קלמנטינה

בכל מקרה, הקצף החל לצאת החוצה לכיוון המגדל.

"לעזאזל, הילד הטיפש הזה לא יכול לעשות כלום כמו שצריך!" אמר בעל הקול החלקלק, ואז תפס בשערה הסבוני והמוקצף של סיציליה ללא הועיל, כי השיער החליק במהירות מידיו. האיש נאנח לעצמו, התכופף וסחב את סיציליה על גבו.

"הו, זה לגמרי לא בריא לגב הזקן שלי!" הוא רטן לעצמו, ואז דילג בקלילות לקצה המגדל. הבפנוכו של סיציליה קצת נחבט והתכופף, והוא השתעלה ופלטה קצף.

"חכי, כשנגיע למסתור אני אשטוף אותך לגמרי." הוא פלט, ואז זינק מהמגדל כשסיציליה הסבונית על גבו...

ועכשיו... לפרק!

אבא פוטר, אבא מאלפוי ועכביש בינוני מדבר אחד העבירו איכשהו את הימים הבאים לבדם בטירה המנחרת. הנחירות הרועמות ליוו אותם בכל אשר הלכו ברעש רקע מתמיד והם כבר התרגלו לזה לגמרי. גם לזוג הנחיריים הענקי שנפער בשני צידי הטירה והעיף נזלת מעופשת מידי פעם בעיטוש מרטיט חדרים ולב הם התרגלו מזה כבר, ואכן לשני המנקים היתה תעסוקה רבה. העכביש, בינתיים, שיחק סוליטר להנאתו.

יום אחד, העכביש ראה את שנאפסי הזאטוט. הוא פחד כל כך שמיהר לדרוך עליו שוב ושוב בבהלה ("מה אתה מפחד? אתה הרבה יותר גדול ממנו!" דראקו אמר לו בבילבול.) 

רגלו הדקיקה והמחודדת חוררה את שנאפסי כהוגן, וככל הנראה הבחור לא יזכה לקטול חיים באמצעות תכונותיו הבסיליסקיות הקטלניות, ואולי אף לא יזכה להתעורר עוד לעולם.

"טוב, ככה זה עם נחשים - צריך להרוג אותם כשהם קטנים!" ניחם את עצמו העכביש. הוא לא ידע שבאותו הזמן הארי חשב דבר דומה בנוגע לעכבישים, כשהוא נזכר בחוויה מסעירה שעברה עליו ועל רון במעונו של הרעגוג.

"אתה יודע," אמר דראקו להארי יום אחד כשהיו באמצע לנקות ג'יפה שבקעה מאחד מהנחיריים, "למה שלא תסתום אותו וזהו? אתה הרי לחשנן, לא?" הוא שאל.

"אה... אז זהו, שלא. וולדמורט לחשנן, לא אני." תיקן אותו הארי.

"מה אתה מדבר? אני שמעתי אותך מדבר לחשננית! אני ראיתי!" רטן דראקו.

"זה היה לפני שנפטרתי מהחלק של וולדמורט שבתוכי, כמובן!" הסביר הארי בסבלנות.

"אהה... מה?! על מה אתה מקשקש?!?" דראקו הסתכל עליו כמו על מטומטם.

"נו, אתה לא יודע? כל הסיפור שרולינג כתבה היה סתם, באמת וולדמורט היה רק פיצול אישיות שלי, שהוא היה לחשנן." אמר הארי בסתמיות.

"אתה משקר!" אמר דראקו מיד.

הארי גילגל את עיניו.

"ברור שאני משקר, אדיוט! לא שמת לב שיש פה שניים מהם? לא ראית אותו במו עיניך? הוא לא היה קיים עוד לפני שנולדתי בכלל?! למה נראה לך?!?" הארי גידף.

היתה שתיקה למשך כמה רגעים, בהם נשמעו רק קולות הניגוב והקירצוף של הג'יפה שבקעה מאותו הנחיר הענק.

"אולי בכל זאת תנסה?" אמר דראקו בקול מתפנק.

"אל תדבר אלי ככה, אני לא אבא שלך!" נגעל הארי.

