שאל הארי.
"הם כבר יספקו לך כותונת... מוהאהאהאה!!" אמר ורנון.
בלילה הארי לא נם ורק נע ונד במיטתו, הוא נזכר איך שפעם פטוניה עשתה לו תסרוקת זוועתית בשיער והוא פחד שכולם יצחקו עליו בבצפר, אבל בסוף הוא הגיע לבצפר ואף אחד לא שם לב לשינוי בכלל.
בכל מקרה, למחרת, הדודה פטוניה נסעה עם הארי ללונדון, לסימטת diagon, שם הארי פרש נייר נוסף שכנראה נעלם מעיניו ביום אתמול.
"היי! זה מפה של DND!" אמר חנון אחד, ומלא חנונים התקבצו סביב הארי.
"לא נכון!" אמר האריץ
"אה, אוף..." הם אמרו באכזבה והלכו משם.
"תראו איזה פריקים! הכל כי לונדון פה, תראה אותם! איזה שיער צבעוני בצבע כחול וסגול וצהוב! איכ, צהוב!"
"את בלונדינית בעצמך." הזכיר לה הארי.
"טוב, בכל מקרה, אני מקריאה את רשימה הציוד שלך:" אמרה פטוניה:
"מדים:
אנחנו נספק לכם כותונת, מוהאהאהאהאהא!
ספרי לימוד: אנחנו כבר נספק לכם ספרי לימוד, מוהאהאהאהא!
ציוד נוסף:
כלי כתיבה:
כלי אוכל:
בקבוק מטרנה:
מכשיר ינשוף לבדיקת אלכוהול,
אינפוזיה,
ולתתרנים - חומרי טעם וריח! ואין להתווכח!
ניירות: לגילגול, ירוקים, טישואים, ערכת זרעי צמחים מיוחד במינה לקיטה התיפוליט, כדורי פרווה של חתולות מהרחוב לכיתה המחוננת, שלושים ושמונה ריסי דודה בלונדה להארי פוטר."
פטוניה נותרה בהלם בזמן שהארי קטף לה שלושים ושמונה ריסים.
"וווא! איך הם ידעו שיש לי דודה בלונדה?!"
"דמבלדור יודע הכל!" אמר לו דראקו.
"דראקו?! מה אתה עושה פה?! מי אתה בכלל, אני לא אמור להכיר אותך עדיין!" אמר הארי.
"עדיין!" אמר דראקו.
"נעים מאוד, אני דראקו והורים שלי קוסמים. גם הורים שלך קוסמים?" שאל דראקו.
"הורים שלי מתים!" אמר הארי.
"הו, וואו, משתתף בצערך, למרות שאתה נראה לי די מבסוט כרגע." אמר דראקו בקול סנובי.
"אני הולך ללמוד בקדוש ברוטוס!" אמר הארי בהתלהבות.
"גם אני!" אמר דראקו.
"לאיזה בית תתמיין?" הוא שאל את הארי.
"לא יודע..."
"אי אפשר לדעת עד שמגיעים לשם!" אמר דראקו.
"מה, אתה בוחן אותי?" שאל אותו הארי.
"דע לך שצריך להלחם בטרול כדי להתמיין לבית." אמר לו דראקו.
"אבל ג'ורג' וויזלי אמור להגיד את זה!" אמר הארי.
"לא, רון שמע את זה ממנו! אגב, מי זה בכלל ג'ורג' וויזלי?" שאל אותו דראקו.
"לא יודע! ומי זה רון?" אמר הארי.
"איזה רון?" שאל דראקו.
"מה?" שאל הארי.
"מי אתה?" שאל דראקו.
"אני דראקו, נעים מאוד!" אמר הארי.
"לא נעים! למה הפלצת?! איף!" מאמר דראקו.
ואף הגיע אישה אחת עוד יותר בלונדינית מפטוניה, אבל פטוניה היתה דומה לסוס והאישה ההיא היתה יפה, רק שהיא נראתה כאילו היא סובלת מריח איום ולכן פניה היו מעוותתות בהבעת סבל עמוק.
"בוא דראקוש סמאדלוש!" היא אמרה, "אנחנו צריכים לקחת אותך לרכבת האXפרס לקדוש ברוטוס!"
"אבל עוד לא האחד בספטמבר!" אמר דראקו.
"איך קראת לבן שלך?!" שאלה אותה פטוניה בכעס, "רק לי מותר לקרוא לבן שלי דאדלוש סמאדלוש!"
"לא קראתי לבן שלי דאדלוש סמאלוש!" מיד הבלונדות שלפו ציפרניים ונלחמו זו בזו בקטטת טלנובלות עד עצם היום הזה.
"לא בא לי ללכת לבצפר לפני האחד בספטמבר, אפשר לגור אצלך עד אז בינתיים?" אמר דראקו.
"טוב, בסדר!" אמר הארי.
"אם הוא היה יודע שאתה הארי פוטר, ווואי וואי וואי..." אמר האגריד.
"מי אתה יא ענק שעיר?!" שאל אותו דראקו, "בטח אתה מכליא סקרוטים פוצי תחת! איכסה!" אמר דראקו ואינפף והלך משם.
"לא, הבית שלי בכיוון השני!" אמר הארי.
"מה, אתה גר בלונדון? איזה מאגניב אתה!" אמר דראקו.
"לא, אני גר בwinging תחתית, שרי." אמר הארי.
"איזה שרי?" שאל האף הגדול.
"סליחה, פנונה!" אמר הארי.
"איזה פנונה?" שאלה בטי קפרא עליה.
"לא משנה, בוא נלך דראקוש סמאדלוש." אמר לו הארי והם הלכו והלכו והלכו עד רגליהם הילדותיות הקטנות ומכוארות התעייפו, ונמאס להם.
"מתי כבר נגיע, דרדסבא?" שאל דראקוש
"עועועועועועוד מעט!"
"אין לי כוח, איןאין כוח כוח, NNNNNNNNNNNNN לי כוח!" אמר דראקוש.
"GGGעגרגמל מגיע!" אמר גמגמוני, הדרדס המגמגם. מיד הארי ודראקו אצו רצו נסו ברחו, ושם דראקו גר עד האחד בסמפטבר.
מה יקרה באחד בספמטמבר?! האם הארי יפגוש את רון והרמיוני שנשלחו לשם גם הם? האם הארי ודראקו יהיו חברים טובים והאם נוויל לונגבוטום יהיה התלמיד המחונן?! כל זאת ועוד, או פחות, או שומדבר מזה, בפרק הבא, הישארו עימנו!
"ומה איתי?" שאל וולדוש.
"אתה לא שייך! סתם סתם, יהיה לך תפקיד, אל תדאג, תפקיד גדול!" אמר שורדון
"אני רוצה להיות המורה להתגוננות מפני כוחות האופל!" אמר סנייפוש.
"לא, בשביל זה יש את הדרדס המגמגם!" אמר שורדון.
אבל איך הוא יכול להיות דרדס? אין לו את הכובע הלבן הזה, יש לו טורבן סגול!
רוצים לדעת מה עוד יקרה? פשוט חכו לפרק הבא שיצא בימים הקרובים, או לעולם לא, לכו תדעו... בינתיים, הנה ספויילר:
"אני דראקו, נעים מאוד!" מי יגיד את זה למי ומתי?! והאם זה באמת יהיה נעים? עכשיו אתם ממש במתח, נכון?!? מוהאהאהאהאהא!!!1
ואני יודע שאני חייב לכם את הגמר של תחרות הציורים, אבל אל תדאגו, זה עוד יתפרסם! מתישהו.... פאמפאמפאמפאאאמםם!!! בלי נדר!
טחיחי!
הכל היה טוב!
טוב, הפרק נגמר כבר! למה אנחנו מוסיפים שורות לא קשורות? אתם יכולים לרדת למטה עדד לתגובות! או אפילו לא להגיב בכלל וסתם לצאת! אתם גם לא חייבים לקרוא את זה! מאוחר מידי? פראיירים! מוהאהאהאהא!!!
"איפה העוד שורות?" שאל סיריוס עם נייר מגולגל מוצמד לנחירו.
"אבק פיות?" שאל סנייפוש ביובש.
"זה לא שייך לסיפור שנגמר כבר?" שאל טדי בהיסוס.
"הסיפור הזה לעולם לא יגמר! אתה לא יודע?" נזף בו רמוס.
"אז תפסיק עם זה! זאת שמלת מעצבים שעלתה לי הון!" היא היתה על סף דמעות.
"טוב, תרגיעי!" אמר סנייפוש וירד לה מהשמלה. השלושה נכנסו לבקתה מתפוררת, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם בחבטה, עננת טיח מתפורר נשרה הישר עליהם, וגרמה להם להראות זקנים למדי. חוץ מלבלטריקס, שהעננה פשוט חלפה דרכה.
