סיציליה השתעלה שיעול קל ופקחה את עיניה. היא ראתה גב גיבן המכוסה בגלימה שחורה, ככל הנראה של האדם שסוחב אותה, שהיו לו ידיים יותר שמנוניות משלה.
נשמעו צעדים חפוזים.
אותו אדם שמנוני מיהר להסתתר מאחורי שטיח קיר, אבל סיציליה הצליחה להביט במתרחש. המנקים החדשים תרו אחריה, ונראה שהמנקה הממושקף זועף על המנקה שהטביע אותה, ואז הם נעלמו. השמנוני מיהר להסתלק משם בצעדים חפוזים כשהוא סוחב את סיציליה המתנדנדת מהמהירות בסחיבת כבאי.
המדשאות! אוויר הרים צלול כיין, ריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים, האדם השמנוני חצה אותן בריצה ולא שם לב לכל הנפלאות האלה שסיציליה התפעלה מהן כל פעם מחדש, ועכשיו המדשאות היו ריקות, אז בכלל...
"אה... אולי לפני שנגיע למחבוא נעצור כאן? להסתובב, להתלהב מאוויר ההרים הצלול כיין וה-"
"לא, נעמי שמר לא נמצאת איתנו במחבוא..." אמר האדם השמנוני בקול חלקלקלק שלא הבין את הרמז.
"אהא! אתה הפרופסור סנייפוש ע"ה!" צהלה סיציליה.
"נכון!" האדם השמנוני שהיה לא אחר מאשר סוורוס סנייפ צהל גם הוא.
"אז... איפה המחבוא?" היא שאלה.
"במקום שבו קרה אירוע מכונן ביותר בחיי..." הוא ענה.
ואז הם הגיעו לערבה המפליקה. אוויר ביצות צלול כמי מלח, ריח יתושים נישא באוויר העומד עם קול זמזום מעצבן, סנייפוש ע"ה שק"ל (שקם לתחיה) (או בראשי תיבות: ע"ש)התעטש עיטוש חזק במיוחד, ושומנו המוצק עף הישר אל הסיקוס של הערבה. היא נותרה דוממה.
הוא זרק את סיציליה לתוך מנהרה חלקלקלקלקה ושמנונית, והיא החליקה הלאה. סנייפ ע.ש נכנס גם הוא, וגירד את השומן מהסיקוס. הערבה המפליקה חזרה להפליק לכל עו"ש.
סיציליה הגיעה לחדר אפלולי ומעופש. סנייפ ע.ש הגיע מספר שניות אחריה.
"מה זה המקום הזה?" שאלה סיציליה.
"ברוכה הבאה לצריף המצווח..." נשמע קול ציני, ודמות המזוהה בתור "סטאבי בורדמן", הלא הוא הסולן הראשי של הלהקה הפופולארית "השדים משחת", צצה לפתע.
"אני מבין שגם את קוראת נלהבת של הפקפקן..."אמר סטאבי בורדמן, הלא הוא סיוריוס בלק.
"די! 'בקשה תשיר שניה את 'גיטרה מרוסקת' שלכםםם!!!1" צווחה סיציליה.
סיריוס גילגל את עיניו ואז פצח בשיר בקולו הצרוד והנבחני: "הוגוורט, הוגוורט, הוגי הוגי הוגוורטס, כולנו כאן רבים, מגבע ועד דף, כולל זקן וטף, מהר תביא מטף, סבר מאוס נשרף..." קולו של סיריוס דעך והוא גרד את קרקפתו בבלבול.
"זה הלך ככה, נכון?" הוא שאל את סנייפוש ב' (בקיצור).
סנייפוש נראה רותח ביותר, הוא האדים ויצאו מאזניו אדים, ואף קולות שריקה בקעו מבין שיניו החורקות.
"מה אמרת?" שאל אותו סיריוס בהיסח הדעת.
"גררררר!!!!1" הגביר סנייפוש את קולו.
"נשמע מבעבע משהו." אמר סיריוס, מהורהר.