"דהה?! אבא שלי היה הורג אותי אם הייתי מדבר אליו ככה!" גילה דראקו.

"וואלה? מתאים לו." אמר הארי, והם המשיכו לנקות.

"בשבילי?!" דראקו אמר ועשה פאפי פייס.

"ארררגגגג!!!!1" עורקים פעמו ברקתו של הארי, ולרגע הוא אפילו הזכיר במקצת את ורנון בהבעתו הנרגזת, למרות שאין ביניהם כל קשר דם.

הארי הסתובב אל דראקו במבט נבזי ואמר:" בסדר, דראקו, רק בשבילך...." נשמע כאילו הוא הולך להרוג את דראקו בו במקום, אך במקום זאת הביט בפיו של דראקו וקרא: "האשא חסה!" 

פיו של דראקו נסגר.

"במיוחד בשבילך!" הארי חייך בזדוניות.

פיו של דראקו נפתח.

"מה זה היה?!" הוא שאל בבלבול.

"סתם ניסיתי את כוחי בלחשננית... מן הסתם זה לא עבד... אני צריך לחשוב שאני מדבר לנחש, ופה יש נחש כזה קטן, רואה?" הארי התקרב לברז עם חריטת הנחש שנראית כאילו היא זזה כשמזיזים את הראש בגלל משחקי אור וכאלה. דראקו נעמד לידו ובחן את החריטה, ואז הניע גם הוא את ראשו לצדדים, פנה לנחיר הגדול וקרא: "היסתם חסה!" בקול הכי לוחש שיכל להפיק. הארי הרים גבה אחת לעברו בזלזול, ואז אמר לנחיר בעצמו: "היססססתם חאססססה!" בקול מאוד מאוד לחשנני כזה, אבל החסה לא נסתמה.

"די כבר עם החסה! אני יודעת, אתם יורדים עלי שאני צריכה לעשות דיאטה, נכון? אז רק שתדעו לכם שכבר שנים שלא אכלתי שום דבר, שניםםם!!!11 אתם קולטים מה אני אומרת לכם? שניםםם!!! אתם הרבה יותר שמנים ממני! אתם- אתם-" מירטל צצה משם, בוכיה.

"מירטל? את עדיין מייללת?" תהה הארי.

"מוזר, משום מה קיבלתי מבני את הרושם שרכשת לעצמך מעט ביטחון עצמי עם השנים..." אמר דראקו, מהורהר.

"מה אתם עושים פה בכלל? באתם ללעוג לי?! אתם, שניכם, הראשונים ששברו את ליבי?!?" היא זעקה וצווחה והחלה ליילל.

"תגידי, למה שלא תלכי לישון כמו כולם?" רטן לעצמו דראקו והחניק פיהוק.

"ככה אתם רוצים להיפטר ממני?!" היא ייללה.

"מירטל, איך מתת?" שאל אותה הארי.

מירטל חייכה ואז נכנסה לשוונג של דברת וכלל לא שמה לב למה שהארי ודראקו עשו בהמשך.

הם הקשיבו לה קשב רב. הארי בעניין, ודראקו בשיעמום. הוא תיקתק בנעלו, הציץ בשעונו, גילגל את עיניו, פיהק בהפגנתיות... דבר לא מנע ממירטל להמשיך לדבר!

"ואז הלכתי לבכות בשירותיםם!!!;~~~ איזה כיף, אני אהבתי את זה לאלללה! כי הייתי מה זה אימואית מאאאגניבה! וגםםם אחר כך הלכתי לחתונה של אוליב הורניבי או איך שלא קוראים לה והרסתי לה ת'חייםםםםם!!!! ועכשיו יש פה את הנינה שלה שהיא מה זה כונפה ואני יורדת עליה כל החייםםםם!!!1 ואפילו אני בעצמי יותר יפה ממנה ויש לי הרבה חבריםם פההה!!1" אמרה מירטל באושר.

"נינה? לא היית אמורה להיות -אם היית בחיים, כאילו- צעירה מוולדמורט רק בקצת?" היסס הארי פוטר.

"אה, כן! אז אתה כבר יודע איך מתתי בסוף, נכון? טיהיהי~ כבר דיברנו על זה פעם, הה?" היא הסמיקה סומק כסוף.