"כן! והיא השאירה לי את סקורפיוש!" אמר דראקו והחל לבכות.
"די, אבא! אל תבכה!" צייץ סקורפיו.
"מה אתה עושה פה? אתה ילד! חזור מיד למיטה שלך!" אמר דראקו.
"אבל אתה יושב עליה!" יבב סקורפיו.
"אני לא מאמינה ששארית הפליטה של השושלת המפוארת שלנו גרה במקום עלוב כל כך!" החלה נרקיסה להתייפח.
"זה דווקא עיצוב חדשני..." העיר דראקו בהיסוס.
"עבדו עליך." המהם סיריוס תחת שמפו הטרי.
"אגב, סקורפיו, מה דעתך על השפם שלי?" הוא קרץ לסקורפיו.
"הו! לעולם לא תשתווה לרוז אהובתי!" אמר סקורפיו.
"זו בדיוק הסיבה שרבנו מי לא ייקח אותו.." הפטיר דראקו באנחה. בלה המזועזעת פלטה אנקת גועל, ונרקיסה המבולבלת התחלחלה גם היא לאחר שסנייפוש שלף משרוולו תמונה עדכנית של רוז וויזלי.
"יא! אני גם רוצה לראות! לא ראיתי אותה כבר מאז... שהגמדונים השתלטו על העולם!" צייץ סקורפיו בהתרגשות.
"אז תפתח פייסבוק, טמבל!" אמר סנייפוש בקול אפל.
"אבל-"
"-סקורפיו! לך לישון! עכשיו מאוחר ו... זאת ישיבה סודית מחתרתית של מבוגרים בלבד!" רטן דראקו וגלגל את עיניו. סיריוס חיייך חיוך שובב.
"אבל אבא אתה יושב לי על המיטה!" הזכיר לו סקורפיו.
"אז לך לבית של... של..." אמר דראקו.
"אוף, למה אין לך חברים?!" הוא קרא ביאוש ולפת את מצחו.
"like father like son..." מלמל הארי.
"מה אמרת?!~" דראקו ניסה לזעום אבל יצאה לו תילדה בסוף בטעות. אין מה לעשות, הוא לעולם לא ישתווה לדארסלים בקטעים של עצבים...
הארי שרק לעצמו בתמימות.
"במאת, דראקו, חשבתי שאתה יודע אנגלית..." אמר סיריוס מהורהר.
"כמובן שאני יודע!-" החל לומר דראקו, אך הוא נקטע באכזריות כשסיריוס אמר: "אני חושב שיש לוויזלים מקום בבית, הם יוכלו לארח את סקורפיוש להלילה..." וקרץ לסקורפיו.
סקורפיו הסמיק עד שרשי שערותיו!
"אני מתכוון למשפחת ג'ורג' ואוגוסטוס וויזלי, כמובן!" אמר סיריוס והרים גבות פעמיים. בין רגע צבעו של סקורפיו הפך ירוק והוא התעלף.
"עכשיו אפשר להכניס את אנג'לינה ג'ולי!" אמר סיריוס ושרק.
"על מה אתה מדבר?!" התחלחל דראקו.
"למה נראה לך שאמרתי שעושים פה ישיבה מחתרתית למבוגרים?!?" גילגל סיריוס את עיניו לתקרה, ובחזרה לארובותיהן. (טריק שהוא למד מלילי).
"אה, האמת היא שהתכנסנו כאן היום לצרכי תכנון מחתרתיים אמיתיים." אמר סנייפוש וגילגל את עיניו בצורה ראוותנית הרבה יותר.
"אוף, מתלהב אחד." הפטיר סיריוס ביבשושיות.
"אנג'לינה, תחזרי לבונקר!" הוא קרא.
"היא באמת פה?" התעניין הארי.
"נראה לך?" מלמל סיריוס בקול נמוך.
"ובכן, אורח הכבוד טרם הגיע?!" שאל סנייפוש, ובבת אחת הופיע שם בקול פקיקה לא אחר מהגיבור האמיתי: הפרופסור לונגבוטום.
"טוב שבאת! אתה ודאי יודע למה התכנסנו כאן היום, בניגוד לנוכחים אחרים, אהמ אהמ..." אמר סנייפוש ונעץ בסיריוס מבט לגלגני. סיריוס חרץ לו לשון ופלט "ווף" קטן.
"כן, ודאי!" אמר נוויל בביטחון, "איפה אנג'לינה ג'ולי?" הוא שאל.
"היא נשואה לג'ורג', כמדומני, לא?" שאל הארי בהיסוס.
"אתה מתבלבל בינה לבין אנג'לינה ג'ונסון? חשבתי שהם רק מאורסים!" אמר נוויל.
"למזלה..." העיר סנייפוש בקולו הנכלולי.
"מממ בסדר. אז מה עם ההוגוורטס 2 שאנחנו בונים עליו?" שאל נוויל.
"איך אנחנו יכולים לבנות עליו אם עוד לא בנו אותו?! פההההה!!! פהההה!!" אמר טדי לופין.
"חשבתי שזה בלי ילדים." עיקם נוויל את אפו.
"נכון. טדי- אין שום מקום פנוי לארח אותך בעולם. צא לישון ברחוב!" אמר סיריוס. פניו של טדי התכרכמו.
הוא יצא מהבית המתפורר והפך לזחל עקב כשרונו המטאמורפוגוסי. שם פגש את הזחל השני: דאדלי דארסלי.
"אני שמן ורעב ואתה קטן ודומה לצ'יפס! אני אוכל אותך!" אמר לו דאדלי.
"אמאל'ה!" אמר טדי, וכך החל המרדף.
ובכן, נחזור לעניינינו.
"הצלחתי להשיג את מצנפת המיון!" אמר נוויל בהתרגשות ושלף משרוולו כובע של אחות.
"אה, אופס, לא זה.." הוא אמר סמוק כולו.
"תמיד היית לא יוצלח, נוויל..." אמר סנייפוש.
"הנה!" אמר נוויל ושלף את המצנפת הנכונה משוורולו.
"טוב. ומה עם רשימת הקוסמים הצעירים?" שאל סנייפוש. ג'ורג' הגיע בקול פקיקה, מתנשם ומתנשף. "הנה!" הוא אמר והושיט קלף ישן ומתפורר לסנייפוש.
"השארת את סקורפיו ואוגוסטוס לבד?!" שאל הארי מזועזע.
"סקורפיו? מה הקשר?" שאל ג'ורג' בבילבול.
"הוא בבית שלכם." הפטיר דראקו ביובש.
"באמת? אני לא הייתי בבית שלי! גם אוגוסטוס לא... הוא בחופשה ב... איך קוראים למקום הזה?" הוא שאל את סיריוס.
"אזקבן. אחלה מקום." אמר סיריוס וגילגל לעצמו נייר.
"היי, היי! לא בבית שלי!" רטן דראקו.
"אין בפנים כלום! סתם אבקת פיות..." סיריוס משך בכתפיו.
"אבק פיות?" עיניו של סנייפוש נצצו בחמדנות.
"לא! אני יודע, אתה תבזבז את זה על שיקויים שיצילו אנשים מסרטן וכאלה! לא בא בחבשבון! את החומר הזה מעשנים!" אמר סיריוס ושב לגלגל את הנייר.
"לא אתן לך!" אמר סנייפוש והתנפל על סיריוס. הם החלו ללכת מכות.
"אני רואה שלא פספסתי שומדבר." אמר רמוס לופין כשנכנס בדלת.
"רק אל תטרוק אותה!" אמרה נרקיסה בפאניקה. רמוס סגר אחריו את הדלת בעדינות.
מאוחר מדי.
"למה אתה צריך לסגור אותה בעדינות אחרי שכבר טרקת אותה?!" יבבה נרקיה.
"התקרצף." הפטיר רמוס בסתמיות. נרקיסה עצרה, דמעותיה עוד תלויות על ריסיה.
"אנשי הזאב מסכימים לתת לנו את החלקה שלהם." הוא אמר.
"מה פתאום?" אמר ביל והצטמרר.
"מה, גם אתה פה?"שאל אותו רמוס.
"כולנו פה." אמרה מולי.
"את!" אמרה בלה.
"היי, ברמיננה." הפטירה לעברה מולי ביובש.
"אני עגון!" נשמע קול בכי מאיזושהי פינה.
"הוא עדיין לא זוכר את הבת שלו." אמרה מולי ברחמים והביטה ברון בנה בפינה שיבב.
"אז למה הבאת אותו?" שאל רמוס.
