אחד הדברים שגאיוס אהב לעשות בזמנו הפנוי זה לבקר את קדברה, ואת שתי בנותיה סיציליה וייל. הן היו בנות חסותם של המלך נפתוזי והמלכה סטופפיי, ובהמשך של המלך רדוקטו, עד שהסתדרו בכוחות עצמן. אחיהן של סציליה וייל, סטפצ'יוס, היה גבר צעיר שחי לו בבקתה עם אשתו אלכסנדריה, פרנית הארמון. ייל הייתה בחורה כבת עשרים שלא הרבתה לצאת מהבית. סיציליה הייתה גדולה בייל בשמונה שנים, היא הייתה קוסמת, וגם הייתה קצת מוזרה, אבל עדיין היא הייתה יקרה לליבו של גאיוס.
כמה ימים לאחר שגאיוס דן עם אורה על גילוי עתידות הוא החליט לבקר את קדברה, ייל וסיציליה (בעיקר את סיציליה) כדי להעביר את הזמן.
הוא דפק בדלת הבית שנפתחה מעצמה וראה את סיציליה יושבת על הרצפה בנחת, כאשר סמרטוטים רטובים מנקים את הבית סביבה.
"שלום לך, מר גאיוס בן פרה!" סיציליה צחקקה ואמרה כשגאיוס נכנס.
גאיוס חייך במבוכה.
"מה שלומך בארמון היום?" היא שאלה.
גאיוס פתח את פיו על מנת לענות, אך בדיוק אז קדברה נכנסה לחדר.
"הו, גאיוס! אתה פה!" היא אמרה בהפתעה.
"כן, קדברה. הרבה זמן עבר מאז הביקור האחרון שלי פה."
"היי, גאיוס, אל תאמר את שמי! היזהר!" קדברה אמרה בחשש, ובצדק. בפעם האחרונה שגאיוס אמר את דמה של קדברה ללא זהירות היה זה כאשר היא הלכה לאיבוד, והוא אמר לאימפריו בעלה ש"אבדה קדברה". למרבה הצער היה זה לחש ממית שהרג את אימפריו באותו הרגע בדיוק. אבל מהר מאוד גילו כולם שהיתה זו אי הבנה וכולם סלחו לגאיוס.
"בוא, גאיס, שתה משהו!" קדברה התחילה לערוך את השולחן לכבודו, אך סיציליה הקדימה אותה ובכמה נפנופי שרביט השולחן כבר היה מסודר.
קדברה הביטה בסיציליה באושר. "אני כל כך שמחה לגלות שהיא קוסמת, ממש כמוך!" היא אמרה לגאיוס.
גאיוס חייך במבוכה.
"אוי, גאיוס, תפסיק לחייך ולשתוק כל הזמן! סיציליה אמרה ובכמה נפנופי שרביט הושיבה את גאיוס, את קדברה ואת עצמה בסמוך לשולחן האוכל וזמנה לכולם ספלי תה חמים.
גאיוס הביט בסיציליה וקדברה. האמת היא שהוא בא כדי לראות את סיציליה וקדברה די הפריעה לו. אילו רק היה יכול לגרום לקדברה להפסיק להתערב בעניינים הפרטיים שלו ושל סיציליה...
רגע אחד, הוא יכול! הלחש ששולט על אנשים נקרא "אימפריו", ואם גאיוס יוכל להטיל אותו על קדברה בלי שתשים לב...
הוא מיד עטה פרצוף עצוב על פניו.
"הו, גאיוס, מה קרה?" סיציליה שאלה בעצב ולטפה את גב ידו של גאיוס.
גאיוס היישיר מבט לעבר קדברה שהייתה עסוקה בתה שלה ואמר: "לא כלום, פשוט נזכרתי ב-אימפריו..." כאשר את המילה האחרונה הדגיש והתרכז בקדברה.
סיציליה צחקה בעדינות. "תיזהר, שלא תשתלט פה על מישהו..."
"אל תדאגי," גאיוס אמר, "לא השתלטתי על אף אחד. נכון, קדבאה...אמא של סיציליה?"
קדברה הנהנה בשקט, כמו שגאיוס פקד עליה לעשות באמצעות כח המחשבה.
סיציליה הביטה בגאיוס בחיבה. "אולי... אולי נצא לטיול קטן? רק שנינו?"
גאיוס הנהן באיטיות. הוא ממש שמח, אבל הוא לא רצה להראות את זה.
"יופי!" סיציליה מחאה כפיים בהתלהבות. "את מסכימה, אמא?" היא שאלה את קדברה.
קדברה בהתה בסיציליה ואמרה: "כן, קחו את הזמן ותהנו."
"נהדר!" סיציליה קפצה בהתרגשות. גם גאיוס התרגש, סיציליה לא שמה לב שאמא שלה תחת השפעת לחש אימפריוס.
"שנצא?" גאיוס שאל בחיוך.
"בשמחה," סיציליה קדה ויחד הם יצאו שלובי זרועות מהבית.
