אני לא בוכה.
הכדורים לא נותנים לי לבכות.
הדמעות פשוט עומדות במקומן, מחכות לסימן שלא מגיע, כי המח שלי לא מוכן פאקינג להזיל אפילו אחת מהן.
אני לא מצליחה.
הלוואי שאמות.
הלוואי, הלוואי.
עכשיו אני בוכה כל כך.
למה?
למה זה פאקינג היה טריגר וכל השאר לא?
למה הוא הגיע עכשיו?
למה ממך, מ'?
תקרא את זה.
פאקינג תקרא את זה.
אני לא פאקינג רוצה להכיר יותר א.נשים.
אחרי 3-4 שיחות פשוט נעלמים לטובת איזו מחשבה התאבדותית זו או אחרת.
ואני לא הייתי אובססיבית.
עוד לא התחלתי עם השלב שבו אני מדברת עם א.נשים באובססיביות שאופיינית רק לי.
פאק עם הכל.
זין על כל העולם המזדיין הזה.
תפסיקי לבכות, חתיכת ילדה מטומטמת.
מיואשת.
תפסיקי עם כל חרדות הנטישה האלה שלך.
הלוואי שתמותי.
אני לא אוהבת אותך יותר.
אותך?
את עצמי כמובן.
למה בכלל צריך לשאול, קולות שבראש שלי?
אני רק רוצה למות כבר.
אני רק רוצה שיגיע כבר ההתקף שיאכל אותי מבפנים.
מחכה לזה.
הלוואי שאמות, אמן.
פאקינג דני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Femme de la creame