מתחת לעור

שהרי מה אנחנו בסופו של דבר? חבורה של קופים עירומים עצובים.

מכסים עצמנו בבגדים,בשקרים, במסכות, בהבטחות, מנסים נואשות לכסות את העירום הכואב. את הבדידות. הקוף הבודד, זה מה שאנחנו. וכמה שאנחנו לא מנסים לשפר את החיים, לייעל אותם, לעשות אותם נוחים יותר, כך אנחנו נעשים רק בודדים יותר, עצובים יותר. אנחנו כל הזמן בונים סביבנו מבצרים כדי להגן מהחושך, מהקור, החיצוני ובעיקר הפנימי. מבצרים של לבנים, מבצרים של מותגים, מבצרים של מכשירים מהבהבים.

אמא ואבא קנו לי בהודו נעלי עור גמל. ואני כבר טועם את המדבר, ורגליי כמו דורכות בתוך חול טבעוני ואצבעותיי כבר שוקעות לפוטו מורגנה. בהזיותיי אני רואה גמל. הוא ידע כבר אלפי צעדים וידע כבר עשרות מדברים, הוא ידע צמא וידע רעב, הוא ספג סופות חול בריסים , הוא ידע לאגור הכל בדבשה, הוא ידע לעצור ולנשום בספירה לאחור.

רק דבר אחד הוא לא ידע. הוא לא ידע את הקליע שייתקע לו בבשר, הוא לא ידע את המוות הזריז, הוא לא ידע את הדם החם שיזרום על גופו כליטוף אחרון של חיים.

הוא לא ידע, שכל זה רק בשביל לקשט את הרגל של ילד מפונק.