"שלום, ג'יימס! אחייני הנערץ!" הרמיוני אמרה בהתלהבות כשג'יימס נכנס לצריף הרעוע של הרמיוני, רוז ווואלארי.
"שלום הרמיוני, דודתי האמיצה!" ג'יימס אמר בחיוך.
"ג'יימס, אתה יודע למה אתה פה?" הרמיוני שאלה את ג'יימס.
ג'יימס השתתק לרגע, ואז ענה: "כדי לעצבן את וואלארי?"
הרמיוני התחילה לצחוק.
"אוי, ג'יימס, נשארת שנון... לא, לא בשביל זה באת, למרות שהוואלארי הזאת יכולה לטפס לי על העצבים כמו ספיידרמן!"
"ספיידרמן?" ג'יימס שאל בבלבול.
"אנלוגיה של מוגלגים," הרמיוני מיהרה לענות, "בכל מקרה, בטח קיבלת הודעה מאבא שלך היום."
"כן," ג'יימס אמר בחיוך, "הארי קשישא, תמיד היה לו סגנון מיליטרי."
"הוא יפר לך על הצבא שהקמנו בגיל חמש עשרה?" הרמיוני העלתה זכרונות.
"מה, צ"ד? הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל אמא חפרה על זה בלי הפסקה!!"
"כן..." הרמיוני התחילה לצחוק, "אתה יודע שבאותו הזמן היא בכלל יצאה עם דין תומאס?"
ג'יימס השתנק.
"מה? ת-אבא של תומאס? הזקן המקומט ההוא?"
הרמיוני המשיכה לצחוק.
"אז ככה תומאס היום, אה? הזקן המקומט ההוא..."
"כן..." ג'יימס צחק ופנה לשבת בכורה שהייתה שם, אבל נעצר על ידי לא אחרת מאשר
"שמעתי מה אמרת עליי!" אמר קול ילדותי, כשבעלת הקול תפה את ג'יימס בגבן חולצתו.
"טוב לראות גם אותך, וואלארי!" ג'יימס גיחך בלי לסובב את הראש.
"אל תשכח שאתה עכשיו חייל שלנו!" היא המשיכה.
"היי, אל תעופי על עצמך! אני חיל רק של הגריינג'ריות!" ג'יימס אמר, עדיין בלי להתכל עליה.
"'תעופי על עצמך'?! מה, אנחנו בשנות העשרים?!" וואלארי שאלה בעצבנות.
"של איזו מאה?" הרמיוני שאלה גם היא.
וואלארי רקעה ברגלה, עזבה את גב חולצתו של ג'יימס והלכה משם.
הרמיוני הרצינה ואמרה: "בסדר, ג'יימס פוטר, קיבלת מר מהארי?"
"כן," ג'יימס אמר, "הוא רוצה את כולם מעגן ב12:00."
"יפה," הרמיוני אמרה, "אני רוצה שתזכור כל מה שנאמר שם. איך הצבא עובד, איפה בית הספר הזה, והכי חשוב- איפה אליס!"
"אליס?" ג'יימס שאל בבלבול, "מי זו אליס?"
"אה- התכוונתי ללייזה כמובן! לייזה! היא, על פי הנבואה, מפריעה למהלך השליטה!"
ג'יימס הסתכל בהרמיוני בבלבול.
"על פי הנבואה, מה?" הוא שאל.
"צאצאי הנער שניצח את האופל יפריעו למהלך השליטה!" הרמיוני אמרה.
ג'ייסמ הסתכל על הרמיוני בהשתוממות.
"יש פה טעות," הוא אמר.
"טעות?! מ זאת אומרת? זה מה שהוגו וויזלי הזה אמר לנו לפני שהוא נעלם לנצח!"
"אז הבן שלך שיקר, הרמיוני!" ג'יימס אמר.
"כן, ידעתי שהוא לא אמין. הבוס טאורוס משתגע מזעם. אילו רק היינו מוצאים אותו..."
"כן, הרמיוני, זה לא העניין!" ג'יימס אמר, "הנבואה שלכם שגויה!"
"שגויה?! אז מה הנוח המתוקן?!" הרמיוני שאלה בלחץ.
ג'יימס נשם עמוק ואמר: "צאצאי הנער שניצח את האופל לא יפריעו למהלך השליטה, אלא ישפיעו על מהלך השליטה!"
הרמיוני החווירה ורצה לשבת בכורסה שהיתה שם.
ג'יימס הלך אחריה בפחד.
"הרמיוני! את בסדר?!" הוא שאל בפאניקה.
"תקרא לרוז! מהר! תקרא לרוז!" הרמיוני חרחרה.
"ר-רוז!" ג'יימס צעק.
רוז התעתקה משום מקום, משועממת. הבעת פניה מיד השתנתה כשראתה את הרמיוני משתנקת על הכורסה.
"מה קרה." היא שאלה בפחד.
"ה-הנבואה-" הרמיוני אמרה.
