קלמנטינה

בס"ד

בפרק הקודם: אולי פשוט תקראו לבד???

בפרק הזה: גם אותו תקראו לבד:

אי שם, בכלא השמור ביותר בבריטניה, סתם-סתם, באיזה בית סוהר בלונדון, ישב האסיר 4405311 המוכר יותר בתור טום רידל.

טום היה אמור להשתחרר באותו היום באוגוסט, 1990. הוא ישב על הריגה.

רידל היה נהג שומר חוק, אבל יום אחד, בנסיעה תמימה לכאורה לעבודתו המשעממת במשרד האפור, נעמדו באמצע הכביש המהיר זוג היפים, לילי אוואנס וג'יימס פוטר, שרקדו ריקוד מזוויע. טום רידל היה פשוט האדם הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

חבל.

בתקופת מאסרו, טום ניצל את דמיונו והשראתו וכתב ספרי פנטזיה שבמהרה הפכו לרבי מכר עולמיים.

הנה כמה מהם:

ג'יי קיי רולינג ואבן השתייה

ג'יי קיי רולינג והחיידר

ג'יי קיי רולינג והרוג המלכות

ג'יי קיי רולינג וגביע הקידוש

ג'יי קיי רולינג ומסדר מרק העוף לקראת שבת

ג'יי קיי רולינג והנסיך החצי גוי

ג'יי קיי רולינג ואוצרות המקדש

ספרים אלו, כאמור, הפכו מאד פופולריים בקרב בני הנוער ברחבי העולם. אך הם הכירו את טום רידל בשם העט שבחר לעצמו: וולדמורט...

ובינתיים, בנם של ההרוגים ההיפים וחברו הבלונדי המשיכו לגור בבית הדרסלים עד הראשון בספטמבר. מסתבר שעל הגלויה ממארג' נכתב שהיא באה לבקר. ואכן, כך היה.

ב15 לאוגוסט, דפיקה חזקה נשמעה על דלת פלדלת/רב-בריח הכניסה לבית הדרסלים והפילה את הדלת ממקומה על הרצפה. הדלת התרסקה למליון שברים.

"האאאלו, בובל'ה!!!" נשמע קול צרוד מהכניסה, ואישה ענקית נסתה, ואף הצליחה בקושי רב, להכנס לבית הדרסלים.

"או-הו-הוא!" צהל הדוד וורנון, "שלום לך, מארג'!"

"מה קורה, אחי?" מארג' פלטה קרקור צפרדעי ומחצה את ורנון.

"או! והנה האח'יין שלי!" מארג' צהלה ורצה לעבר דאדלי (כמובן שכל צעד מצעדי הריצה שלה הרעיד את הבית). את המילה "אחיין" היא אמרה עם חי"ת גרונית.

"אממ... שלום הדודה מארג' הנכבדה והנעלה..." מלמל דאדלי בפאניקה. היא באה ומחצה גם אותו. היא חנקה אותו סביב צווארו ושפשפה את שיערותיו באגרופיה.

"אה... והנה החננה... הוא עוד כאן?" קרקרה מארג' בעצלתיים ופנתה לעבר הארי.

"אממ... היי?" היסס הארי.

"לא שלאח'תם אותו לפנימייה?" שאלה מארג' בקרקור עצבני. את המילה "שלחתם" היא אמרה עם חי"ת גרונית, והאריכה מעט את המילה במקום שבו הייתה האל"ף המיותרת.

"כמובן! הא-הא! אנחנו שולחים אותו למוסד הסגור על-שם הקדוש ברוטוס, לעבריינים צעירים חסרי תקנה!" צהל וורנון. אכן, הוא מאד אהב את ביקוריה של אחותו. בלי קשר לכך שחייו היו משעממים ובלתי נסבלים מהרגיל.

"אוה! שמעעתי שזאת אח'לה פנימייה! אח'לה מקום למוגבלים כמוהו! ומי זה הבלונדי?" שאלה מארג'. במילה "שמעתי" אין טעות הגהה, פשוט היא אמרה את האות עי"ן באריכות. את האות חי"ת במילה אחלה מארג' אמרה אותה בצורה גרונית.

דראקו יצא בחשש מאחורי גבו של הארי.