"כן! סופסוף המים רתחו! תרצי לשתות משהו, עלמתי?" נשמע קול עליז מכיוון הקומה העליונה, ועד מהרה פסיעות מהירות נשמעו כשאדם הזאב המזוהה בתור רמוס לופין הגיע לעברם.
"אתה מתכוון אלי?" התבלבלה סיציליה.
"תה? קפה?" שאל אותה לופין, אחז באזנו של סנייפוש ומזג מנחיריו לתוך ספל מהביל.
"וויסקי אש, בבקשה!" נשמע קול זדוני למדי.
"פיטררררר?!" קרא לופין בכעס.
"מה?! אנחנו כבר גדולים!" רטן פיטר.
"לא לזה התכוונתי! היית צריך לנקות את האבנית והשומן מהקומקום שלנו!" רטן רמוס.
"לא ידעתי שזה היה תורי!" התגונן פיטר מיד.
"זה תמיד תורך!" נבח סיריוס לעברו.
"...למה?" צייץ פיטר.
"כי אתה הפראייר שלהם, אולי?" שאל סנייפוש בקול חלקלק וחיוך זדוני.
"אתה נהנה מזה שאף אחד לא מעז לגעת בך ולחפוף את ראשך? במקומך לא הייתי מתגאה בכך!" נשמע קול זדוני בהרבה מהקול הקודם, וטיפוס מפוקפק למראה נכנס לחדר.
"אתה..." סיציליה החסירה פעימה.
"ג'יימס פוטר, נייס טו מיט." הוא אמר והושיט הל את ידו.
"למה אתה זקן כל כך?!" היא שאלה.
"אה..." שאל ג'יימס והושיט את ידו לגרד את קרקפתו.
"לא, אתה לא יכול להתחיות גם כן, הרי כל הסיפור של הארי פוטר היה מבוסס על מותך!" אמר סנייפוש.
"אוף..." רטנו כל הקונדסאים ונעצו בסנייפוש מבטי תוכחה.
"אתה תמיד מוכרח להיות כזה חנון צדקני ולהרוס את כל הכיף, אה, סבר מאוס?" רשף לעברו סיריוס.
"לפחות אני לא פרחח קל דעת כמוכם!" אינפף סנייפוש בהתנשאות.
"אני קל דעת?! אני שוקל הרבה מחשבה לפני כל מעשה! הא!" ג'יימס הניף את שרביטו, וסנייפוש זינק לכיוון השני והתחמק מקללת היפוך של ג'יימס.
"אכן, בזמן שאתה היית פגר אני שמרתי על כושר!" סנייפוש אמר בגיחוך קל.
"אגב, סנייפוש צודק, ג'יימס. אני מצטער." אמר רמוס, וטפח על שכמו של ג'יימס, כשהוא מוביל אותו למקום ממנו הגיע.
"אוף..." רטנו כולם וג'יימס הלך משם בצער רב.
"ביי, חבר'ה. תשתדלו לא להנות יותר מידי בלעדי..." הוא אמר במירמור.
"אל תדאג, עם סבר מאוס לצידנו- זה לא יקרה לעולם..." השיב לו סיריוס במירמור.
"למה שלא תתחפף כבר ושהכל יסתום את הפה?!" קרא סנייפ בחוסר סבלנות.
ג'יימס משך בכתפיו והתפוגג.
"לאאא!!!11 ג'יימסססוווששש!!!!11" קרא סיריוס, נפל על ברכיו, הטיל את ראשו לאחור והחל לילל.
"יאללה באלגן!" קרא פיטר פטיגרו. רמוס ירה באקדח קונפטי באוויר, סנייפוש שלף את חמת החלילים שלו והחל לנגן מנגינה סמבה עליזה, וסיציליה החלה לפזז לצלילי זמרת "טוויסט אנד שאוט!" שבקעו מגרונה הצרוד.