"יש לכם גרה לא נכונה שלה." ג'יימס אמר.
רוז נכנסה להלם.
"אבל אח שלי-"
"שיקר לכם," ג'יימס השלים את רוז, "צאצאי הנער שניצח את האופל לא יפריעו. הם ישפיעו."
"אוי ואבוי..." רוז אמרה, "אוי ואבוי, אני חייבת להודיע לבוס!" והתעתקה משם.
"לא... גאיוס... שלחנו את גאיוס..." הרמיוני אמרה בשקט, "הוא יהרוס הכל..."
"אבל... לא יכלתם לברר מה הנבואה באמצעות... גוגל או משהו?" ג'יימס שאל בחשש.
הרמיוני נשמה יותר ברוגע.
"גוגל זה מוגלגי, הטכנולוגיה שלנו לא מפיק מפותחת. הטכנולוגיה של הקוסמים מסתכמת בטלוויזיות שמנות, מחשבים פרימיטיביים, ווקמנים וגיים-בוי. טכנולוגיה של שנות התשעים."
"של איזו מאה?" ג'יימס שאל בחיוך.
הרמיוני נעצה בו מבט רושף והוא השתתק.
לאחר מספר דקות של שקט רוז חזרה, הבעת פניה הראתה שכנראה הבוס ממש כעס.
"אם זאת הנבואה..." רוז אמרה, "אז הבוס יודע מי השרביט..."
"אה, גאיוס ולייזה," ג'יימס אמר.
רוז והרמיוני הביטו בו בהשתוממות.
"אתה ידעת מזה ולא סיפרת לנו?" הרמיוני שלאה.
ג'יימס נראה לחוץ.
"אני... רק עכשיו הגעתי, ו..."
"אז לך!" הרמיוני אמרה, "לך למשימה ששלחתי אותך אליה! אולי בדרך תיזכר בעוד משהו!"
וג'יימס הלך משם, אבל וחפוי ראש.
הביתנים בבית הספר קרפטיץ' היו רבים מספור, אבל ביתן אחד היה גדול ומרשים מכולם. פרופסור מקאנגוס נכנס לשם, מוביל אחריו את כל התלמידים.
הביתן היה גדול יותר מבפנים. הקירות והרצפה היו מצופים זהב נוצץ, והתקרה היתה-
"משובצת יהלומים!" מלודי אמרה בהתרגשות, "וואוו! זה כל כך יפה!"
"על מה את מדברת, מלודי?" שאלה אותה ילדה בלונדינית אחת שהביטה בתקרה גם היא, "זה הדבר הכי יפה שראיתי בימי חיי, העננים הורודים האלו..."
לייזה הביטה בתקרה גם היא, שהיתה משובצת אבני טטריס.
"התקרה הזאת מראה את מה שאתם רוצים לראות," פרופסור מקאנגוס אמר, "תוכלו לקרוא על זה בספר קרפטיץ': תולדות".
חוץ מהתקרה הייתה בימה בסוף האולם, שעליה היה דוכן נאומים ושולחן ארוך ומסודר לכבוד הסגל, שהיה ריק בינתיים. היו ברחבי האולם גם מלא שולחנות עגולים ערוכים במפה לבנה, צלחות, סכו"מים ונרות. כל הילדים מסביב החלו להתיישב, ולייזה נגשה בעצב לשבת ליד שולחן ריק. להפתעתה הצטרפו אליה גם טאי וג'וש, ואחריהם מלודי וטום. נשאר עוד מקום פנוי אחד שהתיישבה בו הילדה שראתה עננים ורודים, שמיד החלה לשבר עם מלודי.
מלודי הפסיקה לרגע לדבר עם הילדה ואמרה ללייזה: "תכירי, זאת אנה."
"את הנינה של לונגבוטום ופוטר?" אנה שאלה.
לייזה חייכה בביישנות. "כן, זו אני." היא אמרה בשקט.
"אה, נחמד! אז את בטח תהיי הכי טובה בכל המקצועות!" אנה אמרה וכולם צחקו.
לפתע האולם הוחשך והחלו להישמע צרחות מבוהלות.
גאיוס וסיציליה טיילו ברחבי העיר לונדון, מחזיקים ידיים. סיציליה הניחה את ראשה על כתפו של גאיוס שהרגיש המאושר באדם.
הוא הסתכל עליה, על השיער השחור והארוך שלה, על הפנים המושלמות שלה, ומתחת לצוואר, מעל הבטן, היו לסיציליה שני-
"רוצה ללכת למקום שמעולם לא היינו בו?" היא אמרה לפתע, מחייכת במסתוריות.
"הבוסתן של המלך?" שאל גאיוס.
סיציליה צחקה. "לא, היינו שם מלא פעמים!" היא אמרה בחיוך.
"אז... אז למה את מתכוונת?" גאיוס שאל בקרנות.
סיציליה חייכה במסתוריות והובילה אותו למקום שכף רגלו מעולם לא דרכה- מחוץ לעיר לונדון שרר יער גדול ועבות, ולשם סיציליה הובילה אותו.