"שיראה קצת אנשים, שיצא קצת מהבית... אתה יודע מה? אני אפילו מוכנה שיעשן קצת אבק פיות..." אמרה מולי וויזלי, וראו שהיה קשה לה עם הקטע האחרון.
"מה פתאום?! זה שלי!" אמר סיריוס.
מולי הרימה את גבותיה בכעס. כולם נבהלו, זזו אחוריה ורוקנו מכיסיהם הרבה אבק פיות.
רק סיריוס עמד איתן ולא נתן.
סנייפוש הוציא שקיק מכיסו ומיהר ב"אצ'יו" סמוי לאסוף הכל.
"יום אחד העולם עוד יהיה טוב יותר.." הוא הפטיר לעצמו במירמור, ואז שב לקדמת הבית, במקום שכולם ראו אותו.
"תנו לי את המצנפת." הוא אמר.
"מה תעשה לה?" נבח סיריוס.
"אני אוציא לה מהראש את בית זשל"ב, כמובן! ואחזיר את הבתים המקוריים..." הוא הפטיר בלגלוג, לקח את המצנפת וכישף אותה.
"הידד! הידד! עכשיו רק חסר למצוא מורים!" אמרה מולי.
"עכשיו אוכל לשיר את השיר שתכננתי אותו לפני שהודעתם על בית זשל"ב המנוול!" הכריזה המצנפת לפתע.
החבורה הזדעזעה.
"לא עכשיו, בבקשה! זאת פגישה מחתרתית!" ניסה להסות אותה רמוס בלחש.
בינתיים, זוג מגברים חזקים במיוחד הופיעו משום מקום ופנו לרשות הרבים, והמצנפת הצמידה מיקרופון לפיה והחלה לזמר: "עיניו ירוקות כקרפד משומר~"
הארי התחחל ונעץ בסנייפ מבט המום, בעוד סנייפ נראה נהנה מהמחזה, הוא חייך חיוך רחב והתנדנד לפי הקצב.
"אני אהרוג אותך!" אמר האיר והסתער לעברו.
"אל תשכח כמה בכית על מותי, ואפילו קראת לבנך על שמי! כמה חבל שגם אלבוס נדחף... הוא תמיד נדחף, אלבוס! תמיד לוקח את הקרדיטים, ומשום מה - כל התלמידים שלו נהגו כן!" אמר, ואם מבטים היו יכולים להרוג, האר והוולדושים היו מתים.
"וולדושים?" אמר הארי והסתובב בהפתעה.
"כן! אני אהיה המורה להתגוננות מפי כוחות האופל!" אמרו שניהם בבת אחת ובחיוך תמים.
"עופו מפה!" צעק הארי. הם המריאו ועפו משם.
"תראה! אנחנו יכולים לעוף!"
"אני יודע! חוויתי זאת על בשרי!" אמר הארי זועף וזועם.
"ודאי! הרי חלקת איתנו מוח!" אמרו הוולדושים באושר.
"אולי תתחפפו כבר?" רטן הארי. אחד הוולדושים שלף שמפו.
"נו, באמת! אתם קירחים!" רטן הארי.
"אולי מספיק כבר?" רטן נוויל. כולם השתתקו.
"אני מוכן להיות המורה לתורת הצמחים. הארי - אני חושב שראוי שתהיה המורה להתגוננות מפני כוחותה אופל, אבל מאחר וסנייפוש שב אלינו, די ברור שהוא מתאים יותר לתפקיד..." אמר נוויל. הארי וסנייפוש היו המומים ולא הגיבו כלל.
"למה לא אני?" אמר סיריוס.
"המשרה לקונדסות תפוסה." אמר ג'ורג'.
"אז נלמד ביחד!" אמר סיריוס.
"לא בא בחשבון!" אמר ג'ורג'.
"באמת, אולי נלמד ביחד?" שאל סנייפוש בהיסוס והציץ לעבר הארי.
"אני לא כזה רוצה..." אמר הארי במבוכה.
"הוא לא רצה גם בצבא דמבלדור." אמר נוויל.
"אבל אז הרמיוני באה ולקחה את העניינים בידיים, ועכשיו - אין הרמיוני! מה עושים?" שאל רון בפאניקה.
"מסיבהההה!!!!!!11" אמר ג'ורג'.
"יאללה תביאו את אנג'לינה ג'ולי!" קרא סיריוס.
"לאאאא!!!11" אמר סנייפוש וכיסה את העיניים של רמוס
"אל תדאג, אני לא מסתכל." אמר רמוס בקול שקול.
"מה זה השעמום הזה?" הפטיר זנב תולע.
"יש'ך בעיות? לך לך חפש ת'חברים ש'ך!" אמר סיריוס.
"אתם החברים שלי!" צייץ זנב תולע.
"זנב תולע, לך תבדוק אם אני בבית של... ג'יימס." אמר סיריוס.
"מה, איפה, איפה שהוא מת?" שאל זנב תולע.
"כן, כן! שם!" אמר סיריוס.
"אוקיי... גודריק, אני בדרך!~" הוא אמר ואץ משם בציוצים.
לאחר מכן הוא חזר ואמר: "אתה לא שם!"
"זה היה מהיר מידי. אולי אני מתחבא? חיפשת טוב-טוב?" שאל סיריוס.
איך שזנב תולע יצא משם, סיריוס מיהר לכשף את המקום כמחבוא והכתיר את הארי להיות שומר הסוד. הארי גילה לכל הנוכחים איפה הם נמצאים.
"אבל מה יקרה כשסקורפיו ירצה לחזור הביתה?" שאל סיריוס.
"למי אכפת?!" אמר דראקו.
"לי!" אמר ג'ורג'.
"אולי תאמץ אותו, רון?" שאלה מולי בחביבות.
"יש לו אבא, לא?" הפטיר רון במירמור.
"אוקיי, בואו נעצור את זה לפני שזה נעשה דביק מידי!" אמר סנייפוש.
"אבל זה רק דיבורים!" צייץ רון.
"רואים שאתה אבא של הוגו..." סנייפ נשם עמוק, והמשיך: "נצטרך לערוך מיון מחודש בגלל השיבושים הזשל"ביים האלה... גם לשנה השניה וגם לשנה הראשונה, החדשים. אני מעדיף למקם את ביה"ס במקום פחות מצחין מלחקת אנשי זאב..."
"היי!"
"..מצאתי עיר נפלאה... אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים נישא ברוח הערביים כקול פעמונים..." אמר נוויל בקול חולמני.
"אז גם אתה לוקח אבק פיות! העיקר אתה יורד עלי!" אמר סיריוס בקול סטלני למדי.
"אם אתה מדבר על המדשאות של הוגוורטס - הן כבר לא בידינו." אמר סנייפוש ומולל את כובעו.
"הר הבית בידינו!" הכריז נוויל.
"אתה ללא ספק לקחת חומרים קשים יותר מאבק פיות. אני מזהה את התסמינים." אמר סנייפוש והטה את ראשו לעבר סיריוס שהחל לצחקק לעצמו ולזמר משהו מוזר
"פשש לא ידעתי שאתה שר ככה... חבל שמעולם לא התמודדת בתחרויות הכשרונות הצעירים שדמבלדור ארגן בצעירותינו..." אמר רמוס מתפלא.
"אכן. האמת שתמיד חשבתי שזה לחנונים ולכן לא השתתפתי." אמר סיריוס במבוכה.
שניהם נעצו בסנייפוש מבטים משועשעים, וסנייפוש הסמיק כהוגן.
"מה, מה? הוא השתתף?" אמר הארי בחיוך רחב על פניו.
"זה היה הכרחי לצורך שדרוג קורות החיים שלי! בזכות זה פיתחתי קריירה מופלאה בתור שדרן רדיו!" אינפף נייפוש.
"אתה חי בסרט..." אמר סיריוס.
"קול ישראל מירושלים..." תרגל סנייפוש.
"בדיוק! ירושלים! נקים את הוגוורטס שם! זאת העיר שדיברתי עליה!" צהל נוויל.
"הייתי מעוניין לראות את המקום בעצמי." אמר סנייפוש.
"אני הייתי מפקיד בידי נוויל את חיי!" הצהיר הארי.
סנייפוש גלגל את עיניו. "נחיה ונראה. אני עדיין בעד הבית של סיריוס." הוא הפטיר.
"אתה רוצה שנהיה הומלסים!" הצטעק הארי.
"נחיה ונראה!" השיב נוויל בחיוך רחב.
בספטמבר שלאחר מכן, ילדים עם פוטנציאל קסום נפגשו במחתרתיות בירושלים, בבית הספר לכישוף ולקוסמות הוגוורטס 2.
באותה הזדמנות, נערך מיון לארבעת הבתים עבור תלמידי השנה הראשונה והשניה.