אכן, הם נהנו הרבה יותר בלי ג'יימס. חוץ מסיריוס, שסיים לבכות סופסוף, ואז מחה את אפו הנוטש בגלימתו של סנייפוש, ואז פלט גרעפס ארוך וחייך לעצמו חיוך רחב. אכן, סיריוס לא היה אדם מורכב במיוחד, והדברים הקטנים והמתוקים שבחיים יכלו לספק אותו בהחלט.
מאז ועד היום, הצריף המצווח שוב מצווח, אבל את צווחות האימה מחליפות קריאות שמחה, מסיבה תוססת, "יאללה באלגן!" ו"איי-הא!"
"יה-האהא!" קרא אחד הוולדושים באופן שרירותי.
"סליחה." הוא הוסיף וכיסה את פיו במבוכה.
"מה, זה סוג של גרעפס בשבילך?" תהה הארי פוטר בתדהמה.
"שש! אל תגלה!" החווירו שני הוולדושים.
"מישהו אמר הרמיוני ולא קיבל?" נשמע לפתע קול מכשפתי להחריד ממעלה החור.
"אף אחד!" מיהר לומר רון בפאניקה.
"לפחות את אמא אתה זוכר!" אמרה רוז בעוינות.
"מה הבעיות של הכונפה הקטנה הזאת?! היא לא קולטת שאין מצב שתיוולד למישהו חתיך כמוני מפלצת שכזאת?" רטן רון.
"באמת, אתה כל כך שטחי! אפילו אני הייתי מקבל אותה אם היא היתה הבת שלי!" הוכיח אותו דראקו ממרומי מקומו מחוץ לחור.
"אה, כן? אז אולי תקבל אותה בתור כלתך?" שאל סקורפיוש בתקווה. השאלה הזו זיכתה אותו בסטירה מצלצלת.
"ידעתי שהיינו צריכים לרשום אותו לדורמשטרנג!" סינן דראקו.
"או לבובאטון." אינפפה אימו היפיפיה.
"חשבתי שזה בצפר של בנות צרפתיות?" היסס דראקו.
"אל תדאג, הוא היה משתלב שם נהדר!" אינפפה אימו.
"אני לא יודע צרפתית..." מלמל סקורפיו במבוכה.
"אוי, אל תהיה טיפש! זה בדיוק כמו אנגלית רק עם מבטא כזה!" אמרה אמא שלו.
"הממ..." אמר סקורפיו מהורהר.
"כן, גם אני חושב שהוא היה משתלב שם נהדר!" קרא לעברם הארי פוטר ממקומו בתחתית הבור. ההכרזה הזאת גרמה לנעל עקב מחודדת לנחות בתנופה לתוך הבור.
"היא ניסתה להרוג אותי עם זה?" תהה הארי בינו לבין עצמו.
"איכככככססס!!! מה זה?!" נשמע צווחה מזועזעת מלמעלה.
"זאת האמא של הכונפה." הסביר דראקו.
"פלא שהיא כונפה?!" אמרה אמא מאלפוי, והמשפחה הקטנה הלכה לה משם.
(סקורפיו החניק את דמעותיו ונשבע בליבו שהוא עוד ישוב!)
ביציאה מהוגוורטס, נוויל לונגבוטום פגש את המשפחה הקטנה והחיננית.
"אם אתם לא רוצים שהוא ישאר כאן, רציתי לספר לכם שנפתח סניף של הוגוורטס בישראל, ועל זה נספר בעיון בפרק הבא!"
"חשבתי שזה הפרק האחרון?!" רטנה אמא מאלפוי בחריקת שיניים.
"את באמת כל כך סבלת מהסיפור הזה?!" התלונן דראקו.
"כמובן! בסיפור הבא שאני משתתפת אני רוצה להתחתן עם בן פחות מתבכיין ושיוולד לי או בן או בת, לא משהו מוזר כמו זה!" היא קראה והצביעה על סקורפיו בתוכחה.
"סליחה..." הוא מלמל והשפיל את ראשו.