גאיוס הביט סביבו בחשש. היו רק עצים שהסתירו את השמיים, ולא היה שביל מסודר.
"מה זה המקום הזה?" הוא שאל בלחץ.
"זה היער," סיציליה אמרה, "היער שנמצא ביציאה המערבית של לונדון. ביציאה המזרחית, לעומת זאת, יש שביל שמוביל לערים אחרות בממלכת אדוארדיה."
"מה זה היער הזה?" גאיוס שאל בפחד.
סיציליה חייכה. "אל תדאג, אתה לא היחיד שמפחד מהיער. זה מקום כל כך מאיים שלא דאגו לו לשם."
גאיוס הבין למה היא מתכוונת. בכל פעם שמישהו יאמר 'היער' מעתה ואילך גאיוס ייזכר במקום המאיים הזה.
"אבל אני הבאתי שם למקום הזה," סיציליה אמרה, "יער התרדמת".
"י-יער התרדמת?" גאיוס שאל כמעט בפאניקה.
"לא יודעת..." סיציליה אמרה, "המקום נראה עייף וישנוני..."
הם המשיכו ללכת בשתיקה. גאיוס חשב שזה מאוד מוזר שהיא רוצה ללכת דווקא לשם, אבל הוא המשיך איתה.
"מ...מה יכול להיות ביער הזה?" הוא שאל בלחץ.
סיציליה נעצרה והתיישבה על האדמה וגאיוס התיישב לצידה.
"האמת היא שהיער הזה מלחיץ כל כך שאני לא חושבת שמישהו יהיה פה, חיה כלשהי או בן אדם, לכן אין צורך לחשוש ממסדר נפתוזי."
גאיוס חייך.
"זה... זה יכול להיות המקום הפרטי שלנו..." הוא אמר בחולמניות.
"יער התרדמת? מקום פרטי?" סיציליה שאלה בעניין והניחה את ראשה בעדינות על ברכיו של גאיוס.
"כן, אם אין פה אף אחד..." גאיוס אמר.
"כן, אבל..." סיציליה אמרה בשקט, "למה שיהיה לנו מקום פרטי?"
גאיוס בלע רוק. יכול להיות שסיציליה לא מרגישה כלפיו את מה שהוא מרגיש כלפיה? והוא בהחלט מרגיש?
"כי אנחנו..." הוא החל לומר.
"מה? אנחנו מה?" היא שאלה, מרימה את הראש.
"אנחנו לא...?"
"לא מה?"
גאיוס נשם נשימה עמוקה, ואמר: "אני מרגיש שאני או-"
אבל הוא מעולם לא זכה לסיים את המשפט. משהו כמו כדור אור הגיע ושאב את סיציליה לתוכו.
גאיוס הביט בכדור בבלבול, ואז בפחד.
"מה-איך-סי-סיציליה!" הוא אמר וגם ממקומו, פונה לרדוף אחרי הכדור.
הכדור זיגזג בין העמים בקלילות וגאיוס רדף אחריו בגמלוניות, מתנשם ומתנשף.
"ידעתי...ש...לא...היינו...אמורים...להיות...ב...יער........ה..ת..ר..ד..מ..ת..!" הוא אמר בהתנשפות, ולפתע כדור האור נעלם.
גאיוס נעצר במקומו ונשם לאט. לקח לו זמן לעכל את מה שקרה באותו הרגע. הוא הביט בחושך ביבו ואמר: "לומוס". מכיוון שהוא לא זקוק לשרביט, האור של הלחש הופיע בעיניו והאיר לכל מקום בו הסתכל.
הוא שמע נקישות מאחוריו. הוא הסתובב במהירות וראה עץ אחד זקוף, שנשמע כאילו הנקישות הגיעו מתוכו.
גאיוס התקרב לעץ באיטיות, והנקישות התחזקו ככל שהתקדם. כשהיה ממש קרוב לעץ הנקישות נעשו ממש חזקות, וכשהצמיד את אזנו לעץ הם לפתע נפסקו והאור בעיניו כבה.
גאיוס נבהל. הוא לחש: "לומוס! לומוס!" אבל דבר לא קרה. האור שאר כבוי, הלילה עלה וגאיוס כמעט ולא ראה דבר.
"אתה יכול לעזור לי?"
גאיוס קפץ במקומו בבהלה. זה היה קול של ילד קטן שבא מאחוריו. הוא הסתובב במהירות כדי להסתכל על הילד, והאור חזר לעיניו פתאום.
זה היה ילד נמוך, עם שיער מגולח, שלבש בגדים שעשויים מעור מוזר שגאיוס לא ראה מעולם.
"ילד, מה אתה עושה? מסוכן פה!" גאיוס אמר.
הלד משך בכתפיו. "אבל אתה חייב לעזור לי!" הוא אמר על סף בכי.
גאיוס נאנח.
"מה קרה, ילד?"