"אממ.. אני חבר של הארי ו-" החל דראקו לומר, אך מארג' תפסה אותו בעודה אומרת: "תמיד רציתי להיות בלונדינית! אבל לא מצאו חמצן מתעים (זו לא שגיאת כתיב! ככה היא דיברה!) או צבע מתעים (דנו בסוגייה זו בעבר) לשיער שלי!"

ואז החלה לחבק את דראקו כמו שחיבקה את דאדלי ולחשה לו: "כל חבר של הארי הוא אויב שלי! אז טוס, טוס מהר לחדר'שך לפני שאני רוצחת אותך פה!" והשליכה אותו לקומה העליונה, היישר למיטתו של הארי.

"ובכן, מארג', איך היה בקוסטה ריקה?" שאלה אותה פטוניה בשמחה. אכן, שום דבר, לדעתה של פטוניה, לא יהיה גרוע כמו לילי אחותה. אפילו לא מארג'.

"סתם עבדו עליי!" אמרה מארג', "הביאו לי דיל אח'ר, ואז הגעתי לח'ונטוזה שליד טולוזה! השתגעו הקופים האלה, התח'ילו למסור אותי מאח'ד לשני, מאח'ד לשני, עד שאכלתי יותר מדי תיירים תמימים והשמנתי עד-כדי-כך שהייתי כבדה מדי לקופים האלה!!!"

"א-... אני לא רואה שום הבדל..." אמרה פטוניה.

"את רומזת שאני שמנה?! אני?!?! שמנה?!?!?!?!" רגזה הדודה מארג' והניפה את הכרס שלה וכך העיפה את הארי החוצה לרחוב (הדלת, הרי, הייתה מפורקת).

הארי חזר צולע ודידה בשקט לספה.

"אוי... כל-כך מזכיר לי את אמא'שלו..." אמרה מארג', "גם באופי וגם במראה הח'יצוני. גם היא למדה בשמוטוס הזה, לא?"

"כן, וגם אבא שלו..." אמר וורנון, "אוי... ברוטוס הזה כל-כך צדיק! בלעדיו עולמינו היה שונה לגמרי!"

"אבל מסכנים אלה, איזה מוות הזוי..." אמרה פטוניה.

"נכון, אף אחד לא היה מעלה על דעתו שקוסם אפל יפלוש אל הבית של ההורים שלי ויהרוג אותם, אבל כשהוא ינסה להרוג אותי הוא יתפוגג..." אמר הארי.

"הוא קרא את הספרים של וולדמורט, המסכן?..." שאלה מארג'. "הוא זה שהרג את ההורים שלך!"

"מה, וולדמורט? בחיים לא! לזה שהרג את ההורים שלי קוראים טולקין! וולדמורט כותב כל-כך יפה, אין שום סיכוי שבעולם!" אמר הארי.

"נכון, זאת באמת לא הייתה אשמתו... אלה היו ההורים ההיפים שלך..." אמרה מארג'.

בהמשך היום היא עשתה להארי סיור בנבכי הארכיון של העיתון המקומי, שם הארי ראה את הידיעה שדיווחה על מות הוריו, כפי שסיפרנו לכם בתחילת הפרק. ואם זה לא מספיק, היא הראתה לו קלטת וידאו שעליה הוקלטה הכתבה בה סופר על מותם של לילי וג'יימס. את הארי זה מאד הפתיע שאין כזה דבר עולם קסום...

אך דראקו לא האמין להם כלל!

"הכל פיברוקים! זה ברור שהמוגלגים הטיפשים האלה יחשבו את זה! בגלל העירפול!!!" הוא אמר.

"כאן אתה מתבלבל עם פרסי ג'קסון." אמר הארי.

"נו, אוף, הכל אותו דבר!" רטן דראקו.

"אז אתה אומר שהכל אמיתי?" שאל הארי.

"ודאי! ואני אוכיח לך את זה!" אמר דראקו, "יש לי שנה שלימה - אם לא שבע - להוכיח לך שהכל נכון!" אמר דראקו.

כך עבר עליהם החופש בנעימים או בסבל רב, תלוי את מי שואלים. הדודה מארג' חשבה שזו היתה חופשה נהדרת וסירבה לעזוב. היא בדיוק התמקמה בחדרו של הארי כשהוא ארז לבית הספר בערב של השלושים ואחד לאוגוסט.

"את בטוחה שאת רוצה לישון במיטה שלי? אני לא בטוח שהיא תצליח להחזיק מעמד..." אמר הארי בהיסוס.

"איזה?! איך שתלך כל הכיף נגמר! אני הולכת מפה מחר!" היא אמרה.