"אתה לא אשם, סקורפיו חביבי. אתה יודע מה? למרות שאני לא סובל אותך כי אתה ממש דומה למישהו בגילי שהיה מתנכל אלי בילדות בבית הספר הזה, ולמרות שניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי להוריד לבית שלך נקודות ולהתנקם בו דרכך, החלטתי שדווקא יש לנו מעט מן המשותף, ולכן אני אנחיל לך את זה:" אמר הפרופסור לונגבוטום, והושיט לסקורפיו חפץ מסתורי כלשהו.
"וואו! מה זה?" התפעל סקורפיו.
"תזרוק את זה, זה מסריח." אמר אבא מאלפוי.
"לא! יש לזה ערך סנטימנטלי!" קרא הפרופסור לונגבוטום באימה.
"למי אכפת? נו, יאללה, תהיה סלית'ריני רע!" האיץ בו אבא מאלפוי. לרגע כולם קפאו ואבא מאלפוי וסקורפיו החליפו מבטים ארוכים.
"אני לא סלית'ריני טוב, ובטח שלא רע!" הכריז סקורפיו בפרץ של מרד נעורים, ואז אינפף ופנה לחזור להוגוורטס.
"יפה מאוד! גם ככה אף אחד לא יוכל לצאת מפה לעולם!" אמר ורנון דארסלי.
"אתה עוד פה?" שאל אותו הפרופסור לונגבוטום בגבה אחת מורמת. ורנון פלט ציוץ והסתלק משם.
"אתה באמת גיבור יותר מבעלי, אבל בעלי נראה טוב יותר ממך." העירה לעצמה אמא מאלפוי.
"מה את אומרת?" התבלבל אבא מאלפוי.
"קוראים לי ארין, אם בסיפור הבא תיראה יותר טוב, תחפש אותי!" אמרה אמא מאלפוי והלכה משם.
"היי, חכי!" קרא אבא דראקו ומיהר אחריה, ואז עצר והביט לאחור.
"סקורפיוש?" הוא קרא, אבל רק ההד ענה לו. דראקו משך בכתפיו ושב לרדוף אחרי אישתו.
נוויל לונגבוטום משך בכתפיו גם כן ואז לגם מכוס הקפה שלו והמשיך בדרכו לעבר החור המסתורי שנפער ברצפת האולם הגדול, שם חיכתה בקוצר רוח הרמיוני וויזלי.
"הממ אכפת לך? לא זכור לי שאת עובדת פה או משהו... אה! זה מזכיר לי לפטר את דראקו!" אמר לונגבוטום ופרץ בצחוק נכלולי ומעורר חלחלה.
"הו לא! תפסיק את זה מיד!" הרמיוני כיסתה את אזניה בידיה.
"אבל סופסוף יש לי הזדמנות לנקום בו על כל מה שעולל לי בילדותי העשוקה!" אמר נוויל לונגבוטום וחזר לצחוק.
"שקט שם!" נשמע קול קר ואפל מתוך הבור.
"מה כואב לך לשמוע אנשים צוחקים?" רטן לונגבוטום.
"יה-האהא!" השיב לו אותו הקול בגרסה הכפולה.
"מה הבעיות שלך?" המשיך נוויל.
"אתה הורס את ההצגה!"
"שיואו, כמה סרטים הסנייפ הזה מאכיל אתכם!" נשמע קול צפצפני לפתע מאחורי סנייפוש. סנייפוש זינק ומיהר לגונן על המקרן ובכך הסתיר את הסרטים הבאים.
"אל תתנו לו לעבוד עליכם כפי שרולניג עשתה..." נשמע קול צרוד ונבחני.
רמוס לופין גילגל את עיניו וקם כיד לעמוד לצידו של סוורוס סנייפ, ואז פיטר פטיגרו וסיריוס זינקו מהצללים.
"זה כל כך צפוי!" הטיח בהם רמוס בטינה.
"אה, כן? תמיד ידעתי שאתה טיפוס מפוקפק!" קרא לעברו סיריוס.