הילד חייך לפתע, חיוך גדול וקריפי. הוא החליף מצבי רוח מהר מאוד לטעמו של גאיוס.
"בוא, זה מאחורי העץ הזה!" הילד אמר, תפס את ידו של גאיוס והוביל אותו מאחורי אחד העצים.
היה בור גדול במקום שלשם הילד הוביל אותו.
"מה אתה רוצה, ילד?" גאיוס שאל.
"זה לא קשה," הילד אמר, "פשוט, מתתי לא מזמן ואני מחפש מקום להיקבר בו. זה נראה לך ראוי מספיק?"
גאיוס צרח ורץ משם, נתקע בעצים בדרך, צחוקו של הילד ממלא את אזניו.
ואז פתאום היער נעשה דליל יותר, השחר עלה והצחוק נעלם. גאיוס ראה בקתה קטנה ורץ לעברה, בתקווה למצוא ישועה.
כשהתקרב לבקתה הערב ירד והחשיך מסביב, אבל בתוך הבקתה היה אור. גאיוס ראה בחלון צללית של דמות שעומדת בתוך הבית. עם קרניים על הראש. הוא דפק בעדינות בדלת והביט בחלון השני. הוא שמע קולות בכי מבפנים וראה צלליות של אנשים.
מאחר ואיש לא פתח את הדלת גאיוס פתח אותה בעצמו. הבית היה ריק מאדם, ובתוך הבית היו תמונות רבות עם פרצופים מפחידים.
גאיוס יצא מהבית מיד וסגר את הדלת אחריו, מביט סביבו.
הוא שם לב שסגר את הדלת כשהוא בתוך הבית ולא מחוצה לו, ושלא מדובר בתמונות עם פרצופים מפחידים אלא במראות. הרבה מראות קטנות.
גאיוס הביט במראות, ומכל מראה השתקף גאיוס קטן.
גאיוס נשם לרווחה. הוא לא הבין איך המראות האלה יכולות כל כך להלחיץ. הוא לא חשב כמה מוזר זה שהימים עוברים מהר כל כך, שבאמצע היער הייתה בקתה עם צלליות שמלאה במראות. הוא נרגע, היו אלה מראות רגילות.
זה לפחות מה שגאיוס חשב, עד שהחל לשמוע נקישות מתוכן.
גאיוס צרח בפאניקה ולפתע התעורר.
הביקור, לחש האימפריוס, הטיול, היער, כדור האור, הילד, הבקתה, המראות, הכל היה חלום בלהות!
רגע, אם הכל היה חלום אז למה גאיוס שוכב על אדמה ומעליו עצים רבים שחומים את האור? ולמה מעליו רוכן אדם ארך-רגליים, לבוש שחורים וכובע צילינדר עם שיער כסוף ארוך שמגיע עד הכתפיים ואף ארוך ומעוקל? ולמה האדם הזה גורם לגאיוס לרחף בעזרת העיניים בלבד? ואיפה סיציליה?!
"תלמידים, תלמידות, ושאר אוכלי חינם," נשמע קול רדיופוני באולם החשוך בקרפטיץ', "אנו מצטערים על החושך, פשוט המנהלת ביקשה כניה דרמטית."
מיד כל התלמידים חדלו מלצרוח.
"אז קבלו במחיאות כפיים סוערות," המשיך הקול, "את פרופסור מוזה לאבגוד!!!"
כולם מחאו כפיים בנימוס, האולם הואר ומדלת צדדית נכנה בצליעה, עטופה במעיל פרוותי ולבן מכף רגל ועד אחרי הראש, המנהלת מוזה לאבגוד, הבת של לונה לאבגוד המפורסמת.
"תודה, תודה, אין צורך," מוזה אמרה כשהתקדמה בצעדים כושלים לעבר דוכן הנאומים, "לא, אין צורך," אמרה כשפרופסור מקאנגוס ניסה לסייע לה, "אני פשוט אוריד את נעלי העקב."
וכך עשתה, ואז הורידה את המעיל וחשפה שיער צהוב בוהק וארוך, פנים שמנמנות, לחיים סמוקות, אף קצת סולד, גלימה לבנה ארוכה וכובע לבן מעוקל של מכשפות.
"שלום לכולם," היא אמרה כשהגיעה לדוכן הנואמים. לייזה הביטה בה בזלזול. היא האישה שלייזה צריכה לפר לה על דברים מוזרים?
"עקב תקלה מצערת קצת איחרתם, מוזה אמרה, "אבל העיקר שיצאתם בשלום.
"כפי שבוודאי הפקתם לראות, קרפטיץ' שונה מאיך שהוריכם בוודאי תיארו לכם את הוגוורטס. אין בתים, אין שולחנות בתים, הגענו למסקנה שזה יהרוס את עולם הקוסמים, כפי שקרה עם הוגוורטס. אנחנו עדיין מנים לברר למה, אבל כרגע אין בתים. זה אומר שאין מקומות קבועים בשולחן האוכל ובחדרי השינה. יש בקרפטיץ' כמה חדרי מועדון שונים לרווחת כולם. וכעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך תלמדו בכיתות כאלה גדולות. אז זהו, שלא. בכל יום כולם ילמדו את אותם המקצועות אבל בדר שונה. כל תלמיד ילמד עם כיתה שתיקבע באמצעות הגרלה באותו היום. עכשיו תאכלו, הטבחים שלנו הכינו אוכל מיוחד עבורכם! ואז תלכו לישון!"