להלן תוצאותיו:
"כהן, מרשמלו." -"רייבנקלוו" -"ווהווו!!!1"
"מה פתאום כהן ראשון?"
"תסתום!"
"בטח יש לו פרוטקציות!"
"שקט!"
"שמחייבוף אסתר!" "מה?! היא ב ש'!" "שקט כבר!" - לאחר מחשבה מרובה... "סלית'רין!" - "יאהאהא!" - "שקט שם!"
"א.א.א.א.א.א.א. מילן!" "פו הדוב!" "זה פו הדוב!" "תביא חתימה!" ליחשושים רבים נשמעו לאורך כל הדרך. מילן חשב, שאין סיכוי שיש בו איזהשהוא דם קסום, אולי ישלחו אותו בחזרה לדרסלים... הוא לא הרגיש בתוכו אף אחת מהתכונות שמפלצת המיון ציינה.
"הממ אני אטעם לו קודם את האוזן?" היה המפלצת.
"הו, זה ג'יימסיריוס, תלמידי המצטיין!" התמוגג ג'ורג' משולחן המורים.
"תחזיר את המצנפת בחזרה!" צווחה מינרווה מקגונגל, סגנית שר הקרקעות ושרת הקיסמים המכהנת, ושינים נפלטו לה מפיה. כמה תלמידים צחקו.
"רק לא הפלפאף!" אמר מילן ולפת את המצנפת בכוח לראשו.
"טוב, אם כך כנראה שיאן לך מקום בבית ספרנו. חזור את הדרלסים! טפו, בושה!" הכריזה המצנפת.
"בווווז!" קראו כל יושבי בית הפלפאף.
"גריפינדור!" צווח קולו הצייצני של הוגו.
"חכה לתורך בסבלנות!" רטנה לילי שעמדה מאחוריו.
"וויזי ג'ורג'ינה!" קראה מינרווה.
"יא! כמעט חשבתי שזה אני..." צייץ הוגו.
"תסתום כבר, אתה מפדח אותי!" אמרה לילי והסמיקה קשות.
"נו, נו, פספסתי משהו?" שאל אוגוסטוס שהגיע בצניחה חופשית מהתקרה הלא מכושפת ופשוט חסרה.
"כן. מילן חוזר אליכם הביתה." אמרה לילי ביובש.
"לא! רק לא זה!" אמר אוגוסטוס ולפת את קרקפתו ביאוש.
"גריפינדוררר!!11" אמרה המצנפת.
"זאת וויזי?" שאל הוגו.
"מה פתאום? כמה חמישים תלמידים הספיקו להתמיין! נשארנו רק אנחנו!" אמרה לילי.
"מה? רגע, אז מה עם מטריצה?" שאל הוגו בפחד מוצדק.
"היא? נדמה לי שסיריוס העביר אותה לדורמשטרנג..." אמר אוגוסטוס במשיכת כתפיים.
"בלק, מטריצה!" הכריזה מקגונגל. מטריצה אצה לשרפרף והתיישבה עליו באומץ.
"גריפינדור! גריפינדור!" צעקו כל יושבי שולחן גריפינדור.
"הפלפאף! הפלפאף!" צעקו כל יושבי שולחן הפלפאף.
"רק לא רייבנקלווו!!!11" התפלל סיריוס בקול רם מידי שהיסה את יושבי בית רייבנקלו מוקדם מהצפוי.
"ממ... בית סלית'רין יקדם אותך לגדולות..." אמרה המצנפת בקול מסתורי.
"וגריפינדור?"
"גם..."
"ופייסבוק?"
"מה זה פייסבוק?" שאלה המצנפת.
"בית פייסבוק!"
"שינו את זה להפלפאף עכשיו. שם הרבה יותר אופנתי." אמרה המצנפת.
"לא רוצה לפייסבוק! מה עם רייבנקלו?"
"לאאאא!!!1" צעק סיריוס.
"מה את רוצה?" שאלה המצנפת.
"אה... אני רוצה מה שסיציליה~♥♥♥" אמרה מטריצה בגילוי לב נדיר.
"באמת?! חשבתי שאת קשוחה ואפלה!" התפלאה המצנפת.
"סתם עבדתי עלייך! שימי סלית'רין, יאללה! שימי, שימי! מה כבר יכול להיות?" אמרה מטריצה.
"סלית'רין!" גילתה המצנפת.
"מוהאהאהאהאהאא!!!!1 יא ההאהאהאהאהאהא!!!11 כעת אשתלט על העולםםםם!!!11" אמרה מטריצה בקול אפל ביותר, ברקים הרעימו רעמים הבריקו, והוולדושים התעוררו בצווחות אימה!
"סתאאם, אני לא אשתלט על העולם. זה בלתי אפשרי! הגמדונים חזקים מידי! אני אשתלט על הירח במקום." אמרה מטריצה בענווה.
"אבל אני שמה!" נשמע קולה הרחוק מאוד של גרושתו של דאדלוש סמאדלוש.
"מה? החתולות המדברות לא אכלו אותה כבר?" תהה הוגו בבלבול.
"אין שם חתולות מדברות" אמרה לילי.
"אבל- אבל-"
"אבל מה? אתה באמת חושב שאפשר לעוף עם אבק פיות? אתה כזה תינוק!" אמרה לילי.
"בטח שאפשר לעוף! כמו דוד סיריוס!" אמר הוגו. לילי חבטה בראשה בחוסר תקווה.
"הוא פשוט חסר תקנה. אני התייאשתי ממנו כבר מזמן." אמר אוגוסטוס בקול בוגר לגילו.
"דארסלי, אוגוסטוס!" מינרווה קראה. אוגוסטוס ניגש וחבש את המצנפת בסתמיות.
"סלח לי, אתה לא מוגל במקרה?" שאלה אותו המצנפת.
"אין מצב!" אמר אוגוסטוס.
"טוב... אז הפלפאף?" היא הציעה.
"למה לא סלית'רין?" הוא הציע.
"אין מצב!" היא אמרה.
"אז מה... מה?" שאל אוגוסטוס.
"או הפלפאף או כלום." המצנפת אמרה.
"נדמה לי שאת מקולקלת." אמר אוגוסטוס.
"אין מצב! אני ערב לתיקונה ואתם יודעים כמה צדיק אני!" אמר סנייפוש. הארי הנהן בכובד ראש. אוגוסטוס התעלם מכולם, הסיר את המצנפת וכישף אותה.
"לאאא!!11" צעקו כולם.
"סלית'רין!" הוא אמר והלך לשולחן של סלית'רין.
לילי והוגו, האחרונים שנותרו להתמיין, ניצבו שם המומים.
"פוטר, לילי." אמרה מינרווה ביובש. לילי ניגשה והניחה את מצנפת המיון על ראשה בהיסוס.
"עיניו ירוקות כקרפד משומר~" החלה המצנפת לזמר.
"את עושה לי חור בראש!" יבבה לילי.
"אוקיי, בסדר! תקשיבי לי טוב עכשיו, אני אגיד לך משהו חשוב ביותר: הוגוורטס, הוגוורטס, הוגי הוגי הוגוורטס!" החלה המצנפת לזמר, הפעם עם המילים האמיתיות והמקוריות.
כולם בהו בה בפה פעור.
"תגיד, יש מצב שהיא זאת שחיברה את השיר הזה?" שאל הארי את סנייפוש.
"ודאי! זה היה השיר הראשון שהיא שרה!" אמר סנייפוש.
אי שם, גודריק גריפינדור ישב הרבה הרבה מתחת למלתחה הסודית של הלגה הפלפאף עם מיקרופון מוגלגי עתיק ודיבר. כל מה שהוא אמר, המצנפת אמרה שניות ספורות לאחר מכן. אכן, המייסדים לא הפקידו את רוחם במצנפת כלל וכלל! סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף, ישנו מאחוריו שנת ישרים, כי לא היה להם מה לעשות, הרי גודריק עושה את כל העבודה. הוא רק העיר אותם פעם בשנה בשביל המיון ולחש למנהלי הוגוורטס עצות באוזניים. וגם סתם שיגע להם את השכל.
"אוקיי, חברים! בואו תעיפו מבט בשכל הנכלולי הזה." הוא הפטיר. ברגע שאמר "נכלולי" סלית'רין קפץ ומיהר להרכיב את האוזניות לאוזניו. רייבנקלו והפלפאף קמו בעצלות והרכיבו את האוזניות.
"מה קרה? חשבתי שלפני שנה ניתקו אותנו מהמצנפת!" אמרה הלגה מתוך פיהוק ארוך.
