אני מצטער, אני.

מביע חרטה כנה.

אני באמת מנסה. אני מנסה להיות יצירתי, אני מנסה לגעת במשהו מעבר לעצמי.

אני מנסה לרגש מישהו אי שם איפשהו.

אני מנסה לבלוט אבל לא לבלוט כמוכם - לבלוט בפרסום זול. בטמטום נוח. בחיוך מעצבן בראיון שמשודר תוך כדי התכנית.

אני רוצה לבלוט כמו חולה נפש, כמו כשרון מולד, כמו אצבעות שנולדו לנגן.

אני מנסה כל כך חזק בזמן האחרון שכנראה נגמר הדלק.

הכל יוצא לי מלוח, הכל לא יוצא בכלל.

אין מה להוציא.

לעזאזל טוב לי. החיים יפים.

כל פעם שנופל לי ריס אני חושב קצת, ועוד קצת, ומגיע למסקנה הבלתי נמנעת הזו, המקסימה הזו - שאני לא רוצה כלום. תן לחיי להשאר כמו שהם. תן להכל לזרום. תנו לעסקים לפרוח. תנו לסכין להסתובב. כי טוב לי.

והמוצ"שים.

מוצ"שים הם כמו פורטל שדרכו נקודות שבירה שונות ומשונות פורצות לעולם החיוכים שלי,

הצחוקים והסאות' פארק והפלמנקו.

והן מזכירות לי שאני פשוט גרוע, שאני לא מצליח לעמוד בחלומות שלי, שאני לא יודע לשיר.

לשיר זה גם לצעוק. וגם את זה שכחתי. כשהייתי בן 17 ידעתי.

והנה אני קורא ספר על תורת המשחקים ביום אחד, שותה אותו כמו בירה בערב שישי, ואחר כך לא מצליח להסביר עליו.

מה בכלל למדתי?

עד היום מה למדתי? מה אני יודע?

אני נעול בחדר, מול מסך שיכול לפתוח כל עולם שרק ארצה - ואני פותח תמונות של זין.

אבל גדול.

ופותח את הפה.

עשיתי סקס חמש פעמים הסופ"ש. 

והיא פשוט מקסימה.

יש בי כימיה שמכניסה בי מחשבות - ואני בטוח שאני כזה שונה. שאני משהו משהו.

וכל עוד האשליה הזו נשמרת אצלי אני מעביר את הימים.

אבל במוצ"שים? במוצ"שים זה משהו אחר.

במוצאי שבת פתאום אני מוצא אנשים שאני כמוהם, אנשים שיש להם חלומות כמו שלי, מחשבות כמו שלי, רצונות כמו שלי.

וזה עושה לי בחילה. בחילה כזאת גדולה שאני רוצה להקיא את עצמי, לחרבן את עצמי, להשיל את עצמי, אולי יהיה מישהו אחר שימלא את המקום?

תמחקו הכל. את כל האנושות והתרבות הזאת. ותנו לי לחיות. להיות היחיד ששר, היחיד שמנגן. היחיד שכותב. היחיד שמדבר. 

אני רוצה להמשיך לשקר לעצמי אבל כשאני מודע לזה זה נעשה הרבה יותר קשה.

נמאס לי שאנשים אחרים הצליחו לבטא את המחשבות שלי כל כך טוב בשירים וספרים.

אני לא רוצה שהם יבטאו אותן.

אני רוצה אני לבטא אותן.

הבעיה היא שאני לא חושב על שום דבר חדש.

אני מצטער, אני - שאני נלחם בך - אבל אתה לא משאיר לי ברירה אחרת.

אני יודע מה זה.

אני עושה לזה OVERKILL.

כל שטות אני הופך לשיר. לקטע ספרותי.

כל משפט חייב להיות דרמטי.

לא פלא שכל המשמעות נעלמה.

איבדתי את המידתיות.

אני לא יודע אם זו התקופה, אם זה אלג'יר ובלחסן, אם זאת היא או אם זה תמיד היה ככה ורק עכשיו התחלתי לראות את זה.

בספר 'בחילה' של ז'אן פול סארטר הוא מקבל את הבחילה הנוראית הזאת מהכל סתם ככה, באמצע יום יפה בגינה מתחת לבית שלו.

אולי זה קורה גם לי?

YUM YUM