כולם מחאו כפיים בנימו, ומיד מהחדר הצדדי יצאו כל שאר הסגל וישבו בשולחן כשהמנהלת באמצע.
מיד הופיעו על השולחנות מאכלים ממגוון סוגים. לייזה אכלה וזה באמת היה אוכל מאוד טעים, אבל היא התגעגעה הביתה לשקט, לרוגע, להורים ולגיים-בוי.
ג'יימס נכנס למעגן בשעה 12:00 כשדונה ורפאל מקבלים את פניו.
"הו... שלום לכם..." ג'יימס אמר בחביבות, והוסיף בחיוך: "סונג'רתם, אה?"
"סבא אמר שהוא מטיל עלינו משימה סודית בקשר לצבא שהוא מקים!" רפאל מחה.
"אז הוא כן מקים צבא?" אורו עיניו של ג'יימס.
דונה גלגלה עיניים.
"מה זאת אומרת, כן מקים צבא? אתה מכיר את הארי יותר זמן ממני. אתה יודע כמה הוא אוהב עניינים כאלה."
"כן..." ג'יימס אמר באכזבה וגירד בערפו. "אז מה המשימה הסופר-חשובה שבא הארי הביא לכם?"
"לערוך את האירוע ולקבל את פני המוזמנים!" רפאל אמר בעצבנות.
ג'יימס צחק.
"אז אלן אני אמור ללכת, אדון מארח?" הוא אמר לרפאל שרק התעצבן עוד יותר.
"תמשיך ישר ואז תרד בגרם הרביעי למרתף המחודש," דונה אמרה, וג'יימס הודה לה והלך משם.
נראה היה כאילו סדרו את המרתף במיוחד לאותו יום, שכן היו שם כיסאות מסודרים בשורות ודוכן נואמים מקדימה.
כשג'יימס הגיע היו באולם אנשים ספורים. הוא התיישב לצד אדם שהיה שקוע בספר.
"צהריים טובים," ג'יימס אמר לאותו אדם שהסתובב והביט בו מיד.
לג'יימס לא לקח יותר מדי זמן לזהות אותו.
"א-אדוני השר! מה אתה עושה פה?!" ג'יימס אמר ביראת כבוד ולחץ בחמימות את ידו של שר הקסמים אלכסנדר ספינט.
"אתה יודע, ג'יימס יקירי, שוב פוטר השתגע, בלי להעליב," אמר שר הקסמים.
ג'יימס הנהן בהתרגשות. אילו הרמיוני רק הייתה יודעת לצד מי הוא התיישב...
"אתה חושב שהוא לא הבריא מאז שהוא ניהל את הוגוורטס?" ג'יימס שאל.
"שמע," אלכסנדר ספינט אמר, "אבא שלך גדול ממני אמנם בחמש עשרה שנה, אבל הוא לא צלול בדעתו, אין ספק..."
תוך מספר דקות התמלא החדר באנשים רבים, כמו דראקו וסקורפיו מאלפוי, פרסי וויזלי, ביל ופלר, ג'ורג' וויזלי ובנו ובתו פרד ורוקסן, אברפורת' דמבלדור (ג'יימס לא הבין איך הוא נשאר חי כל השנים האלה!), טדי לופין, לילי וכריסטופר לונגבוטום, דובר המעגן סטיבן שאקלבולט והסוכנת הנוצצת שלו סיציליה, טוטו קרום (בנו של ויקטור קרום, ראש האגף ליחסים בין לאומיים במשרד הקסמים), אלבוס ווד (בנו של אוליבר ווד שנקרא על שם מנהל הוגוורטס המנוח, ראש מחלקת המסתורין) ועוד רבים וטובים אחרים, ביניהם גם דיוקנאותיהן של אלבוס דמבלדור וסוורוס סנייפ.
"אמרתי לך שהוא משוגע," שר הקסמים אמר לג'יימס כשהוכנסו הדיוקנאות, מלווים ברוח הרפאים של קאת'ברט בינס.
אחרון חביב נכנס הארי פוטר הזקן, ואיתו רפאל ודונה לונגבוטום. הארי נעמד על דוכן הנואמים ועמד להתחיל לדבר, אך לפני כן סטיבן שאקלבולט רץ לדוכן הנואמים והחל לדבר בקול מונוטוני:
"מכובדיי, מיד יישא זקן השבט את דברו. הנהלת המעגן מבקשת לכבד את הדובר."
"סטיבן, מספיק עם השטויות!" הארי אמר בכעס, "אתה מוריד לי שנים מהחיים!"
