מתחת לעור

את הלילה הזה היית אמורה לבלות אצלי.אבל לא.את מפחדת להדביק אותי בדמעותייך.ובצדק.עצב זה דבר מדבק.במיוחד כשאוהבים.

סוף סוף הבנתי למה את ישנה כל כך הרבה.זה לא כי את עצלנית.את גם לא עייפה תמידית כמוני.

את ישנה כל כך הרבה כי שינה זה המצב היחידי שבו את לא בהכרה.הזמן בו את לא בשליטה מוחלטת ומוקפדת על כל דבר ודבר,שסוף סוף את מרשה לעצמך לשחרר.להרפות מהמחשבות האוחזות בך כציפורני טרף,מן הפחדים.כשאת נשכבת במיטה,עינייך נסגרות וכמטפים מכבות את האש שאת רואה בראשך כקווי המתאר של העולם.את מפסיקה להיזהר להיכוות,את משחררת וצונחת לבריכה של חלומות.

מקווה שאת יודעת לשחות.מקווה שלא תטבעי,מקווה שתסתכלי למעלה ותראי אותי במדי מציל,כי אני פה,ואני שומר עלייך.אין לי משרוקית שתעלים בצליל אחד את כל הכאב,אבל יש לי מצופים להביא לך,יש לי ידיים להוציא אותך מהמים,ויש לי מילים לעטוף אותך ולחמם את גופך הרועד.

יש לי גם אהבה.ובכמויות.תאמיני לי,אין לי מה לעשות עם הכל.הארון שלי מלא עד אפס מקום.בחדר אין מקום לזוז מרוב אהבה.אם את צריכה,רק תבקשי.באמת.