מדי כמה חודשים אשליית תחושת השליטה של הבמאי בכל פרטי הנראטיב של היקום הקולנועי שהוא סיפור חיי מוחלפת במאורעות וימים של צירוף טיט ולבנים; מול תחושת ההשלמה שמנתה pros & cons ובחרה בנתיב ההרמוני של קו 1 נופל הכותל האדיר שמסתיר את המימד הרביעי ומאלץ אותי להישיר מבט להתפשטות הקיטור בדְּוָדִים.

במועדים מוּעָדִים כאלו ללב שיר פשוט בצליל אחד והוא עולה בנהמת כרוז עבה, מעשה-רפי-גינת, מהחלציים: חר-מ-נות, חר-מ-נות. לא אסתטית ורכה כמו תשוקה. חר-מ-נות. 

בימים ההם, בזמן הזה: עיוור כמו סוס שעיניו עלומות. צונף וזועם. נכון כמו פר הרבעה, כמו נמר אכזר. רעב וחרמן. חג ועומד ומזדקר, ולא נופל.

אז תמצצי לי. לא, אל תרדי לי. תמצצי לי. שבמקום דברי חימודים ימלא פיך זין כמו מים. שיהיה לך כזרע הגד וכעין-הבדולח. שתחדלי מתנועת הסירוב הרעה נוכח לשוני הגולשת לכוס שלך לרוות נוזלים חיים. שתתיידד יד ימינך עם התנועה הסיבובית של הפלאג שאת דוחפת לי בין הפלחים, שתמוטטי אותם כמו עמודים במקדש דגון. שיסתלק לרווחה היגון. שלא תכאבי מנשוא, אך הפעם הזה, ברבעו של הסיבוב השני כשאנחנו מזדיינים.

פלונית שהיא חברה ואחות שולחת הודעה שסוגרים ושהלב שלה נשרף. 

רפלקסיבית ובשכנוע עצמי מסוים אני מנסה לומר: מה אכפת לי, קטן עלי, ממילא ניסיתי להתפוגג מפה. אבל דקות מועטות אחר כך גם אני מרגיש בבית החזה המאיים להתמוטט כמו אבנים על שפת מכתש.

ישראבלוג היה מקום מיוחד בשבילי. 

במידה רבה, עם החן והתום שנשמרו בו מימי האינטרנט בראשיתו, כמו כוורת הומה דבורים טובות-מזג ומתוקות-דבש שלא מפזזות לעקוץ, הוא מה שפייסבוק היה יכול להיות; מקום לגלות את הפנים, את הנפש. נמל בית וחוף מבטחים. פינת חמד לפרוק בה חלומות ולתדלק תשוקות, וגם סתם כך לנוח בצילה הרך ולצאת לשידור בתדרים ששמש יוקדת מדי עלולה לשבש מבלי משים.

לא פעם בשנים האחרונות זה נחשב עבורי להרבה.

בישיבת הסיכום שלי עם עצמי אני כמעט מתפתה לדחייה מנחמת של הקץ. הכותרת תהיה "פתח לנו שער בעת נעילת שער / I Open At The Close", ועל כפתור השמירה בתחתית עמוד העריכה יודבק פלסטיק שקוף עם ציור של דינוזאור. 

לא.

בה-במידה שהירח זרח מבין דפי האתר, מוכסף וקסום, אני זוכר שכבר הכרתי בכך שהגעתי לפרקי, והדרך הלאה היא הולכת.

ולכן, כמו דנתור, אני לא מגבה את הבלוג ועולה באש: 

אבל כמו גנדלף, מציל את עצמי מעצמי, מחלץ את פרמיר בנו של דנתור מן השריפה, ומשאיר חוברת, מזכרת קטנה: 

מילים כמו חומר סיכה

נקבצו בה השירים והקטעים שהייתי בר המזל שהייתם הקוראים שלהם, כאלו שאתם אהבתם וכאלו שעוד יביאו לי את הנובל.

ולכל מי שפרט עלי או סרגה איתי מיתרים של חברות והבנה אני אומר,

תודה.