"נכון, אבל הרגע מישהו חיבר אותנו בחזרה, ויש פה שני ילדים למיין!" אמר גודריק. השתיים הרכיבו את האוזניות והאזינו למחשבותיה הכמוסות של לילי.
"גריפינדור." הם הפטירו ביובש.
"אוף." רטן גריפינדור, אך ידע שהם צודקים. "גריפינדור" הכריז גריפינדור מבעד למיקרופון בכובד ראש, והמצנפת העבירה את ההודעה לכל יושבי האולם הגדול 2 בהוגוורטס 2 שבירושליים.
"אין לכם מושג כמה שאני מתחרט על ה"אומץ" והחרטבונה הזה..." הוא לחש לעבר שאר המייסדים.
"מה אני אגיד?" יללה רייבנקלו.
"מה אני אגיד?" תהה סלית'רין.
רק הפלפאף שתקה. שלושתם נעצו בה מבטים מתוחים.
"ה-היי! אל תסתכלו עלי!" היא אמרה על סף דמעות.
"הו, הנה הילד השני!" אמר גריפינדור, והם האזינו לממחשבותיו בכובד ראש. הלגה הפלפאף טמנה את פניה בכפות ידיה והחלה לבכות.
גריפינדור פלט אנחה ארוכה, ואז אמר למיקרופון: "אין ספק, בית חרטבו-אה-הפלפאף." הלפסוס הזה נשמע לכל תלמידי הוגוורטס.
"העיקר שהצלחתי לטהר את הוגוורטס מהבוצדמים!" גיחך לעצמו סנייפוש בליבו.
"חחחחחחחחחחח!!!!!11 אני לא מאמין שלבית הפלפאף יש מלתחה סודיתתתת!!!!1" קרא אוגוסטוס לעבר הוגו ממקומו בשולחן של סלית'רין. הוגו היה על סף דמעות, כמו שאר חברי בית הפלפאף כולם.
"לפחות אין לה ביוב סודי כמו לסלית'רין!" נחלץ לעזרתם ג'יימסיריוס.
"אם לא תהיה כל כך מתחשב, אני אכחיש אליך כל קשר משפחתי." המהמה לילי מבעד לאוכל הרב שדחפה לפיה.
"הו, לילי! ברוכה הבאה!" אמרו ג'יימס וניק כמעט בלי ראש ולחצו את ידה בחום.
"רק חבל שאחינו הפלפאפי עויין..." אמר ג'יימסיריוס.
"לא הצלת אותו הרגע?" שאלה לילי בחשדנות.
"מה פתאום?! רק ירדתי על אוגוסטוס!" תיקן אותה ג'יימסיריוס.
לילי העיפה מבט לשולחן בית סלית'רין, ואכן, כל הסלית'רינים שם יבבו בבכי.
אכן, ג'יימס חשב שיחזור מהשנה הזאת הרבה יותר אשוח וקפל, מפני שבשנה הזאת, בשיעור טיפול בחיות הפלא, הם יטפלו בסקרוטים פוצי תחת!
אך, אוי, כמה שהוא טעה! כל זאת ועוד בפרק האחרון חביב באמת באמת באמת -
- "אני הכי חרטבונה." אמר סלית'רין.
"בואו נחזור לישון..." הפטירה רייבנקלו, והשלושה הסכימו ומיהרו לחזור לישון.
"גם אני אצטרף אליכם, נדמה לי שהמצנפת הזאת תהיה בשימוש שוב רק בשנה הבאה." אמר גריפינדור.
סיציליה השתעלה שיעול קל ופקחה את עיניה. היא ראתה גב גיבן המכוסה בגלימה שחורה, ככל הנראה של האדם שסוחב אותה, שהיו לו ידיים יותר שמנוניות משלה.
נשמעו צעדים חפוזים.
אותו אדם שמנוני מיהר להסתתר מאחורי שטיח קיר, אבל סיציליה הצליחה להביט במתרחש. המנקים החדשים תרו אחריה, ונראה שהמנקה הממושקף זועף על המנקה שהטביע אותה, ואז הם נעלמו. השמנוני מיהר להסתלק משם בצעדים חפוזים כשהוא סוחב את סיציליה המתנדנדת מהמהירות בסחיבת כבאי.
המדשאות! אוויר הרים צלול כיין, ריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים, האדם השמנוני חצה אותן בריצה ולא שם לב לכל הנפלאות האלה שסיציליה התפעלה מהן כל פעם מחדש, ועכשיו המדשאות היו ריקות, אז בכלל...
"אה... אולי לפני שנגיע למחבוא נעצור כאן? להסתובב, להתלהב מאוויר ההרים הצלול כיין וה-"
"לא, נעמי שמר לא נמצאת איתנו במחבוא..." אמר האדם השמנוני בקול חלקלקלק שלא הבין את הרמז.
"אהא! אתה הפרופסור סנייפוש ע"ה!" צהלה סיציליה.
"נכון!" האדם השמנוני שהיה לא אחר מאשר סוורוס סנייפ צהל גם הוא.
"אז... איפה המחבוא?" היא שאלה.
"במקום שבו קרה אירוע מכונן ביותר בחיי..." הוא ענה.
ואז הם הגיעו לערבה המפליקה. אוויר ביצות צלול כמי מלח, ריח יתושים נישא באוויר העומד עם קול זמזום מעצבן, סנייפוש ע"ה שק"ל (שקם לתחיה) (או בראשי תיבות: ע"ש)התעטש עיטוש חזק במיוחד, ושומנו המוצק עף הישר אל הסיקוס של הערבה. היא נותרה דוממה.
הוא זרק את סיציליה לתוך מנהרה חלקלקלקלקה ושמנונית, והיא החליקה הלאה. סנייפ ע.ש נכנס גם הוא, וגירד את השומן מהסיקוס. הערבה המפליקה חזרה להפליק לכל עו"ש.
סיציליה הגיעה לחדר אפלולי ומעופש. סנייפ ע.ש הגיע מספר שניות אחריה.
"מה זה המקום הזה?" שאלה סיציליה.
"ברוכה הבאה לצריף המצווח..." נשמע קול ציני, ודמות המזוהה בתור "סטאבי בורדמן", הלא הוא הסולן הראשי של הלהקה הפופולארית "השדים משחת", צצה לפתע.
"אני מבין שגם את קוראת נלהבת של הפקפקן..."אמר סטאבי בורדמן, הלא הוא סיוריוס בלק.
"די! 'בקשה תשיר שניה את 'גיטרה מרוסקת' שלכםםם!!!1" צווחה סיציליה.
סיריוס גילגל את עיניו ואז פצח בשיר בקולו הצרוד והנבחני: "הוגוורט, הוגוורט, הוגי הוגי הוגוורטס, כולנו כאן רבים, מגבע ועד דף, כולל זקן וטף, מהר תביא מטף, סבר מאוס נשרף..." קולו של סיריוס דעך והוא גרד את קרקפתו בבלבול.
"זה הלך ככה, נכון?" הוא שאל את סנייפוש ב' (בקיצור).
סנייפוש נראה רותח ביותר, הוא האדים ויצאו מאזניו אדים, ואף קולות שריקה בקעו מבין שיניו החורקות.
"מה אמרת?" שאל אותו סיריוס בהיסח הדעת.
"גררררר!!!!1" הגביר סנייפוש את קולו.
"נשמע מבעבע משהו." אמר סיריוס, מהורהר.
"כן! סופסוף המים רתחו! תרצי לשתות משהו, עלמתי?" נשמע קול עליז מכיוון הקומה העליונה, ועד מהרה פסיעות מהירות נשמעו כשאדם הזאב המזוהה בתור רמוס לופין הגיע לעברם.
"אתה מתכוון אלי?" התבלבלה סיציליה.
"תה? קפה?" שאל אותה לופין, אחז באזנו של סנייפוש ומזג מנחיריו לתוך ספל מהביל.
"וויסקי אש, בבקשה!" נשמע קול זדוני למדי.
"פיטררררר?!" קרא לופין בכעס.
"מה?! אנחנו כבר גדולים!" רטן פיטר.
"לא לזה התכוונתי! היית צריך לנקות את האבנית והשומן מהקומקום שלנו!" רטן רמוס.
"לא ידעתי שזה היה תורי!" התגונן פיטר מיד.
"זה תמיד תורך!" נבח סיריוס לעברו.
"...למה?" צייץ פיטר.
"כי אתה הפראייר שלהם, אולי?" שאל סנייפוש בקול חלקלק וחיוך זדוני.
"אתה נהנה מזה שאף אחד לא מעז לגעת בך ולחפוף את ראשך? במקומך לא הייתי מתגאה בכך!" נשמע קול זדוני בהרבה מהקול הקודם, וטיפוס מפוקפק למראה נכנס לחדר.
