והנה פתאום,כמו פעם,השירים פשוט הופיעו להם.ואפילו שלושה ברצף (השלישי אישי מדי). אולי יש לי עוד תקווה. והם גם עוסקים בכל מה שמעסיק אותי לאחרונה-האובדן של ההשראה והאמנות בחיי,שתמיד היו חלק משמעותי כל כך,האהבה שחיי סובבים סביבה בחודשים האחרונים,והלחץ שמופעל עליי מבחינת קריירה-כי ברור מעליו שמשחק זה לא מקצוע,הובי לפי סבתא שלי,ושהליכה לכיוון הזה תבזבז את הפוטנציאל והכשירון שלי.מוכיח שאפילו הההורים הכל כך פתוחים ומודרניים שלי עדיין חושבים בצורה פרמיטיבית.
חיים מעושרים או עבודה אמיתית
אני נועדתי לגדולות.
אני אופיע בעיתון
וגם בטלוויזיה,
פרצופי יהדהד
ממסכי הקולנוע
ומסכי הפרסומות,
אני עוד אצעד על השטיח האדום.
אבל זה לא מספיק.
זאת לא עבודה,
לא אמיתית,
אין בזה שכר קבוע
אין בזה תואר
למסגר ולתלות על הקיר
אין בזה הצלת חיים
אין בזה הבטחה
לחיים מעושרים.
הרגליים של חיי
מאז ומתמיד
חיי עמדו על שתי רגליים-
האהבה והאמנות.
הן היוו את התמצית של חיי
הן עטפו את גופי
וציירו את חיוכי
הן החזיקו אותי עומד.
וכעת,
כשרגל האמנות רופפת
יותר מתמיד,
כשסדקים עמוקים החלו נחרצים בה,
אני נשען בכל כוחי על הרגל השנייה
אני תולה את חיי באהבה
וכל מחשבותיי
וכל תקוותי
וכל חלמותיי
וכל פחדיי
וכל כאביי,
נובעים ממנה.
אפילו כשפרצי השראה
דולפים ממני
הם לא יותר מחתיכות אהבה
ואני תוהה
אם זה מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