"אני לא מאמין שאתה עדיין כועס עלי בגלל הקטע עם הגלידה!" רטן רמוס.
"ואני לא מאמין שאתה עדיין כועס עלי כי ניסיתי לשסות אותך בסבר מאוס כשהיינו בתיכון!" נבח סיריוס.
"אולי תסתמו כבר?!" קרא סנייפוש.
"אני אתן לך ביס!" איים רמוס. עיניו של ג'ורג' נפערו בתדהמה.
"סליחה, אתם לא במקרה..." הוא החל לשאול, והחבורה עצרה ופנתה להביט בו.
"אנחנו לא במקרה מה?" צייץ פטיגרו בקוצר רוח.
"...הסוטים שכתבו את מפת הקונדסאים?..." שאל ג'ורג'.
הארי פלט נחרת צחוק, ואז נפל על הרצפה בעודו אוחז את בטנו הדואבת, מבלי לחדול לצחוק, עיניו דולפות בלי הפסקה.
"אבא, אל תמות!" קרא לעברו אלבוסוורוס ומיהר להושיט לעברו כוס מים.
לילי ציקצקה בלשונה.
"אנחנו לא סוטים!" נעלב סיריוס בלק עד עמקי נשמתו.
"תנו לי לנחש... מי זה קרניים? בטח אתה!" ג'ורג' הצביע על סנייפוש.
"למה אני?!" רתח סנייפוש.
"מישהו רוצה קפה?" שאל רמוס לופין.
"כי אתה נראה כזה... מקורנן!" אמר ג'ורג'.
"אולי תה?" שאל רמוס לופין.
"אני אשמח לארל גריי, בלי סוכר." אמר טדי לופין.
"אין בעיה, כבר מגיע!" אמר רמוס ופנה לאחוז באזנו של סנייפוש, כשלפתע קפא על עומדו.
"ארל גריי בלי סוכר? זה בדיוק מה שאני שותה!" הוא אמר ואז הסתובב לאחור באיטיות ועיניו הזהובות פגשו את העיניים הורודות-כחולות מחליפות צבעים של בנו.
"טדי ניפדורה?" הוא שאל ברעד.
"אבא?" שאל טדי.
"בני!" קרא רמוס, והשניים רצו זה לעברו של זה בזרועות פתוחות.
"רק רגע, משהו פה ממש לא מסתדר לי!" קרא נוויל לונגבוטום מלמעלה.
"אתה בכלל רואה משם משהו?" קרא לעברו אחד הוולדושים.
"רד לפה, פספת את הסרטים!" קרא לעברו הוולדוש השני.
"סרטים עלק!" צייץ פטיגרו.
"סתום! עליך מעולם לא יצא שום סרט!" אינפף סנייפוש בסיפוק.
"דווקא כן!" נעלב פטיגרו.
"רואים אותי? אני הבחור שרודף אחריהם ושר: 'עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו קטשופ אז איך נאכל ת'צ'יפס!' "צייץ פטיגרו.
"איזה שיעמום!" פיהק סיריוס.
"רואה? אפילו החבר שלך לא מסתכל על זה!" אינפף סנייפוש.
"למי קראת חבר שלו?!" נבח סיריוס בחימה.
"הגעתי!" נשמע קול מסתורי מהצללים.
"סופסוף! איפה היית?" רטן רמוס.
"הייתי מוכרחה לנסות משהו מהבגדים האלה!" השיב הקול ומיד טפיפות רגליים קלילות נשמעו בעקבותיו. סיציליה עקפה את רביעיית הקשישים וקדה קידה עמוקה, ואז הזדקפה באחת. "תודו שהתגעגעתם!" היא קראה בעליצות.
אלבוסוורוס הרפה סופסוף מגלימתו של אביו רק כדי לטפוח על מצחו ביאוש.
"וולדושים שלי!" היא קראה לעברם ורצה בזרועות פרושות לרווחה.
הם התנגשו, נפלו כל אחד לכיוון אחר ושיפשפו את מצחיהם שהחלו להנביט בלוטות.