"טוב, ליחה, מה כבר עשיתי?..." סטיבן אמר וירד מהבמה.
"אז ככה," הארי אמר, היטיב את משקפיו לאפו והחל לדבר.
הוא דיבר על הכל. על הנבואה, השרביטים, פרופסור בינס ומסדר נפתוזי. הוא הסביר הכל בצורה מפורטת וברורה.
"סלח לי, מר פוטר," אלכסנדר ספינט הרים את ידו.
"כן, כבוד השר?" הארי שאל.
שר הקסמים סידר את עניבתו.
"בהתחשב ב...היסטוריה הרפואית שלך, מר פוטר, הייתי רוצה לשאול איך נוכל להאמין לך?"
"יש פה את קאת'ברט בינס שסיפק לנו את כל המידע באמצעות הגיגית," הארי אמר, "ומלבד זאת גם בניי ונכדיי יודעים על כך."
"נחמד," שר הקסמים אמר והביט בעניין רב בבניו של הארי.
"אתה ידעת מזה?" הוא שאל את ג'יימס בלחישה, שהנהן במרץ.
"אגב, אלכנסדר," נשמע קול מאיפהשהו, "הארי תמיד היה ותמיד יהיה צלול יותר ממני!"
אלכסנדר זיהה את מקור הקול והשיב לו כהוגן.
"אתה בסך הכל דיוקן, אלבוס." שר הקסמים אמר לדיוקנו של דמבלדור.
"היית מת להיות דיוקן..." אמר דיוקנו של סנייפ בחלקלקות ושמנוניות.
"האמת שזה נכון," אלכסנדר אמר, "כדי שיהיה לי כזה דיוקן חצוף איאלץ למות, כמוך וכמו כל קודמיך בתפקיד, סנייפ!"
"זה מספיק!" הארי השתיק את כולם, והמשיך לדבר.
הוא סיפר על מטרתו האמיתית של בית הספר קרפטיץ', לשמור על השרביט. לאחר מכן הוא גם דיבר על המקרה של מני פיניגן המזוייף, דבר שגרם לכולם להשתאות.
"כמובן שמה שאני מספר לכם בחדר הזה נשאר בחדר הזה," הארי אמר, "כי לפני דקות ספורות אלבוס ווד סיפר לי שקיבל דיווח ממחלקת המסתורין לגבי היער המשונה שהשרביט נשאבה לתוכו."
כולם המתינו למוצא פיו של הארי.
"מדובר ביער ששנים רבות היה ספק בקיומו, יער שיש עליו רק עדות אחת וגם היא לא מהימנה, יער שמשטה באנשים ולבסוף משתמש בהם."
"מר פוטר," אמר אלכסנדר בלחץ, "לא ייתכן שאתה מתכוון לאגדת הילדים הזו!"
"זו יותר מתם אגדת ילדים," הארי אמר ברצינות, "זה יותר מאגדה אורבנית או שמועה מהוואטסאפ."
כל הנוכחים הביטו בו בבלבול.
"ביטוי של מוגלגים," הארי מיהר להסביר, "אבל זה לא הנושא.
"זה לא ייתכן!" סטיבן שאקלבולט אמר בפחד, "אתה לא מתכוון ל-"
"כן, אני כן." הארי אמר בכובד ראש, "איכשהו, באי שבו נמצא בית הספר קרפטיץ', בחר להשתכן גם יער התרדמת..."
לייזה הלכה לישון, שבעה מהעודה החגיגית. מחוץ לביתן הגדול (שכבר זכה לשם "הביתן המרכזי") היו שלטים שכיוונו לביתני השינה של הבנים ושל הבנות.
כמובן שגם ביתני השינה היו גדולים יותר מבפנים. הם היו נקיים ונעימים, עם שירותים ומקלחת צמודים. להפתעתה של לייזה המזוודה שלה ציפתה לה ליד המיטה שבחרה, מיטת אפיריון רכה ומפוארת.
על המזוודה הוצמד פתק: "עקב כנת מוגלגים הורחק כל מכשיר חשמלי ממזוודתך. תוכלי לקבלו ביציאה לחופשות. על החתום, הנהלת קרפטיץ'." וזה הרגיז את לייזה, אך היא בחרה להתעלם מהאובדן הזמני של הגיים-בוי שלה ולדחות למחר את השיחה עם המנהלת. היא הייתה מאוד עייפה אז היא התארגנה במהירות והלכה לישון, וגרת את הכילות ביבה כאשר הדבר האחרון שראתה זה את מלודי ואנה תופסות את שתי המיטות הנותרות בחדר.
"לילה טוב, לייזה," אמרה אנה.
"לילה טוב, אנה ומלודי." לייזה אמרה ונרדמה מיד.
גאיוס קפא מפחד, או מהאיש המוזר שלא נתן לו לזוז. האיש הרים את ראשו וגאיו ריחף גבוה יותר. האיש הוריד את ראשו בפתאומיות וגאיוס נחת בחבטה על האדמה.