"אתה..." סיציליה החסירה פעימה.
"ג'יימס פוטר, נייס טו מיט." הוא אמר והושיט הל את ידו.
"למה אתה זקן כל כך?!" היא שאלה.
"אה..." שאל ג'יימס והושיט את ידו לגרד את קרקפתו.
"לא, אתה לא יכול להתחיות גם כן, הרי כל הסיפור של הארי פוטר היה מבוסס על מותך!" אמר סנייפוש.
"אוף..." רטנו כל הקונדסאים ונעצו בסנייפוש מבטי תוכחה.
"אתה תמיד מוכרח להיות כזה חנון צדקני ולהרוס את כל הכיף, אה, סבר מאוס?" רשף לעברו סיריוס.
"לפחות אני לא פרחח קל דעת כמוכם!" אינפף סנייפוש בהתנשאות.
"אני קל דעת?! אני שוקל הרבה מחשבה לפני כל מעשה! הא!" ג'יימס הניף את שרביטו, וסנייפוש זינק לכיוון השני והתחמק מקללת היפוך של ג'יימס.
"אכן, בזמן שאתה היית פגר אני שמרתי על כושר!" סנייפוש אמר בגיחוך קל.
"אגב, סנייפוש צודק, ג'יימס. אני מצטער." אמר רמוס, וטפח על שכמו של ג'יימס, כשהוא מוביל אותו למקום ממנו הגיע.
"אוף..." רטנו כולם וג'יימס הלך משם בצער רב.
"ביי, חבר'ה. תשתדלו לא להנות יותר מידי בלעדי..." הוא אמר במירמור.
"אל תדאג, עם סבר מאוס לצידנו- זה לא יקרה לעולם..." השיב לו סיריוס במירמור.
"למה שלא תתחפף כבר ושהכל יסתום את הפה?!" קרא סנייפ בחוסר סבלנות.
ג'יימס משך בכתפיו והתפוגג.
"לאאא!!!11 ג'יימסססוווששש!!!!11" קרא סיריוס, נפל על ברכיו, הטיל את ראשו לאחור והחל לילל.
"יאללה באלגן!" קרא פיטר פטיגרו. רמוס ירה באקדח קונפטי באוויר, סנייפוש שלף את חמת החלילים שלו והחל לנגן מנגינה סמבה עליזה, וסיציליה החלה לפזז לצלילי זמרת "טוויסט אנד שאוט!" שבקעו מגרונה הצרוד.
אכן, הם נהנו הרבה יותר בלי ג'יימס. חוץ מסיריוס, שסיים לבכות סופסוף, ואז מחה את אפו הנוטש בגלימתו של סנייפוש, ואז פלט גרעפס ארוך וחייך לעצמו חיוך רחב. אכן, סיריוס לא היה אדם מורכב במיוחד, והדברים הקטנים והמתוקים שבחיים יכלו לספק אותו בהחלט.
מאז ועד היום, הצריף המצווח שוב מצווח, אבל את צווחות האימה מחליפות קריאות שמחה, מסיבה תוססת, "יאללה באלגן!" ו"איי-הא!"
"יה-האהא!" קרא אחד הוולדושים באופן שרירותי.
"סליחה." הוא הוסיף וכיסה את פיו במבוכה.
"מה, זה סוג של גרעפס בשבילך?" תהה הארי פוטר בתדהמה.
"שש! אל תגלה!" החווירו שני הוולדושים.
"מישהו אמר הרמיוני ולא קיבל?" נשמע לפתע קול מכשפתי להחריד ממעלה החור.
"אף אחד!" מיהר לומר רון בפאניקה.
"לפחות את אמא אתה זוכר!" אמרה רוז בעוינות.
"מה הבעיות של הכונפה הקטנה הזאת?! היא לא קולטת שאין מצב שתיוולד למישהו חתיך כמוני מפלצת שכזאת?" רטן רון.
"באמת, אתה כל כך שטחי! אפילו אני הייתי מקבל אותה אם היא היתה הבת שלי!" הוכיח אותו דראקו ממרומי מקומו מחוץ לחור.
"אה, כן? אז אולי תקבל אותה בתור כלתך?" שאל סקורפיוש בתקווה. השאלה הזו זיכתה אותו בסטירה מצלצלת.
"ידעתי שהיינו צריכים לרשום אותו לדורמשטרנג!" סינן דראקו.
"או לבובאטון." אינפפה אימו היפיפיה.
"חשבתי שזה בצפר של בנות צרפתיות?" היסס דראקו.
"אל תדאג, הוא היה משתלב שם נהדר!" אינפפה אימו.
"אני לא יודע צרפתית..." מלמל סקורפיו במבוכה.
"אוי, אל תהיה טיפש! זה בדיוק כמו אנגלית רק עם מבטא כזה!" אמרה אמא שלו.
"הממ..." אמר סקורפיו מהורהר.
"כן, גם אני חושב שהוא היה משתלב שם נהדר!" קרא לעברם הארי פוטר ממקומו בתחתית הבור. ההכרזה הזאת גרמה לנעל עקב מחודדת לנחות בתנופה לתוך הבור.
"היא ניסתה להרוג אותי עם זה?" תהה הארי בינו לבין עצמו.
"איכככככססס!!! מה זה?!" נשמע צווחה מזועזעת מלמעלה.
"זאת האמא של הכונפה." הסביר דראקו.
"פלא שהיא כונפה?!" אמרה אמא מאלפוי, והמשפחה הקטנה הלכה לה משם.
(סקורפיו החניק את דמעותיו ונשבע בליבו שהוא עוד ישוב!)
ביציאה מהוגוורטס, נוויל לונגבוטום פגש את המשפחה הקטנה והחיננית.
"אם אתם לא רוצים שהוא ישאר כאן, רציתי לספר לכם שנפתח סניף של הוגוורטס בישראל, ועל זה נספר בעיון בפרק הבא!"
"חשבתי שזה הפרק האחרון?!" רטנה אמא מאלפוי בחריקת שיניים.
"את באמת כל כך סבלת מהסיפור הזה?!" התלונן דראקו.
"כמובן! בסיפור הבא שאני משתתפת אני רוצה להתחתן עם בן פחות מתבכיין ושיוולד לי או בן או בת, לא משהו מוזר כמו זה!" היא קראה והצביעה על סקורפיו בתוכחה.
"סליחה..." הוא מלמל והשפיל את ראשו.
"אתה לא אשם, סקורפיו חביבי. אתה יודע מה? למרות שאני לא סובל אותך כי אתה ממש דומה למישהו בגילי שהיה מתנכל אלי בילדות בבית הספר הזה, ולמרות שניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי להוריד לבית שלך נקודות ולהתנקם בו דרכך, החלטתי שדווקא יש לנו מעט מן המשותף, ולכן אני אנחיל לך את זה:" אמר הפרופסור לונגבוטום, והושיט לסקורפיו חפץ מסתורי כלשהו.
"וואו! מה זה?" התפעל סקורפיו.
"תזרוק את זה, זה מסריח." אמר אבא מאלפוי.
"לא! יש לזה ערך סנטימנטלי!" קרא הפרופסור לונגבוטום באימה.
"למי אכפת? נו, יאללה, תהיה סלית'ריני רע!" האיץ בו אבא מאלפוי. לרגע כולם קפאו ואבא מאלפוי וסקורפיו החליפו מבטים ארוכים.
"אני לא סלית'ריני טוב, ובטח שלא רע!" הכריז סקורפיו בפרץ של מרד נעורים, ואז אינפף ופנה לחזור להוגוורטס.
"יפה מאוד! גם ככה אף אחד לא יוכל לצאת מפה לעולם!" אמר ורנון דארסלי.
"אתה עוד פה?" שאל אותו הפרופסור לונגבוטום בגבה אחת מורמת. ורנון פלט ציוץ והסתלק משם.
"אתה באמת גיבור יותר מבעלי, אבל בעלי נראה טוב יותר ממך." העירה לעצמה אמא מאלפוי.
"מה את אומרת?" התבלבל אבא מאלפוי.
"קוראים לי ארין, אם בסיפור הבא תיראה יותר טוב, תחפש אותי!" אמרה אמא מאלפוי והלכה משם.
"היי, חכי!" קרא אבא דראקו ומיהר אחריה, ואז עצר והביט לאחור.
"סקורפיוש?" הוא קרא, אבל רק ההד ענה לו. דראקו משך בכתפיו ושב לרדוף אחרי אישתו.
נוויל לונגבוטום משך בכתפיו גם כן ואז לגם מכוס הקפה שלו והמשיך בדרכו לעבר החור המסתורי שנפער ברצפת האולם הגדול, שם חיכתה בקוצר רוח הרמיוני וויזלי.