"היי, תורת הצמחים! עכשיו באמת צריך אותך פה, נו רד!" קרא אחד הוולדושים. הפרופסור לונגבוטום החליק למלתחה הסודית של הפלפאף בקלילות ובחן את שמלת המלמלה הדהויה של סיציליה בעוינות.
"מה הבעיה?" הוא שאל.
"המצח שלי הצמיח משהו, תתקן לי אותו!" אמר אחד הוולדושים.
"לא, תתקן קודם את שלי!" התעקש הוולדוש השני.
"אני אמרתי קודם!"
"אני קראתי לך!"
"לא נכון, אני!"
"תוכיח!"
"תוכיח אתה בעצמך!"
"תסתמו!" קרא הפרופסור לונגבוטום בכעס ופנה ללכת משם.
"הו, שלום לך, זמן רב לא התראנו!" אמר לו סנייפוש בקולו השמנוני.
"רק רגע!" צעק לפתע ג'יימסיריוס פוטר הצעיר.
"מה הבעיות שלך, פוטר?" ירק לעברו סנייפוש.
"אם כל השנים האלה לא היית מת, אני דורש שיחזירו את כל הנקודות שבית גריפינדור איבד בגלל המוות שלך לאלתר!" ג'יימסיריוס רקע ברגלו בכעס.
כל הנוכחים הביטו בו בתדהמה, ואז החליפו מבטים ביניהם והחלו להתלחשש.
"אז הם בטוח ינצחו!" צייצה לילי בכעס.
"לא ניתן לזה לקרות!" צייץ הוגו בהסכמה.
"כשאני אומר אללה וואכבר כולנו מזנקים על ג'יימס ומצ'פחים לו את הצורה!" הכריז אוגוטוס.
"למה כשאתה תגיד?" רטנה מטריצה.
"מה? גם את חזרת?" התפלא אוגוסטו.
"לא התגעגענו..." הפטיר עלברה שאלתיאל.
"לא חזרתי!" היא חרצה לעברם לשון ונעלמה.
"הו, זו היתה הזיה משותפת של כולנו!" אמר הפרופסור לופין מהורהר ושיפשף את מצחו בדאגה.
"היו לנו עוד כמה הזיות משותפות כאלה!" נזכר אוגוסטוס בדאגה.
"כן, גם לנו היתה אחת!" מיהר פטיגרו לשתף.
"ג'יימסוש לא היה הזיה!" ילל סיריוס.
"ודאי שכן! ואני לא ראיתי אותו כלל!" סנייפוש אינפף.
"סתום כבר, סבר מאוס!" ילל סיריוס בדמעות.
"סופסוף נקמתי את ניקמתי!" קרא סנייפוש בין פרצי הצחוק הזדוניים שלו.
"זה באמת מה שאתה רוצה?" שאל רמוס לופין באכזבה.
"כן!" אישר סנייפוש ושב לצחוק את צחוקו הנכלולי.
"יה-האהא הרבה יותר טוב..." סינן אחד הוולדושים בטינה.
"יה-האהא! יה-האהא! יה-האהא!" החלו הוולדושים מיד לקרוא במחאה.
"טוב, די כבר!" קרא הפרופסור לונגבוטום וכולם השתתקו.
"אני יודע מה גורם לזה, אתם פשוט לא מכבסים מספיק את הגרביים שלכם! פטרת הגרב הנפוצה גורמת להזיות קסומות - זה הכל! המוגלגים בכלל לא מודעים אליה, הם רק חשים בניחוח הלא נעים שלה אותו הם מכנים 'ריח של רגליים מסריחות', בטיפשותם, הרי מדובר בהזיות קסומות!" הסביר הפרופסור לונגבוטום.
"אז מה נעשה?" שאל הוגו בפחד.
"בואו נוריד את הגרביים מהר!" קרא נוויל שרפניון בפאניקה.
"לא, אדיוט שכמותך! זה רק יגביר את כוחה!" צווח חבקוקי.
