הרואין של מילים
המילים מזמזמות בראשי כמו דבורים
מארגנות את המוח בפסים שחורים צהובים
כשמתעלם פורשות כנפיים קטנות
כשמנסה לגרש הן עוקצות
מחדירות את הרעל לעור רעב
וזה כל כך כואב.
כשמסיים להכות את המקשים
להפיל אחד על השני משפטים
אני מתמכר לתחושת השחרור
פתאום הכל כל כך ברור
אבל כמו כל התמכרות
כמו עם סמים
כמו עם שיכרות
כשאתה מלא ציפייה
כשאתה מחכה וזה לא בא
אתה משתגע.
השראה
לא הצלחתי לכתוב
בזמן האחרון
המילים קפאו בתחתית הבטן
וסירבו לזוז
הרעיונות התחבאו מאחורי התת מודע
והשליכו אבנים על כל המתקרב
השירים פחדו להמציא את עצמם,
והעיפרון התעצל לכתוב לבדו
כמעט התייאשתי
ההשראה שוב שיחקה מחבואים
ולא ידעתי עד כמה לספור
ומתי אפשר להתחיל לחפש
כשהיא סוף סוף התגלתה אליי
דרשתי שתלך
אך היא עטפה אותי מכל הכיוונים
כמו שמיכה חונקת.
הבנתי,
שההשראה צומחת מהכאב
וכשבאה, מכאיבה בעצמה
אין ספק, עדיף בלעדיה
אך הצרה היא
שהיעדרה ,הוא המכאיב ביותר.
טיפות אחרונות של השראה
בימים אלה
אני מנסה לסחוט
עוד ועוד טיפות של השראה
לפני שיגמר הגיל המוזר הזה
שאחריו,מספרים
בלוטות הדמיון מתקלקלות.
מנסה לנצל עד תומה
את היצירה
לפני שאהפוך
לראש אפור
וחליפה שחורה.
*שלושת השירים האחרונים מהספר שלי "האנשות בתצפית ממטוס".לאחרונה התחברתי אליהם מחדש,כי ההשראה שוב
שיחקה איתי מחבואים.החודשיים של אוגוסט ספטמבר היו החודשיים הפורים ביותר בחיים שלי.כתבתי בקצב פסיכוטי.
היו ימים שהגעתי לחמישה שירים ליום.ואז,פתאום,פוף.נעלם כלא היה.ואני שוב נורמאלי וכותב מקסימום פעם בשבוע.
אני לא יודע כבר מה אני מעדיף.מצד אחד תקופת השראה היא מדהימה ומטורפת,מצד שני היא גם משגעת ולא נותנת
לישון בלילה.לסיכום:השראה היא יצור מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
