קלמנטינה

בס"ד

סוורוס סנייפ נכנס לכיתה. תלמידיו נכנסו אחריו. הוא סגר את דלת הכיתה.

"כפי שבוודאי שמתם לב," הוא אמר, אך נקטע באכזריות על ידי רון שאמר: "מה עם 'שלום?' 'מה נשמע?' 'אצלי הכל בסדר, מה איתך?' פשוט ככה, להתחיל?"

סוורוס סנייפ חייך לעבר רון חיוך מרושע ושמנוני.

"אז כפי שבוודאי שמתם לב, לפני שאחיו הקטן של פרדוג'ורג', תלמידינו המחונן, קטע אותי,  אני המורה היחיד שמלמד אתכם במהלך השנה..."

סיציליה הביטה במערכת השעות שלה. הכל היה מלא ב"סוורוס סנייפ"! היא קיפלה את מערכת השעות שלה למטוס נייר והטיסה אותו היישר לעבר סנייפ. המטוס החליק על שיערו השמנוני, שינה כיוון ופנה לסיציליה בחזרה. סיציליה התכופפה והמטוס עמד לפגוע בזלמן, אך היא לחשה "וינגארדיום לאביוסה" והמטוס עף לתקרה, שם נעצר. סיציליה לחשה: "אינסנדיו!" והדף נשרף כליל. סוורוס סנייפ נעצר לרגע בשטף דיבורו והביט לרגע על התקרה וראה את שרידיו האחרונים של מטוס הנייר נשרפים. הוא הביט בסיציליה בפנים חמורות.

"עונש, לווינשטיין..." הוא אמר לה.

"לא, המורה! צ'אנס אחרון! 'בקשה!" סיציליה התחננה, מפלים של דמעות זורמים תחת עיניה (כמו בכל סדרות האנימה), והיא כרעה ברך באצבעות משולבות לפני שולחן המורה.

סנייפ הביט עליה ברחמים, אך אז מיד התעשת ושלח אותה למקומה בחזרה. סיציליה חזרה למקומה בראש מורכן ובאיטיות, התיישבה, הביטה בסנייפ ארוכות ולחשה: "סילנציו!"

סנייפ המשיך לדבר, אך קולו כלל לא נשמע.

הרמיוני נאנחה, הוציאה מכיסה שלט אוניברסלי, כיוונה אותו לעבר סנייפ ולחצה על כפתור מסויים לחיצה ארוכה. קולו של סנייפ חזר אליו בהדרגה.

"פוטר," הוא פנה להארי שנדהם לשמוע את קולו של סנייפ אחרי שהושתק, "חזור נא על משפטי האחרון!"

"אבל... הפרופסור... לא שמעתי את משפטך האחרון..." היסס הארי.

"אז ככה, מה? ככה להתחיל את השנה? אני מבין..." מלמל סנייפ, ואז אמר להארי: "אני מבין שתאוות הפרסום שלך גרמה לך להתעלם מדברי? מקשקש על אמא ואבא שלך שבגללם אדון האופל נכנס לכלא?" שאל סוורוס.

"מה?!" שאל הארי בבלבול.

"טום רידל!" צעק סנייפ, "וולדמורט! מוכר לך השם הזה?!"

"אבל למה אדון האופל?"

"ככה מעריציו קוראים לו! מה אתה שואל אותי?! אתה חושב שאני מעריץ אותו עד כדי כך?!!" צעק סנייפ בזעזוע.

"כן..." אמר הארי.

סנייפ הניד בראשו ביאוש וחזר לחפור להם בשכל: "עד שתימצא תוכנית לימודים מתאימה ל- ובכן... 'מאותגרים שכלית ומחשבתית' כמוכם, דבר שלא קרה מיום הקמתו של בית ספרינו, אנו נאלצים לכבול אתכם בכתנות משוגעים ולדאוג שבסיום לימודיכם תגיעו לבית הסוהר ולא תזיקו לעולמינו, כפי שבוודאי ציינו לפניכם ביום האתמול."

הרמיוני הייתה על סף דמעות.

"אבל," סנייפ אמר לפתע, והרמיוני הרימה את ראשה בציפייה, "אתמול נמסר לנו כי ספרי הפנטזיה של לורד וולדמורט מסוגלים לרפא אתכם!"

"אני קראתי את כל ספריו!" אמר הארי.

"מי נתן לך את רשות הדיבור, פוטר?" שאל סנייפ ונשך את שפתיו.

הארי בלע רוקו.

"יש פה עוד מישהו שקרא הכל?" שאל סנייפ בעודו מתעלם מידה המושטת אל על של הרמיוני.

"לאא!!!" צעק דראקו, "הרי ספריו קרו באמת! יש כזה דבר הוגוורטס!!!"

סנייפ הביט על דראקו בעיניים פעורות ומבוהלות ולא זז כלל.