"שלום שרביט," אמר האיש בקול גבוה וקר, "הגעת ליער שלי, שהחלטת לקרוא לו יער התרדמת. אתה שלי עכשיו, ואעשה בך ענייני שרביט."
גאיוס פתח את פיו בפחד ואמר: "איפה סיציליה?!"
האיש צחק.
"שרביט אמיץ, מגן על החברה שלו. אל תדאג, היא במקום בטוח יותר. בוא איתי לחדר האימונים שלי."
גאיוס החוויר וניסה לקום ולברוח, אבל נראה שהיה מרותק לאדמה.
האיש צחק באיטיות. "אני יודע שאתה לא רוצה את האימונים שלי, אבל אתה ביער שלי ולכן אתה שלי."
גאיוס הביט בפחד באיש המוזר.
"אתה יכול לקרוא לי אקטו," אמר האיש, ובנקישת אצבעות נעלם מהיער יחד עם גאיוס המפוחד...
לייזה התעוררה. היה זה אמצע הלילה. נשמעה רוח פרצים מהחלון.
היא הביטה סביבה. היא הייתה במיטה שלה, בבית הספר החדש. מלודי ואנה שכבו במיטות המוכות לה, ישנות שנת ישרים.
לייזה הזדקפה באיטיות במיטתה. זה היה מוזר, איך היא ראתה את הבנות ישנות? איך היא שמעה את הרוח מהחלון? היא הרי הסיטה את הכילות של המיטה לפני שהלכה לשון, איך זה פתוח?
עכשיו נשמעו נקישות מהחלון. לייזה התקרבה בפחד לחלון ואז היא ראתה שזה בכלל לא היה חלון.
זאת הייתה מראה.
לייזה שמעה לפתע נשימות כבדות בעורפה והביטה מאחוריה בפאניקה. מאחוריה עמד אדם ארך-רגליים, לבוש שחורים וכובע צילינדר עם שיער כסוף ארוך שמגיע עד הכתפיים ואף ארוך ומעוקל. הא התכופף לעבר סיציליה שראתה את עיניו החומות בוערות מסוג של זעם, והביט בה ארוכות.
"שלום שרביט," הוא אמר פתאום ולייזה המבוהלת הלכה אחורה ונתקלה במשהו מוצק.
היא הסתובבה וראתה את האיש עומד שם, ולא איפה שעמד קודם.
"מה-מי אתה?" שהיא אמרה בפחד.
האיש צחק צחוק מצמרר.
"אני אקטו," הוא אמר, "ואת מסיגת גבול. הגעת ליער שלי, שבני אדם קוראים לו יער התרדמת. את שלי עכשיו, ואעשה בך ענייני שרביט."
לייזה נסתה לצרוח, אבל שום קול לא בקע מגרונה.
"בואי איתי לחדר האימונים שלי." הוא אמר פתאום. לייזה הסתובבה וראתה אותו יושב לה על המיטה.
היא התרחקה ממנו והתנגשה במשהו חלק וקר. זו הייתה הזכוכית של המראה.
היא הביטה במראה, נראה היה שאקטו הופיע רק שם. והוא אמר: "אני יודע שאת לא רוצה את האימונים שלי, אבל היית ביער שלי ולכן את שלי."
התמונה במראה התשטשה לפתע, ואז התבהרה שוב כשאקטו לא שם.
שקט שרר בחדר, אפילו לייזה לא נשמה, ואז אחרי כמה שניות נשמה לרווחה.
"אבל טרם הגיע זמנך," קולו של אקטו נשמע שוב למרות שלא הופיע במראה. לייזה הסתובבה במהירות וראתה אותו עומד מאחוריה.
הוא הרים את ראשו כשהסתכל בלייזה שהתרוממה באויר. הוא הזיז את ראשו ימינה וגופה המעופף של לייזה המפוחדת עף ימינה עד שנעצרה מעל המיטה. הוא הוריד את ראשו ולייזה נפלה למיטה, יושבת.
"אבל אל תדאגי, שרביט," אקטו חייך חיוך מטורף, "זמנך יגיע, ועוד איך הוא יגיע, קרוב יותר ממה שאת תצפי לו!"
הוא התקרב ללייזה במהירות ודחף באצבעו את מצחה של לייזה כל כך בחוזקה, עד שנפלה על המיטה בצרחת כאב.
לייזה פקחה את עיניה. יכול להיות שכל זה היה...חלום? הכילות היו גורות. היא הירה אותן באיטיות וקמה ממיטתה. המראה היתה שם ולא השתקף בה איש. היא הביטה ביבה. החדר היה ריק מלבדה ומלבד מלודי ואנה.
"נו," לייזה אמרה לעצמה, "כנראה שחלמתי חלום רע..."
והיא נכנסה למיטת האפיריון, סוגרת את הכילות, מתכסה בשמיכה ונרדמת עם חיוך על הפנים, בלי לשים לב לסימן האדום שנשאר לה על המצח...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