"טוב, תראי, אין לנו את כל היום... אני לא יודע אם שמת ♥ אבל אנחנו עובדים פה, כן?" אמר לה דראקו בחוסר סבלנות.

"אבל את הארי זה מעניןןן, תמשיך לנקות לבד!" אמרה מירטל.

"אין מצב שבעולם!" אמר דראקו.

"רק שתדע לך, שהאחרון ששבר את ליבי לרסיסים וגרם לי לחזור לתקופתי האימואית הקשוחה והאפלה הוא לא אחר מ... מישהו שנראה בול כמך כשהיית צעיר! רק שהוא הרבה יותר חתיך ממך, כמובן, כי כיום אתה מקריח... חחחח!" היא חרקה צחוק מצמרר.

"ממ... מ... מה? סקורפיוש שלי?" עיניו של דראקו החווירו ואישוניו רעדו.

"איפה הוא? חיפשתי אותו!"

"הוא ישן עם כולם שם, דה? לא ראית אותו? עברנו שם כבר איזה אלף פעם, שכחת? שכחת שהעכביש הרג שם את הנחש או משהו?" שאל הארי.

"כן! את הבסיליסק של הסירנה! אוי ווי איזה פחד הסירנה הקטנה הזאת! אמא!" דראקו הניח יד על מצחו והעמיד פנים שהוא הולך להתעלף. זה היה אמין ביותר מרוב שהוא חיוור ובעל סנטר מחודד.

"גם לסקורפיוש יש סנטר מחודדד! והוא גירד איתו את הרצפה בחדר הסודות!" סיפרה מירטל, מתמוגגת לעצמה ומעפעפת בעיניה.

"טוב, די! אבדה קדברה!" אמר דראקו בכעס וכיוון את שרביטו לעבר מירטל.

מירטל היבהבה. בכל הבהוב נעשתה גשמית יותר ויותר, עד שלבסוך נעשתה גשמית לגמרי וחזרה לחיים!

פאמפאמפאמפאמם!

בינתיים, העכביש מאס במשחק הסוליטר, והחל לשחק פריסל.

"תגיד, אולי ניתן שם לעכביש?" שאל הארי את דראקו במחשבת פתע.

"אה.. לא יודע, חבקוקי?" זרק דראקו.

"חבקוקי! שם מצויין!" צהל הארי.

"אולי שנאפסי?" היסס דראקו.

"גם טוב! אני אומר שנקרא לו חבקוקי שנאפסי! או שנאפסי חבקוקי!" אמר הארי.

"טוב, די! זה שלילדים שלך יש איזה אלף שמות לא אומר שכולם צריכים! לי קוראים רק דראקו, לבן שלי קוראים רק סקורפיו, וגם סקורפיוש, אבל השם המלא שלו זה סקורפיוס בסמ"ך, ולאבא שלי קראו רק לוציוס! ולסבא שלי קראו רק סבא טוביה! ולסבא רבא-" המשיך דראקו.

"טוב, לא מעניין אותי כל השושלת המשפחתית שלך!" קרא הארי.

"-ועתיק היומין!" המשיך דראקו.

"אררגגג!" קרא הארי.

"מה יש לך מהארגג הזה?" שאל דראקו.

"אולי תתייחסו אלי, הלווו?!" שאלה מירטל.

השניים עצרו ובחנו את הנערה המבוגרת מהם בהרבה מכף רגל ועד ראש.

"בונא, הילדה כונפה!" פלט דראקו.

"ללא ספק." הסכים איתו הארי.

"היי!" קראה מירטל בעלבון, עיניה הוצפו דמעות.

"אתה יודע... כשאני מסתכל עליה יש לי חשק עז לגרום לה להסתכל על בסיליסק." אמר הארי.

"כן, אני יודע על מה אתה מדבר...." השניים נשמעו מהורהרים למדי.

"היי!" מירטל רתחה מכעס.

"תקשיבי, נראה לי שחזרת לחיים." אמר הארי בהיסוס.

"משתתף בצערך." אמר דראקו.

פניה של מירטל התעוותו בעצב והיא אצה משם, בוכיה.