"מה? למה, פרופסור? אתה אמור לאהוב אותי! אתה אב הבית שלי!" מלמל דראקו בפחד.

"אני לא אב בית!" צעק סנייפ וזרק על דראקו מפתח שוודי, אבל דראקו זז הצידה והמפתח ננעץ בקיר.

"הוא אשכרה אב בית..." זוגית מלמלה מתחת לשפמה שלא צמח עדיין.

"זוגית, גשי אלי בסוף השיעור..." אמר סנייפ.

"אוונסקו!" לחשה סיציליה. המפתח השוודי נעלם.

"כן, לווינשטיין, גם אני אוהב טבסקו, אבל לא כולם צריכים לדעת את זה..." אמר סנייפ.

"מה? אבל-אבל רק השתמשתי בלחש מעלים חפצים!" התגוננה סיציליה.

"כן, כן, בטח. טוב, איפה המפתח השוודי שלי?" שאל סנייפ.

דראקו הביט לקיר שבו ננעץ המפתח. "הוא לא שם, פרופסור..." אמר דראקו.

"אני יודע!" קרא סנייפ, "נו, טוב, נתפשר על מברג." והוציא מברג מכיסו.

סנייפ הוציא מכיסו גם בורג. "הו... למי זה נפל?" הוא שאל.

"לי! לי!" קראו כולם.

סנייפ אחז בבורג בין שתי אצבעותיו. הבורג החליק ועף לקצה השני של הכיתה, נתקע בקיר וחזר אליו.

"כן, זה שלי..." סנייפ אמר, מביט בבורג השמנוני.

לפתע נשמעה צרחה איומה.

"טוב, נגמר השיעור. חיזרו לכאן עוד 5 דקות." אמר סנייפ.

אחרי שפגש את בלטריקס לסטריינג', וולדמורט המשיך לכת ברחוב לתומו. לפתע עצר אותו ברחוב האדם שבזכותו ספריו יצאו לאור, סוכנו האישי מר ק'.

"שלום ק'", אמר וולדמורט לסוכנו.

"אד-אדון... האם ז-זה מקובל עליך...?" שאל ק' בהיסוס.

"מה רע בחידוש האופנתי הזה?" שאל וולדמורט בפליאה וחמימות והביט בפריט הלבוש ההודי הסגול שק' לבש.

"לא, פ-פש-שוט חבורת פרח-רחחים קפצה עליי וזרק-זרקה עליי דברים כאלה..." ק' גמגם והוציא עשרות - אם לא מאות - שיני שום מכיסו.

"ראשי הלבן באמת דומה לשום..." אמר וולדמורט, משועשע, "אבל תתקלח. הריח נדבק לך לבגדים!"

"אדונ-ני..." אמר ק' בכניעה.

"יש עוד משהו שרצית לומר לי, ק'?" שאל אותו הלורד.

"כן, ר-רוצים ל-להשתמ-תמש בספריך למטרות מרפא במוסד הקדוש ברוט-רוטוס, אדוני..." אמר ק' בפחד.

"אוקיי, אין לי בעיה עם זה..." אמר וולדמורט ושלף מכיסו דף ועט, עליהם כתב כי הוא מרשה להם להשתמש בספריו.

"תן את זה למנהל שם," אמר לו וולדמורט, "ותדאג שהם לא עוברים יתר על המידה על חוק זכויות היוצרים. זה הליכים משפטיים, זה בלגאנים... אני מכיר את אלבוס. הוא לא יותר עד שהוא יחזיר לי את כל הכסף, עד הגרוש האחרון אם לא יותר. פעם, לפני התאונה, אפילו רציתי לעבוד שם! אבל הסגנית שלו הראתה לי איזה סגנון עובדים יש שם. יש לתלמידים המסכנים האלה מורים אינפנטיליים, נכלוליים, אנכיים, אופקיים, והרשימה עוד ארוכה..." הוא הניד בראשו, "וכאן אתה נכנס לתמונה." והצביע על ק'

"אנ-אנ-אני?" התפלא ק'.

"כן! אתה הולך לעבוד שם ולדווח לי על כל מה שקורה! מהיום אתה לא תקרא עוד הסוכן ק' אלא הפרופסור קווירל. יאללה, מהר! אה, ותתחדש על הטורבן!" וולדמורט אמר לו, וקווירל רץ למכוניתו ונסע למוסד הסגור...

"היי, הארי," אמר דראקו להארי בארוחת הצהריים, "נכון שאתה רוצה להתנקם בוולד-"

"אררגגג!!!" זעף הארי.

"סליחה, סליחה, להתנקם בזה שאין לומר את שמו שהרג את ההורים שלך?"

"נו?"

"אז אתה צריך להשיג את אבן החכמים!"

"אבן המה?!" שאל אותו הארי.

"החכמים! החכמים!"

"אויש, נו, זה לא הדבר המוזר הזה מהספר של זה שאני לא מרשה לומר את שמו?"