"באמת?" שאל הארי ולרגע חשב שיש במשפחה הזאת מישהו שבאמת אכפת לו ממנו.

"כן! אתה מוסיף את כל הפלפל למשפחה האפורה והמשעממת הזאת! בלעדיך הייתי מנתקת קשר!" 

"את משקרת!" אמר הארי, עדיין בהלם.

"כמובן שאני משקרת יא מפגר! יאללה לך לך עוף לי מהעניים!" היא אמרה.

"אבל-"

"ושלא תעז לרמוז שאני שמנה!" היא המשיכה.

"אבל- אני מתכוון לחזור להשתמש במיטה הזאת בשנה הבאה! אל תשברי-" הוא אמר, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. היא התיישבה על המיטה. זהו.

"דווקא הייתי עדינה." היא אמרה בעצב והביטה במיטה השלימה שלא נשברה כלל.

הארי נשם לרווחה. חלקיק פד"ח תועה שיצא מפיו של הארי נחת על מיטתו. בום!

"רואה מה עשית? שמן!" הדודה מארג' רטנה לעברו. הארי חזר לישון בארון שמתחת למדרגות.

"רגע, איפה אני ישנתי כל הזמן הזה?!" שאל דראקו.

"בארון שמתחת למדרגות! השאלה איפה תישן מעכשיו..." אמר הארי.

"אצל הקדוש ברוטוס! ואח"כ אצל החברים החדשים שלי!" אמר דראקו.

"אויש נו, אל תפתח ציפיות!" אמרו כולם סביבו.

"רואה איך כולם סביבי? אני תמיד במרכז העניינים! אני אהיה מלך הכיתה, אני אומר לך כבר עכשיו!" אמר דראקו.

"כן, אבל הפאנפיק הזה מספר עלי!" אמר הארי.

"ואני רק בתפקיד אורח. בעסה." אמרה מארג'.

הראשון לספטמבר. איפה דראקו בילה את הלילה? תעלומה! 

וכעת, נעבור ליום:

הילדים מצאו את עצמם בתחנת הרכבת קינג קרוס. 

"הו זה מזעזע!" אמר הארי ונעץ את מבטו במשפחה ג'ינג'ית וקולנית למדי.

"הכל פה מלא אנשים שפויים כומבן!" אמרה אישה שמנמנה בקול צפונבוני.

"תראה אותה!" אמר הארי בליגלוג.

"בוא נלך כבר לרציף תשע ושלושה רבעים|!" רטן דראקו וניסה לגרור את הארי אחריו לעבר הקיר שבין רציף 9 לעשר. הארי הצליח להתחמק ממנו בכך שנשאר נטוע במקומו והביט במכתב שקיבל מהקדוש ברוטוס.

"לא כתוב כאן תשע ושלושה רבעים!" אמר הארי, "כתוב כאן לגשת לאישה השמנמנה והיא כבר תדאג להכל!"

הם ניגשו לאישה השמנמנה שאמרה: "הכל מלא שפויים, כמובן!" בקול צפונבוני, "מה אתם רוצים ממני?" שאלה האישה.

"אופס!" אמר הארי.

מיד הם פנו לאחותה התאומה שעמדה לידה.

"הממ אה את יכולה אולי בבקשה איכשהוא להביא אותנו לרכבת שמובילה לקדוש ברוטוס?"

"אין בעיה! רק קודם הילדים שלי עם קצת כבוד!" אמרה אחותה התאומה של האישה השמנמנה הראשונה.

"לא, קודם הילדים שלי, עם הרבה כבוד!" אמרה השלישית מביניהן.

"אבל אין לך ילדים!" אמרה הרביעית מביניהן.

"אז תחכו כאן עד שיהיו לי!" אמרה החמישית, שהיתה רק בת 3 ולא היתה תאומה שלהן בכלל.

"אבל אנחנו נאחר!" אמר הארי בפאניקה קלה.

"כן! אני לא רוצה לפספס את המיון! אני מוכרח להתמיין לבית סלית'רין!" אמר דראקו שהיה על סף דמעות.

"אם אתה רוצה מיון, יש פה!" אמרה העשירית והפנתה את מבטה לעבר מחלקת העזרה הראשונה ברציף.