השניים משכו בכתפיהם ופנו להביט חזרה בנחיר הפעור. סביבתו כבר היתה נקיה, אבל בקרוב אולי יהיה עיטוש נוסף.

"אולי נספיק לנקות את הנחיר השני, אה? מה אתה אומר?" שאל דראקו.

"אין לנו מה להפסיד." אמר הארי והם פנו ללכת משם.

"חאאשאשססססי חסה!" אמר רון וויזלי, והנחיר הפעור של הכניסה לחדר הסודות נסגר.

"האפצ'י!" קרא בית הספר הוגוורטס לכישוף ולXמות, והארי ודראקו החישו צעדיהם לכיוון הנחיר השני שנמצא - איך לא - בחדר המועדון של סלית'רין.

"תגיד, הבית שלך היה בעצם אחראי על מערכת הניקוז של בית הספר?" ליגלג הארי.

"שתוק! זה פשוט נמצא ליד המרתפים!" נעלב דראקו. הארי גיחך לעצמו והשניים המשיכו לרוץ עד שהגיעו ליעדם.

"טוב, אולי ננסה את הקטע עם הלחשננית גם פה? הרי זה חדר המועדון של סליתרין, וזה." אמר הארי.

"אבל זה לא עבד לנו." הזכיר לו דראקו.

"אה, וואלה." אמר הארי

"וואלה." הסכים דראקו.

"רעיון גרוע, למה הצעת אותו?" שאל הארי. דראקו התפלץ.

"אתה הצעת אותו!" הוא קרא. הארי התעלם ממנו ושלח כישוף "התקרצף" לחדר המועדון של סלית'רין. ממילא כל התלמידים היו באולם הגדול, לא היתה כאן כל סכנה.

"אולי בכל זאת נודא שאין פה אף אחד... אתה יודע..." אמר דראקו.

"בדקתי, שלחתי את הלחש ההוא שהרמיוני השתמשה בו הרבה כשהברזנו מהבצפר בספר השביעי." אמר הארי.

"טחח ואחר כך השלמתם את לימודים... איזה טיפשים אתם!" התמוגג לעצמו דראקו.

"גם אתה השלמת." הזכיר לו הארי.

"לא נכון! אני רק... באתי קצת ככה מידי פעם לכמה שיעורים... לא ממש למדתי פה שנה שמינית!" התגונן דראקו.

"מה שתגיד." הארי משך בכתפיו. 

היתה זו שעת דימדומים, ועוד יום משמים עבר על הערים בטירה. למרות שכל הטירה היתה לרשותם, הארי העדיף לחלוק את הארון שמתחת למדרגות עם העכביש הבינוני חבקוקי-שנאפסי, ודראקו ישן במיטת אפיריון מפוארת ועמוסת מלמלות שניצבה משום מה בחדר המנהל.

"הממ מה עם ארוחת ערב?" שאל העכביש. הארי נאנח והלך למטבחים. "מאיפה אתה צצת?" שאל דראקו.

"מה אתה רוצה? הייתי רעב!" נעלב העכביש.

"טוב. איך עבר עליך היום?" פצח דראקו בשיחת חולין כשהשניים היו בדרכם למטבחים בעקבות הארי, צועדים בעצלתיים.

"אתה יודע... כרגיל. אני חושב שהמקום הזה מנוון מכדי להקרא "בית ספר". המוח שלי הולך להתנוון פה על בטוח, כשיש לי רק שני מפגרים כמוכם לשחק מול שח-מט..." התלונן העכביש.

דראקו קצת נעלב אבל הבליג, והחליט להחזיר לעכביש איכשהו.

"תגיד, מה דעתך שיתנו לך שם?" הוא שאל.

"שם?" שאל העכביש.

"כן, כדי שנוכל לקרוא לך בשם במקום לקרוא לך 'העכביש'." הסביר דראקו.

"אה, כבר יש לי שם." אמר העכביש בסתמיות.

"באמת? הארי ממש יתאכזב, הוא כבר חשב על שם בשבילך..." אמר דראקו.

"באמת? איזה?" הסתקרן העכביש.