"הו, אתה חי!" נוויל שרפניון זרח.
"שיט. לא! אני הזיה!" מיהר לומר חבקוקי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. עד מהרה הוא מצא את עצמו מקלל חרישית כשהוא נמעך ע"י אותו ילד ממנו ניסה לחמוק רוב חייו.
"אהמ?..." ניסה דאדלוש לקבל צומי בדרך עלובה במיוחד.
"אה, כן..." אמר הארי.
"מטאמורפגוס!" הוא אמר וכיוון את שרביטו על ידו של בנדודו.
"אממ... זה רק השם של המחלה שלי..." לחש לו טדי במבוכה באזנו. דאדלי החל להחליף צבעים בינתיים, ולא מרוב מבוכה! שיערו נעשה ירוק, עורו סגול וחולצתו נצבעה בצבעים זרחניים...
"אוי, כל-כך הסבנטיז!" הרמיוני אמרה.
"נכון שנות ה70' נשמע יותר טוב?" שאל רון וויזלי.
"רון! בוא הנה מיד!" זעפה הרמיוני.
"מה אמרתי לך לגבי כל החוסר טאקט המובהק הזה?!" הרמיוני צעקה בלחש.
"אממ... אני לא... איי! אווה! אווץ'! אחח... *)&%^&#%^!^%#*&))@@@#^*$$)*^&*" הוא החל לומר אבל אז הרמיוני הראתה לו מה היא עשתה במשך 10 שנים בחדר מבודד עם יעל ארד.
"ועכשיו, אולי תסבירי לנו מה את עושה פה?" שאל אותה הארי.
"מה, יעל ארד פה?" שאל הוגו בתמימות.
"רואים שהוא הבן שלך..." אמרה הרמיוני לרון בקול רם מדי והפנתה אצבע מאשימה על הוגו.
"הוא גם הבן שלך..." מלמל רון.
"אני עדיין מחכה לתשובה." אמר הארי ושילב את ידיו בזעף.
"ואני אביא לך תשובה. אני פה בגלל הגמדונים ..." אמרה הרמיוני ופניה נראו כמו בסמיילי לעיל (את תצוגת הסמיילים המרהיבה שלי אין צורך להראות, כיוון שהראתי אותה בתחילת הפרק. אתם מוזמנים לבדוק ולהציץ, ולאחר מכן לחזור הנה. או שאקרא להרמיוני...)
"מה-מי-אילו גמדונים?" שאל הארי בחשש, גם בגלל שהוא ידע למה הרמיוני מסוגלת וגם בגלל שהרצפה תחתיו רעדה.
"משטלתימים!!! משטלתימים!!!" נשמע קול איום ונורא, ואלפי-איך אלפי? מאות!-מה פתאום מאות?! אלפי! אלפי! מליון לפחות! כן-כן! מליון גמדונים רצו למלתחה הסודית ובצעו שם טבח נוראי! כן-כן! טבח נוראי עמד שם וטיגן מאכלי גמדונים מגעילים!
"זה מה שקרה מחוץ לבצפר-טמבל שלכם!" אמר גמדון ערס ברשעות וחשף חיוך מלא שיני זהב לעבר הזשלבים.
"חופשיימים! חופשיימים!" נשמע קולם של האחים החורקים ושל מטריצה בלק.
"אבא! אבאאא!!!!" היא קראה ורצה לעבר סיריוס.
ואז שתיקה השתררה שם. כולם הביטו במטריצה המחבקת את סיריוס שהזדהה כאביה. נראה שהיא בכלל לא שמה לב שכולם חשבו שהוא מת במשך 21 שנים. על פי שיחתם השטופה והמהירה, נראה כאילו היא גרה איתו תמיד בצריף המצווח.
"אגב, כשאני חושבת על זה," שאלה מטריצה, "מה עם הבית של סבתא?"