"הוא לא צריך מיון." אמרה השמינית והחליפה מבטים רבי משמעות עם השביעית. "עדיין!" הן אמרו ביחד והטיחו את אגרופיהן אלה באלה. שתיהן היו לבושות בתלבושות אגרוף ונראו מאיימו למראה.

"עיצרו! זה לא חינוכי ולא מוסרי!" אמרה ה23 הקטנה והחכמה.

"מי עושה פה בריתה ולא מזמין את הפיה הרעה?!?" שאגה אמא מאלפוי וצצה בינן פתאום.

"אמא!" אמר דראקו באושר.

"יאללה בוא!" אמרה אמא מאלפוי, תפסה את אוזנו של דראקו והשליכה אותו לעבר חלון הרכבת הסמוך.

"ביי חמוד!~ אל תשכח להתחבא כשיעבור הכרטיסן!~" היא קראה לעברו. דראקו פלט יבבה ומיהר להסתתר.

"מה איתי?" שאל הארי.

"אם לא קנית כרטיס, כדאי שתעשה כמוהו." אמרה אמא מאלפוי ומשכה בכתפיה בסתמיות.

"אבל יש כרטיס במכתב!" אמר הארי.

"זה לא כרטיס אמיתי! באמת, אתה חושב שהמשוגעים האלה מבינים בכרטיסים? תסתכל היטב!" אמרה אמא מאלפוי. הארי נעץ את מבטו בכרטיס ה"לך ישר לכלא!" שבידו.

"אה, וואלה." הוא אמר במירמור.

"טוב, שיהיה בהצלחה, חומד! שמור על דראקו!" היא אמרה והלכה משם. הארי נאנח מעומקי ליבו ועלה לרכבת עליה דראקו הסתתר.

"רואים? אנחנו באמת סידרנו הכל!" אמרה אחת השמנמנות בגאווה.

בינתיים, ברכבת, הדלתות נסגרו, האורות החשיכו, ונשמע קריין עם קול מצמרר שאמר: "הארי פוטר, אני יודע שאתה כאן, פורע חוק ערמומי ושפל שכמותך!" קול שמנוני למדי.

"זוז, זוז!" נשמע קול אחר, והרעשים שנשמע מבעד למקרופון הזכירו להארי מכות רציניות.

"אהמ, כן, סליחה על העיכוב!" אמר קול עמוק יותר שהשתלט על המיקרופון, ומיד אותו הקול נעשה דרמטי בהרבה, ואמר: "ברוכים הבאים וברוכים השבים לרכבת הסגורה של המוסד הסגור על שם הקדוש ברוטוס לעבריינים צעירים חסרי תקנה! כאן לא תלמדו כלום, כי אתם חסרי תקנה! אין טעם לנסות לעשות אתכם שום דבר! אבל מה שכן, תהיו לכודים פה, והעולם יהיה בטוח מפניכם כל עוד אתם פה - במשך עשרה חודשים, למשך שבע שנים. כולי תקווה שמיד עם שיחרורכם תגיעו למאסר ולעולם שלום!" ומיד, נשמע סלוגן מוסיקלי. כמה בחורות החלו לשיר במנגינה הבאה: 

"בקדוש ברוטוס כל כך כיף

בקדוש ברוטוס כל כך מהנה

הקדוש ברוטוס הוא בית ספר מוצלח

הקדוש ברוטוס, אנו אוהבים אותו כל כך!"

בעצם לא היתה שום מנגינה, זה נשמע כמו קטע קריאה מיום זיכרון כזה.

"אל תאמין להם! זה הוגוורטס!" לחש דראקו באוזנו של הארי. אבל הארי לא היה שם כדי לשמוע. דראקו היה לבדו בתא.

למעשה כל אחד מהעולים לרכבת היה בבידוד מוחלט, עד שערכו ביניהם היכרות בשיתוף כמליון אלף חמש מאות פסיכולוגים.

"מה?! אני לא מדבר אל עצמי, אני שפוי!" אמר דראקו.

"כן?! אז למי דיברת עכשיו!?" שאל דראקו.

"אררגגג!!" אמר דראקו.

"אוף, תתבגר כבר!" הוא השיב לעצמו.

ואז, פתאום, נגמרה הנסיעה!

האורות דלקו, וסוהרנים עלו לרכבת ופינו את כולם החוצה.

הם ראו שלט ורדרד עם אותיות בפונט מלא פיות, פרחים וארנבונים קטנטנים וורדרדים, איתם נכתב: "ברוכים הבאים, השווים והעליזים, למוסד הסגור על שם הקדוש ברוטוס וכו'!"