"זה אמיתי! לא סיפור! הוגוורטס קיימת באמת!"

"אה, כן? ניסית להיכנס לרציף 9 ושלושה רבעים?"

"זה הוגוורטס, אידיוט! אנחנו עכשיו בהוגוורטס!" אמר לו דראקו.

"טוב, נו... אז איפה האבן החכמה הזאת?" שאל הארי בייאוש, רק כדי שדראקו ישתוק כבר.

"לא יודע, ניסית להיכנס למסדרון שרוצח מטורף עם גרזן עומד בכניסה ועורף את הראש של כל מי שעובר שם?"

"האמת? לא חשבתי על זה..." אמר הארי.

הוא הביט על חבריו לכיתה שישבו סמוך לשולחן האוכל, רון, הרמיוני, זוגית, זלמן, סיציליה ועוד הרבה שלא הזכרתי.

"היי, לואיס!" הוא פנה לאחד מהחברים שלא הזכרתי, ששמו כנראה היה לואיס, "בוא רגע!"

הארי ולואיס עמדו ליד הרוצח המטורף. "קדימה לואיס, היכנס!" הפציר בו הארי. לואיס נכנס, ואז הרוצח הרג אותו.

לואיס מת.

"טוב, נו..." חשב הארי, משך בכתפיו ונכנס פנימה בזמן שהרוצח המטורף התעלל בגופתו של לואיס.

הארי נכנס בדלת ונדהם למראה עיניו. הוא שפשף אותן בעזרת ידיו כדי לוודא שאינו מדמיין, כי מולו היו מתנפחים! הארי קפץ עליהם מרוב שמחה, התגלגל, עשה סלטות, ריחף, ואפילו לא חשב על ללכת בעקבות השלט שהורה להמשך ועליו נכתב "אבן החכמים" מרוב שהיה לו כיף!

עייף ורצוץ, הוא חזר לחדר המועדון שלו, וחשב לחזור לשם גם למחרת.

כך זה נמשך חודש שלם, ואז, בראשון לאוקטובר, פרופסור מקגונגל כינסה את כולם לקראת יציאה לטקס המחווה לאדון האופל. בלי שאף אחד שם לב, הארי ברח למתנפחים אבל הוא פגש שם את הפרופסור דמבלדור.

"הארי, מחר המתנפחים יעברו למקום אחר ומתישהו הרוצח יעלה על זה שלואיס לא חי. תפסיק לבוא לפה." הוא אמר להארי.

הארי בהה בדמבלדור בטמטום, ואז התעשת ושאל אותו: "נראה לך???" והמשיך הלאה, לאבן החכמים...

חודש לפני כן, פרופסור קווירל נכנס בחשאי לאולם הגדול ופנה למשרדו של פרופסור דמבלדור. בכניסה עמד רוצח מטורף עם גרזן.

"סיסמא?!" שאג הרוצח.

"אוי! מה זה שם?!" זעק קווירל והצביע על דלת מסוימת. הרוצח רץ לשם ושמר על הדלת עד שהגיעו לשם הארי ולואיס. בינתיים קווירל נכנס למשרדו של דמבלדור.

"כן, איך אפשר לעזור לך?" שאל אותו דמבלדור.

"אני רוצה לעבוד כאן!" קרא קווירל.

"נפלא!" אמר לו דמבלדור, "אתה תשמור על אבן החכמים!"

דמבלדור הלך עם קווירל לחדר בו היו מתנפחים כיפיים במיוחד, אבל דמבלדור הניד בראשו למראה המבט המתחנן של קווירל והפציר בו להמשיך ללכת.

הם הגיעו לחדר מלא ערימות שחת. "המפתח הוא בגודל של מחט, והוא מתחבא פה בפנים!" דמבלדור אמר. קווירל היסס, ואז לפתע נכנסה סיציליה לחדר, התבוננה בדריכות על אחת מערימות השחת ואמרה: "אציו מפתח!" והמפתח קפץ לתוך ידה.

"קח!" היא אמרה לקווירל והושיטה לו את ידה.

"הו, תודה!" הוא אמר וניתק את ידה של סיציליה מגופה, הכניס את אצבעה הארוכה למנעול, סובב אותה והדלת נפתחה.

"יפה, פתרת את החידה!" אמר לו אלבוס דמבלדור ולקח אותו לחדר הבא, שם היו שני בקבוקים אטומים: על אחד נכתב "מים" ועל השני נכתב "משהו לא מזוהה". לפני הדלת השנייה הייתה אש. קווירל שפך את המים על האש.

"נפלא!" צהל דמבלדור, פתח את הדלת לחדר הבא, דחף את קווירל פנימה ונעל אותו בפנים.

חודש לאחר מכן, הדלת שהייתה יכולה להפתח רק מצד אחד נפתחה על ידי הארי פוטר...