"שנאפסי-חבקוקי-הרשל-זלמן-חג'אג'יאן-תומפסון-הכהן." אמר דראקו.

"איך?" שאל העכביש.

"שנאפסי-חבקוקי-..."

"גרוע! זה כבר ארוך מידי בשבילי!" אמר העכביש.

"אה." אמר דראקו. הם המשיכו לפסוע בשתיקה עד שהעכביש פלט לפתע: "תגיד, לא מעניין אותך לדעת מה השם שלי?"

"לא," השיב דראקו, "אני יכול לקרוא לך רק 'העכביש'." 

"חאאשאשססססי חסה!" אמר רון וויזלי, והנחיר הפעור שבחדר המועדון של בית סלית'רין נסגר.

כשאיילי האור הגישו את האוכל בחדר המורים, הארי, דראקו והעכביש התפלאו לפגוש שם מישהי חדשה שלא אכלה כבר הרבההה שניםםםם.

"מירטל?" שאל הארי בהיסוס.

"היי..." היא הסמיקה וטרפה בורקס ברוטב פטריות בביס אחד.

"וואו!" התפעל העכביש.

"תגיד, הארי, נכון שזה לא יהיה מוזר אם תהיה חבר שלי למרות שאני עדיין ילדה? הרי אני בעצם הרבה יותר מבוגרת ממך! נכון?" אמרה מירטל והסומק בלחייה הלך והעמיק.

"אה, זה באמת מאוד מחמיא לי, אבל, את יודעת, אני נשוי ויש לי ילדים בסביבות גילך..." הארי הסתייג בנימוס.

"חה! בטח מחמיא לך, כונפה כזאת!" ירד עליו דראקו.

"אז אני מבינה שגם אתה לא רוצה להיות חבר שלי..." אמרה מירטל ונעצה בדראקו מבט משטמה.

"דהה?!" דראקו קרא בפה מלא בורקס.

"כאילו שמישהי תסתכל בכלל על גבר מקריח מזדקן עם כרס הריונית כמו שלך! המפף!" קראה מירטל והרימה את אפה אל על.

"היי, זה לא הוגן! עכבישי לא יכולים לעשות את הפוזה הזאת!" התלונן העכביש.

"מה? מוצא חן בעיניך?" התלהבה מירטל.

"עכשיו אני מתחילה עם עכביש?!" דראקו התחלחל. הארי גילגל את עיניו.

"אל תדאגו, אני אתחתן עם סקורפיוש!" אמרה מירטל באושר וחיסלה דלי מרק בלגימה אחת.

"פלא שהיא שמנה...?" מלמל לעצמו הארי, כשבהה בה.

דראקו האדים מכעס.

"אין מצב, אין מצב! הבן שלי לעולם לא יתחתן עם כונפה! לפחות במשהו הוא מוכרח להיות דומה לי, נכון? אם לא סלית'רין- אם לא שכל- אם לא מזל- אם לא תושיה- לפחות בטעם שלו בבנות!" דראקו כמעט ייבב. הארי הביט בדראקו בפליאה.

"מה?" שאל דראקו.

"אני לא בטוח שכל מה שאמרת כאן על עצמך עכשיו באמת נכון." אמר הארי.

"שתוק כבר!" רטן דראקו.

"טוב, הוא בטח שמח שלא התחתנת עם פנסי פרקינסון והורשת לו גנים של כיעור..." אמר הארי, מהורהר.

"הוא מאושר שאני אבא שלו! הוא חתיך ממש כמוני!" דראקו אמר בגאווה מרובה.

"מה פתאום? הוא הרבה יותר חתיך ממך, יא כונף! המפף!" קראה מירטל והניפה שוב את אפה.

פאמפאמפאמפאממםם!!!1

מה יהיה? המ יקרה כשכולם יתעוררו? האם הם ישימו לב לסדר והנקיון? או לכמה ימים עברו? כמה ימים עברו? מה רון ויזלי עושה שם בכלל? מה קרה לסיציליה? האם היא בעולם האמת? האם היא בעולם השקר? והאם אוגוסטוס ישנה את שמו לטוסטוס?!

כל זאת ועוד, בפרק הבא של דיג'ימון - מפלצות דיגיטליות!