מיד החלה להשמע מנגינה עליזה שליוותה את כניסתו המבודדת של דראקו אל תוך האולם הגדול, שם חיכה לו פסיכולוג מחוצ'קן שאמר: "שים ♥, אתה עומד לפגוש עכשיו מלא אנשים, אל תילחץ, בהצלחה." ובעט אותו פנימה, שם דראקו ראה מלא ילדים בני גילו.

"הא-היי!" פלט אחד מהם.

מיד פסיכולוג הוציא אקדח וירה בו למוות. שקט השתרר.

"לבריאות." אמרה ילדה מקורזלת למדי.

"טיפשה." אמר ג'ינג'י אחד עם אף ארוך ומטונף.

"הייתי הורג אתכם אם לא הייתם דמויות חשובות לסיפור." אמר הפסיכולוג עם האקדח.

"אני חשובה לסיפור?!" שאלה מישהי עם משקפיים שבורות ועקומות עם הרבה סלוטייפ וצלקת של ברק על המצח.

"לא, מירטל, את לא חשובה." אמר הפסיכולוג וירה בה. מירטל הצליחה להתחמק וברחה לשירותי הבנות בקומה השישית. עד עצם היום הזה אפשר לשמוע אותה בוכה שם לפעמים.

"לפעמים חלומות מתגשמים!" זימר שם ילד אחד במבטא רוסי. הוא נורה למוות.

"טוב די! איפה המנהל?" שאל הארי פוטר.

"הוא עכשיו באמצע צייד קרמבואים! חכו בסבלנות!" אמר הפסיכלוג וירה בהארי.

כדור האקדח פגע במצחו של הארי, מאז יש לו שם חור משונן בצורה ברק, והפסיכולוג מת.

"פיכסולוג." אמר דראקו בבוז ומיהר להתייצב לצד הארי.

"אף אחד לא יכול עלינו!" דראקו אמר.

רון ניגש אליהם.

"היי, אני הבן של השמנמנה." אמר רון.

"איזה?" שאלו הארי ודראקו ביחד.

"לא יודע, מי מבדיל ביניהן בכלל?" רון משך בכתפיו.

"אתה לא מזהה את אמא שלך?!" נדהם דראקו בפה פעור, וזבוב התיישב בו. 

"אמא שלי לא זיהתה אותנו כשהיינו תאומים." אמר אחד שנראה מבוגר מרון בשנתיים.

"נעים מאוד, קוראים לי פרד וג'ורג'."

דראקו ירק מפיו את הזבוב.

"נעים מאוד, אני דראקו." אמר דראקו.

פרד וג'ורג' החל לפתוח איתם בשיחה.

"היי! אני ניגשתי להארי קודם!" יבב רון.

"לרוני פצפוני יש ליכלוך על האפוני!~" שר לו פרד וג'רג'.

"בגלל זה שלחו אותו לפה." אמר רון.

"מה זאת אומרת? הליכלוך הוא על האף שלך!" אמר דראקו.

"הוא בכלל בשנה שלישית." אמר רון.

"מה אתה עושה פה, פרד וג'ורג'?" הסתקרן הארי.

"רק החצי השני שלי בא להפחיד אתכם על טרולים! בינתיים אני אנקה לרוני פצפוני את הליכלוך מהאפוני!" אמר ותלש לרון את האף. מאז לרון אין אף.

"וואו, אתה נראה ממש כמו וולדמורט!" אמר דראקו בהתפעלות.

הארי החל לצחקק צחוק מזעזע.

"יא האהא!" הוא אמר.

"טוב, די כבר, שקט!" אמר רון.

"בואו נתחיל למיין פה אתכם!" נשמע קול סמכותי ועצבני, ודמבלדור נכנס, כולו מכוסה בקרמבואים מכף רגל ועד ראש.

"נעים מאוד, אני אלבוס דמבלדור ואני נדפקתי בתפקיד של לנהל את הבצפר הזה רק כי אני מחלקה ראשונה במסדר הקוקו שפיצים. רואים? יש לי קוקו והוא בצורת שפיץ. אני אלוף העולם בקוקו שפיצים. זה באמת היה הישג מגניב בגיל 16, אבל עכשיו אני כבר בן 132 ואף אחד עוד לא עקף אותי. קצת מתסכל, הייתי אומר."