"אה..." הארי החל לומר, "הוא, אממ... שופצר. הוא מלא פיות, ברביות, דברים ורדרדים ו-"
"בתור בתך, אאלץ להאיר את עיניך..." אמרה מטריצה בהביטה על עיניו החשוכות של אביה ועשתה מה שכל מי שקיבל חינוך מסיריוס בלק היה עושה - להאיר את עיניו באמצעות פנס בעין.
"חברים, בואו נברח!" אמר פרופסור לונגבוטום בחשש. כולם ברחו מהמלתחה בעזרת בעיטותיו של דאדלי כל אדם לביתו ובסוף בעט גם את עצמו ואת בנו לביתם.
רק הגמדונים היו שם. הגמדונים ומשפחות פוטר-ויזלי (הארי ושות', רון ושות', פרסי ושות', ביל ושות', צ'ארלי ושות', ג'ורג' וחברתו אנג'לינה {בלי ושות' [כרגע]}). וגם טוטו וויקטור ("מה אתה עושה פה?!" שאלה הרמיוני) קרום ונוויל לונגבוטום ולונה וכל צ"ד. והקונדסאים (בלי סבא פוטר). והזשלבים. ופייסבוק שנה ב'. ושרת הקסמים הבוכייה. והסגל. וסנייפ. וצ'יןצ'אןפצ'ול. סקיטה ריטר לא הייתה שם, הלא היו דברים נפלאים הרבה יותר לעשות, כמו להיות עם המאלפויים שבדיוק היו שם. אז גם ריטה הצטרפה.
"אנחנו מכריזימים בזאתים על הקמת בית-ספר חדש לקוסמימים! יש רק תנאי קבלה אחדים-רק אם אתם גמדונימים!" נשמע קולו של דובי מאיזושהיא במה מאולתרת. שאר הגמדונים צהלו.
"ועכשיו, להעיף את כולמים!" קרא דובי. הגמדונים דחפו את כל בני האדם וכבלו את צ'ו צ'אנג לכיסא רעוע.
"כל הכבוד לכם! אני הייתי לצדכם כל השנים האלו, בטח מגיע לי משהו! לא?" שאלה הרמיוני בחיוך.
הגמדונים הביטו לעברה. 3 שניות לאחר מכן הם הרימו אותה ורצו משם בקריאות "לכלאים! לאזקבאנים!" והיא לא נראתה שוב לעולם...
שאר האנושיים הורחקו מהמקום על-ידי היצורים. הוגוורטס נשלטה מאז בידי הגמדונים ובניצוחו של קריצ'ר המנהל. שרת הקסמים הודחה והוחלפה בידי ווינקי. מזרקת האחווה הקסומה הוחלפה בפסל שבו נראו אנושיים מתים מרכיבים כיסא שעליו ישב דובי, ומתחתיו נכתב: "יכולת התעתקות ל/מ/בהוגוורטס היא כוח". לא היה מה לעשות נגד זה, העולם שהכרנו לא שב עוד לעולם...
כן, כן, לא רק עולם הקוסמים חרב! הגמדונים שינו גם את חיי המוגלגים, וכל האנושיים נהיו לעבדים. היחידים שיכלו לעצור הכל היו הוולדושים, אך הם גרו להם בדירת הפאר שלהם יחד עם סיציליה ומתווכחים ביניהם מי מהם ישלוט בעולם, או במה שנשאר ממנו.
העולם כולו נשלט על-ידי הגמדונים. פאנפיקינו היה סתם הבל הבלים, כי כל האקשן האמיתי הלך שם בחוץ בגלל הדרסלים שפטרו את הגמדונים...
ואם זה אמיתי, איך זה לא קרה, אתם ודאי שואלים את עצמכם? כי זה קרה בעתיד, להזכירכם. לכו תדעו מה יקרה בשנת 2019...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
..." אמרה הרמיוני ופניה נראו כמו בסמיילי לעיל (את תצוגת הסמיילים המרהיבה שלי אין צורך להראות, כיוון שהראתי אותה בתחילת הפרק. אתם מוזמנים לבדוק ולהציץ, ולאחר מכן לחזור הנה. או שאקרא להרמיוני...)