"הממ אכפת לך? לא זכור לי שאת עובדת פה או משהו... אה! זה מזכיר לי לפטר את דראקו!" אמר לונגבוטום ופרץ בצחוק נכלולי ומעורר חלחלה.
"הו לא! תפסיק את זה מיד!" הרמיוני כיסתה את אזניה בידיה.
"אבל סופסוף יש לי הזדמנות לנקום בו על כל מה שעולל לי בילדותי העשוקה!" אמר נוויל לונגבוטום וחזר לצחוק.
"שקט שם!" נשמע קול קר ואפל מתוך הבור.
"מה כואב לך לשמוע אנשים צוחקים?" רטן לונגבוטום.
"יה-האהא!" השיב לו אותו הקול בגרסה הכפולה.
"מה הבעיות שלך?" המשיך נוויל.
"אתה הורס את ההצגה!"
"שיואו, כמה סרטים הסנייפ הזה מאכיל אתכם!" נשמע קול צפצפני לפתע מאחורי סנייפוש. סנייפוש זינק ומיהר לגונן על המקרן ובכך הסתיר את הסרטים הבאים.
"אל תתנו לו לעבוד עליכם כפי שרולניג עשתה..." נשמע קול צרוד ונבחני.
רמוס לופין גילגל את עיניו וקם כיד לעמוד לצידו של סוורוס סנייפ, ואז פיטר פטיגרו וסיריוס זינקו מהצללים.
"זה כל כך צפוי!" הטיח בהם רמוס בטינה.
"אה, כן? תמיד ידעתי שאתה טיפוס מפוקפק!" קרא לעברו סיריוס.
"אני לא מאמין שאתה עדיין כועס עלי בגלל הקטע עם הגלידה!" רטן רמוס.
"ואני לא מאמין שאתה עדיין כועס עלי כי ניסיתי לשסות אותך בסבר מאוס כשהיינו בתיכון!" נבח סיריוס.
"אולי תסתמו כבר?!" קרא סנייפוש.
"אני אתן לך ביס!" איים רמוס. עיניו של ג'ורג' נפערו בתדהמה.
"סליחה, אתם לא במקרה..." הוא החל לשאול, והחבורה עצרה ופנתה להביט בו.
"אנחנו לא במקרה מה?" צייץ פטיגרו בקוצר רוח.
"...הסוטים שכתבו את מפת הקונדסאים?..." שאל ג'ורג'.
הארי פלט נחרת צחוק, ואז נפל על הרצפה בעודו אוחז את בטנו הדואבת, מבלי לחדול לצחוק, עיניו דולפות בלי הפסקה.
"אבא, אל תמות!" קרא לעברו אלבוסוורוס ומיהר להושיט לעברו כוס מים.
לילי ציקצקה בלשונה.
"אנחנו לא סוטים!" נעלב סיריוס בלק עד עמקי נשמתו.
"תנו לי לנחש... מי זה קרניים? בטח אתה!" ג'ורג' הצביע על סנייפוש.
"למה אני?!" רתח סנייפוש.
"מישהו רוצה קפה?" שאל רמוס לופין.
"כי אתה נראה כזה... מקורנן!" אמר ג'ורג'.
"אולי תה?" שאל רמוס לופין.
"אני אשמח לארל גריי, בלי סוכר." אמר טדי לופין.
"אין בעיה, כבר מגיע!" אמר רמוס ופנה לאחוז באזנו של סנייפוש, כשלפתע קפא על עומדו.
"ארל גריי בלי סוכר? זה בדיוק מה שאני שותה!" הוא אמר ואז הסתובב לאחור באיטיות ועיניו הזהובות פגשו את העיניים הורודות-כחולות מחליפות צבעים של בנו.
"טדי ניפדורה?" הוא שאל ברעד.
"אבא?" שאל טדי.
"בני!" קרא רמוס, והשניים רצו זה לעברו של זה בזרועות פתוחות.
"רק רגע, משהו פה ממש לא מסתדר לי!" קרא נוויל לונגבוטום מלמעלה.
"אתה בכלל רואה משם משהו?" קרא לעברו אחד הוולדושים.
"רד לפה, פספת את הסרטים!" קרא לעברו הוולדוש השני.
"סרטים עלק!" צייץ פטיגרו.
"סתום! עליך מעולם לא יצא שום סרט!" אינפף סנייפוש בסיפוק.
"דווקא כן!" נעלב פטיגרו.
"רואים אותי? אני הבחור שרודף אחריהם ושר: 'עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו קטשופ אז איך נאכל ת'צ'יפס!' "צייץ פטיגרו.
"איזה שיעמום!" פיהק סיריוס.
"רואה? אפילו החבר שלך לא מסתכל על זה!" אינפף סנייפוש.
"למי קראת חבר שלו?!" נבח סיריוס בחימה.
"הגעתי!" נשמע קול מסתורי מהצללים.
"סופסוף! איפה היית?" רטן רמוס.
"הייתי מוכרחה לנסות משהו מהבגדים האלה!" השיב הקול ומיד טפיפות רגליים קלילות נשמעו בעקבותיו. סיציליה עקפה את רביעיית הקשישים וקדה קידה עמוקה, ואז הזדקפה באחת. "תודו שהתגעגעתם!" היא קראה בעליצות.
אלבוסוורוס הרפה סופסוף מגלימתו של אביו רק כדי לטפוח על מצחו ביאוש.
"וולדושים שלי!" היא קראה לעברם ורצה בזרועות פרושות לרווחה.
הם התנגשו, נפלו כל אחד לכיוון אחר ושיפשפו את מצחיהם שהחלו להנביט בלוטות.
"היי, תורת הצמחים! עכשיו באמת צריך אותך פה, נו רד!" קרא אחד הוולדושים. הפרופסור לונגבוטום החליק למלתחה הסודית של הפלפאף בקלילות ובחן את שמלת המלמלה הדהויה של סיציליה בעוינות.
"מה הבעיה?" הוא שאל.
"המצח שלי הצמיח משהו, תתקן לי אותו!" אמר אחד הוולדושים.
"לא, תתקן קודם את שלי!" התעקש הוולדוש השני.
"אני אמרתי קודם!"
"אני קראתי לך!"
"לא נכון, אני!"
"תוכיח!"
"תוכיח אתה בעצמך!"
"תסתמו!" קרא הפרופסור לונגבוטום בכעס ופנה ללכת משם.
"הו, שלום לך, זמן רב לא התראנו!" אמר לו סנייפוש בקולו השמנוני.
"רק רגע!" צעק לפתע ג'יימסיריוס פוטר הצעיר.
"מה הבעיות שלך, פוטר?" ירק לעברו סנייפוש.
"אם כל השנים האלה לא היית מת, אני דורש שיחזירו את כל הנקודות שבית גריפינדור איבד בגלל המוות שלך לאלתר!" ג'יימסיריוס רקע ברגלו בכעס.
כל הנוכחים הביטו בו בתדהמה, ואז החליפו מבטים ביניהם והחלו להתלחשש.
"אז הם בטוח ינצחו!" צייצה לילי בכעס.
"לא ניתן לזה לקרות!" צייץ הוגו בהסכמה.
"כשאני אומר אללה וואכבר כולנו מזנקים על ג'יימס ומצ'פחים לו את הצורה!" הכריז אוגוטוס.
"למה כשאתה תגיד?" רטנה מטריצה.
"מה? גם את חזרת?" התפלא אוגוסטו.
"לא התגעגענו..." הפטיר עלברה שאלתיאל.
"לא חזרתי!" היא חרצה לעברם לשון ונעלמה.
"הו, זו היתה הזיה משותפת של כולנו!" אמר הפרופסור לופין מהורהר ושיפשף את מצחו בדאגה.
"היו לנו עוד כמה הזיות משותפות כאלה!" נזכר אוגוסטוס בדאגה.
"כן, גם לנו היתה אחת!" מיהר פטיגרו לשתף.
"ג'יימסוש לא היה הזיה!" ילל סיריוס.
"ודאי שכן! ואני לא ראיתי אותו כלל!" סנייפוש אינפף.
"סתום כבר, סבר מאוס!" ילל סיריוס בדמעות.
"סופסוף נקמתי את ניקמתי!" קרא סנייפוש בין פרצי הצחוק הזדוניים שלו.
"זה באמת מה שאתה רוצה?" שאל רמוס לופין באכזבה.
"כן!" אישר סנייפוש ושב לצחוק את צחוקו הנכלולי.
"יה-האהא הרבה יותר טוב..." סינן אחד הוולדושים בטינה.
"יה-האהא! יה-האהא! יה-האהא!" החלו הוולדושים מיד לקרוא במחאה.
