מדמיינת.
לפעמים זה בשליטתי ולפעמים לא.
אני רואה דברים.
את עצמי, לעיתים פה ולעיתים שם.
אני רואה תינוקות.
מתים לרוב.
זה כזה פסיכי, זה כל כך לא שפוי.
אני רואה צרות בכל פינה.
חזרתי לבכות כל כך בקלות.
זה הדבר היחיד שהתרופות עזרו נגדו - הבכי.
עכשיו כל דבר קטן מעלה לי דמעות, סעמק.
וזה לא שרע לי, אני פשוט בוכה.
בלי סיבה, לכל הרוחות.
אני משתגעת שוב?
אני צריכה לחזור לקחת תרופות?
אני לא רוצה.
אני רוצה את החופש שלי, ואני חושבת
אולי לא חושבת
אבל לפחות משלה את עצמי
שהכל בסדר
חוץ מהבכי הזה.
כי אני באמת מרגישה יותר טוב לרוב גם בלעדיהן.
סעמק, לא רוצה.
עזבו אותי.
אבל בבקשה לא, אל תעזבו.
אני צריכה מישהו, מישהי, מישהם.
אני לא רוצה להיות לבד ולא להבין מה הולך איתי.
אני לא רוצה לראות את אמא שלי אומרת אמרתי לך,
או את הפסיכולוג.
די, אני עוברת תקופה כל כך טובה,
ורק הבכי הזה הורס.
אפילו לכתוב כמו שצריך אני לא מצליחה
כל כמה מילים יורדת שורה,
מדגישה את הטונים ואת ההפרדות
במוח שלי.
די כבר.
אסור לי להישאר פה כל כך הרבה זמן, אני מתחרפנת.
תצילו את עצמכם,
אבל אם אתם יכולים תצילו גם אותי.
דני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Femme de la creame