"אל תדאג, ביל יעקוף אותך!" אמר לו פרד וג'ורג'.

מיד הגיע בנאדם לבוש חליפה ומשקפי שמש למרות שהיה אמצע הלילה ולחש לדמבלדור משהו.

"אלף מאה ארבעים וחמש? שיהיה! אז ילדים, אני בעצם בן אלף מאה ארבעים וחמש. סליחה. הפסקתי לספור לפני זמן רב כל כך, וגם הזיכרון שלי כבר לא משהו..." דמבלדור גירד מעט באוזנו ושלף משם הר דונג ענק.

"ובכן, המשימה שלכם היא לעלות לפסגה ושם להאבק בטרול. מי שישרוד יהיה בבית, כל השאר ישנו במלונה הגדולה מחוץ לבית הספר כדי להתחשל!" 

כולם עלו למעלה ודחפו את פרד וג'רג' שהיה שם, והתקבלו. פרד וג'ורג' נשאר לישון במלונה שנה נוספת.

"מי זה ביל?" שאל הארי את רון.

"ביל זה אחשלי הגדול!" אמר רון בגאווה. "הוא גדול גדול הרבה יותר מהדודה הגדולה שלך!" הוא התפאר.

"אתה מכיר את מארג'?" התפלא הארי.

"כן, בטח, אני יכול לראות אותה אפילו!" אמר והביט לנקודה מסויימת. גם הארי הבטי לשם. הוא ראה את מארג' מהלך בקו האופק. אכן, היה קשה לפספס אותה, למרות שהיתה בכלל בנורבגיה בצייד דרקונים.

"אה, ביל ראשדביל! איכסה, אני לא חבר שלך אם אתה קרוב שלו! יש לו אבעבעותו דרקון והוא חצי איש זאב ושמינית ערפד ומאה אחוז ג'ינג'י!" אמר דראקו בחלחלה.

"טוב, הארי, תבחר: אתה חבר שלי או של דראקו?" אמר רון.

"פיקאצ'ו, אני בוחר בך!" אמר הארי בביטחון.

"פיקא-פיקא" אמר פיקאצ'ו ואז נורה למוות.

"הוא לא דמות חשובה..." הסביר אחד מהפסיכולוגים.

"טוב, נו... אבל הארי, אתה תמיד יכול להיות חבר שלי..." אמר דראקו.

"הממ... אז אני אבחר ב..." החל הארי לומר.

לאחר 5 דקות שלא אמר כלום, הילדה עם השיער המקורזל והנפוח אמרה: "אממ... אני לא להבין מה קורה... מישהו יכול להסביר לי?" במבטא צרפתי כבד.

"ובכן, את נמצאת בבית-ספר למוגבלים, הרמיוני." אמר דמבלדור בעליזות.

"מה? אבל א'הורים אמרו לי שאני א'ולכת לבית ספר של מחוננים!" התלוננה הרמיוני.

"לכן כל כך שמחנו לקבל אותך! בשל ציוניך הגבוהים! שתעלי את הממוצע של המקום המחורבן הזה!" אמר דמבלדור, וקולו נעשה עצבני יותר ויותר.

"אחח... אם הייתי יכול הייתי מתפטר כבר..." אמר דמבלדור.

"אז למה אתה לא מתפטר?" שאלו הארי והרמיוני.

"בגללנו..." אמרו הפסיכולוגים ושלפו אקדחים.

"טוב, יאללה! מהר! למיטות! לישון! ותשתו עד הסוף את המטרנה שלכם! מחר מחכה לכם יום עמוס בלימודים ובכתנות משוגעים! יאללה! אפאפאפ!!! טוסו! יאללה, חת' שתיים! לא רוצה לראות פה אף אחד! אפ! נו? יאללה! קדימה!" החל דמבלדור לומר, ואך המשיך לומר את זה עד עלות השחר, הרבה אחרי שהתלמידים שקעו עמוק במיטותיהם...

מה יקרה? האם גם הפרופסור סנייפ משוגע? האם הם ילמדו מקצועות רגילים? האם שכחנו את נוויל? ואיך הלורד וולדמורט יכנס לסיפור? כל זאת ועוד, או פחות, או שום דבר מזה, בפרק הבא! השארו עמנו!!!

"אתה לא רוצה לראות פה אף אחד?..." נשמע קול מאנפף ומסתורי, כשהאף הגדול הציץ מבעד לחלון....