"טוב, די כבר!" קרא הפרופסור לונגבוטום וכולם השתתקו.
"אני יודע מה גורם לזה, אתם פשוט לא מכבסים מספיק את הגרביים שלכם! פטרת הגרב הנפוצה גורמת להזיות קסומות - זה הכל! המוגלגים בכלל לא מודעים אליה, הם רק חשים בניחוח הלא נעים שלה אותו הם מכנים 'ריח של רגליים מסריחות', בטיפשותם, הרי מדובר בהזיות קסומות!" הסביר הפרופסור לונגבוטום.
"אז מה נעשה?" שאל הוגו בפחד.
"בואו נוריד את הגרביים מהר!" קרא נוויל שרפניון בפאניקה.
"לא, אדיוט שכמותך! זה רק יגביר את כוחה!" צווח חבקוקי.
"הו, אתה חי!" נוויל שרפניון זרח.
"שיט. לא! אני הזיה!" מיהר לומר חבקוקי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. עד מהרה הוא מצא את עצמו מקלל חרישית כשהוא נמעך ע"י אותו ילד ממנו ניסה לחמוק רוב חייו.
"אהמ?..." ניסה דאדלוש לקבל צומי בדרך עלובה במיוחד.
"אה, כן..." אמר הארי.
"מטאמורפגוס!" הוא אמר וכיוון את שרביטו על ידו של בנדודו.
"אממ... זה רק השם של המחלה שלי..." לחש לו טדי במבוכה באזנו. דאדלי החל להחליף צבעים בינתיים, ולא מרוב מבוכה! שיערו נעשה ירוק, עורו סגול וחולצתו נצבעה בצבעים זרחניים...
"אוי, כל-כך הסבנטיז!" הרמיוני אמרה.
"נכון שנות ה70' נשמע יותר טוב?" שאל רון וויזלי.
"רון! בוא הנה מיד!" זעפה הרמיוני.
"מה אמרתי לך לגבי כל החוסר טאקט המובהק הזה?!" הרמיוני צעקה בלחש.
"אממ... אני לא... איי! אווה! אווץ'! אחח... *)&%^&#%^!^%#*&))@@@#^*$$)*^&*" הוא החל לומר אבל אז הרמיוני הראתה לו מה היא עשתה במשך 10 שנים בחדר מבודד עם יעל ארד.
"ועכשיו, אולי תסבירי לנו מה את עושה פה?" שאל אותה הארי.
"מה, יעל ארד פה?" שאל הוגו בתמימות.
"רואים שהוא הבן שלך..." אמרה הרמיוני לרון בקול רם מדי והפנתה אצבע מאשימה על הוגו.
"הוא גם הבן שלך..." מלמל רון.
"אני עדיין מחכה לתשובה." אמר הארי ושילב את ידיו בזעף.
"ואני אביא לך תשובה. אני פה בגלל הגמדונים ..." אמרה הרמיוני ופניה נראו כמו בסמיילי לעיל (את תצוגת הסמיילים המרהיבה שלי אין צורך להראות, כיוון שהראתי אותה בתחילת הפרק. אתם מוזמנים לבדוק ולהציץ, ולאחר מכן לחזור הנה. או שאקרא להרמיוני...)
"מה-מי-אילו גמדונים?" שאל הארי בחשש, גם בגלל שהוא ידע למה הרמיוני מסוגלת וגם בגלל שהרצפה תחתיו רעדה.
"משטלתימים!!! משטלתימים!!!" נשמע קול איום ונורא, ואלפי-איך אלפי? מאות!-מה פתאום מאות?! אלפי! אלפי! מליון לפחות! כן-כן! מליון גמדונים רצו למלתחה הסודית ובצעו שם טבח נוראי! כן-כן! טבח נוראי עמד שם וטיגן מאכלי גמדונים מגעילים!
"זה מה שקרה מחוץ לבצפר-טמבל שלכם!" אמר גמדון ערס ברשעות וחשף חיוך מלא שיני זהב לעבר הזשלבים.
"חופשיימים! חופשיימים!" נשמע קולם של האחים החורקים ושל מטריצה בלק.
"אבא! אבאאא!!!!" היא קראה ורצה לעבר סיריוס.
ואז שתיקה השתררה שם. כולם הביטו במטריצה המחבקת את סיריוס שהזדהה כאביה. נראה שהיא בכלל לא שמה לב שכולם חשבו שהוא מת במשך 21 שנים. על פי שיחתם השטופה והמהירה, נראה כאילו היא גרה איתו תמיד בצריף המצווח.
"אגב, כשאני חושבת על זה," שאלה מטריצה, "מה עם הבית של סבתא?"
"אה..." הארי החל לומר, "הוא, אממ... שופצר. הוא מלא פיות, ברביות, דברים ורדרדים ו-"
"בתור בתך, אאלץ להאיר את עיניך..." אמרה מטריצה בהביטה על עיניו החשוכות של אביה ועשתה מה שכל מי שקיבל חינוך מסיריוס בלק היה עושה - להאיר את עיניו באמצעות פנס בעין.
"חברים, בואו נברח!" אמר פרופסור לונגבוטום בחשש. כולם ברחו מהמלתחה בעזרת בעיטותיו של דאדלי כל אדם לביתו ובסוף בעט גם את עצמו ואת בנו לביתם.
רק הגמדונים היו שם. הגמדונים ומשפחות פוטר-ויזלי (הארי ושות', רון ושות', פרסי ושות', ביל ושות', צ'ארלי ושות', ג'ורג' וחברתו אנג'לינה {בלי ושות' [כרגע]}). וגם טוטו וויקטור ("מה אתה עושה פה?!" שאלה הרמיוני) קרום ונוויל לונגבוטום ולונה וכל צ"ד. והקונדסאים (בלי סבא פוטר). והזשלבים. ופייסבוק שנה ב'. ושרת הקסמים הבוכייה. והסגל. וסנייפ. וצ'יןצ'אןפצ'ול. סקיטה ריטר לא הייתה שם, הלא היו דברים נפלאים הרבה יותר לעשות, כמו להיות עם המאלפויים שבדיוק היו שם. אז גם ריטה הצטרפה.
"אנחנו מכריזימים בזאתים על הקמת בית-ספר חדש לקוסמימים! יש רק תנאי קבלה אחדים-רק אם אתם גמדונימים!" נשמע קולו של דובי מאיזושהיא במה מאולתרת. שאר הגמדונים צהלו.
"ועכשיו, להעיף את כולמים!" קרא דובי. הגמדונים דחפו את כל בני האדם וכבלו את צ'ו צ'אנג לכיסא רעוע.
"כל הכבוד לכם! אני הייתי לצדכם כל השנים האלו, בטח מגיע לי משהו! לא?" שאלה הרמיוני בחיוך.
הגמדונים הביטו לעברה. 3 שניות לאחר מכן הם הרימו אותה ורצו משם בקריאות "לכלאים! לאזקבאנים!" והיא לא נראתה שוב לעולם...
שאר האנושיים הורחקו מהמקום על-ידי היצורים. הוגוורטס נשלטה מאז בידי הגמדונים ובניצוחו של קריצ'ר המנהל. שרת הקסמים הודחה והוחלפה בידי ווינקי. מזרקת האחווה הקסומה הוחלפה בפסל שבו נראו אנושיים מתים מרכיבים כיסא שעליו ישב דובי, ומתחתיו נכתב: "יכולת התעתקות ל/מ/בהוגוורטס היא כוח". לא היה מה לעשות נגד זה, העולם שהכרנו לא שב עוד לעולם...
כן, כן, לא רק עולם הקוסמים חרב! הגמדונים שינו גם את חיי המוגלגים, וכל האנושיים נהיו לעבדים. היחידים שיכלו לעצור הכל היו הוולדושים, אך הם גרו להם בדירת הפאר שלהם יחד עם סיציליה ומתווכחים ביניהם מי מהם ישלוט בעולם, או במה שנשאר ממנו.
העולם כולו נשלט על-ידי הגמדונים. פאנפיקינו היה סתם הבל הבלים, כי כל האקשן האמיתי הלך שם בחוץ בגלל הדרסלים שפטרו את הגמדונים...
ואם זה אמיתי, איך זה לא קרה, אתם ודאי שואלים את עצמכם? כי זה קרה בעתיד, להזכירכם. לכו תדעו מה יקרה בשנת 2019...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
..." אמרה הרמיוני ופניה נראו כמו בסמיילי לעיל (את תצוגת הסמיילים המרהיבה שלי אין צורך להראות, כיוון שהראתי אותה בתחילת הפרק. אתם מוזמנים לבדוק ולהציץ, ולאחר מכן לחזור הנה. או שאקרא להרמיוני...)