בסופו של דבר אני חושבת שאתה אדם רע מאוד.
היה לי הרבה זמן לחשוב על זה, בלי שאני מדברת איתך, נעטפת באיזשהו ענן של הורמונים ואשליות.
כשקראתי את הפוסט שלה, של אחד הצעצועים שלך, בו היא מתארת לילה בו הבאת אדמונית כוסית לביתך והגלית אותה לסלון, והיא השמיעה מוזיקה בקולי קולות כדי להשתיק את צלילי הגניחות, והודתה על כך שהרשית לה לעשות זאת...
אתה יודע מה אתה עושה. אתה מתחבא מאחורי מסך של נעימות הליכות, של שקיפות, של כנות מפוברקת. אך כל מה שאתה עושה, כל המשחקים האלה שאתה אוהב לשחק, מתבססים על דבר אחד: למצוא נערות שמחפשות כאב, ולהכאיב להן.
לא בעזרת שוטים וסטירות וחבלים. בעזרת הידיעה הברורה שכל אחת מהן תתאהב בך, בגלל ההשפרצות והקול הנעים והכסף ותשומת הלב. וכל אחת מהן תישאר שם בזמן שאתה מזיין אדמונית בחדר השני, ותודה על כך שהרשית לה להתקרב אליך.
תהית באוזניי פעם מדוע כל בחורה שמסיימת קשר איתך מתחתנת עם הבחור הראשון שהיא פוגשת אחריך. גם אני אהיה אשמה בכך, ככל הנראה. כשסיפרתי לך שהוא הציע לי נישואין, עלית על רכבת בכיוון ההפוך ולא דיברת איתי כמה ימים. אך אני לא חושבת שזה קשור אליי.
אני יודעת למה זה קורה. אתה לוקח מהבחורות האלה את כל הערך העצמי שלהן. את כל תחושת הייחוד שלהן. אתה גורם להן להרגיש, בין אם בכוונה או לא, כמו כוס אחד מני רבים. הגבר הראשון שהן פוגשות לאחריך - שסביר להניח שיהיה אדם שמכבד אותן ולו במקצת, ולא באופן המזויף בו אתה מכבד אותן - ייראה כמו אביר על סוס לבן. הוא יחשוב שהן מיוחדות, שהן מספיק. וזה יהיה כל מה שהן ירצו בעולם. זה הואקום שאתה יוצר, והפחד. הפחד מלהרגיש כמו כוס חסר ערך לכל חייהן.
אני מקווה עבורך ועבור הנערות האלה שתתפכח בקרוב.
ואני מקווה עבורי שאפסיק לחפש מידע עליך, כי כל פעם שאני מוצאת אותו, זה מחריד יותר.
תודה לאל שהצלחתי לחמוק ממך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
