אני לא מצליח. לא מצליח ליצור. לא מצליח לסיים את התהליך.

יש לי את הרעיון בראש - הרעיון לשיר שם. הנקודה שאמורה לעבור נמצאת שם. אני מבין אותה בבהירות מפעימה. אני מת להוציא את זה החוצה.

על הדף עם העט יוצאות לי מילים, יותר מדי מילים. אין חרוזים, אין קצב. אני לא מצליח לדמיין לחן. וכשאני מלחין? אני לא מצליח לדמיין מילים.

המילים יוצאות לי מגובבות, המשמעות מאחוריהן מובנת רק לי. או יותר מפרטות, במקום שיר יוצא לי הסבר - כמו לכתוב חיבור על נושא מסויים.

הגיטרה נהייתה לי אתגר - אני לא יכול יותר לראות את הG והA. לא מצליח להתגבר על הפנטטוני ועל פירוק האקורדים הנדוש הזה. אני מנסה - אני מעוות אקורדים ומותח את האצבעות ומשלב מקצבים ומפרק סולמות אבל אני מרגיש שמישהו עשה את זה כבר. שזה לא יכול להיות שיר.

אני רוצה להוציא את זה לאנשהו, אני רוצה שמישהו יקשיב לדברים האלה שעפים לי בראש - שחובטים בדפנות של הגולגולת מבפנים.

זה לא משנה אם אני מאושר או בדיכאון - זה שם. לכתוב שיר על נגן כינור ניצול שואה שהיום מנגן בתחנה מרכזית בתל אביב ולקרוא לו 'לנגן בטרבלינקה' זה רעיון שלי מלפני שעתיים. ממש אהבתי אותו אז. עכשיו הוא נראה לי דלוח ועלוב ובמקום מילים לשיר על הדף יש שם פשוט המון מילים שמובילות אחת לשניה ולפעמים גם זה לא. רעיונות חתוכים. משומשים. אני לא מצליח להעביר את זה.

המציאות הכתה בפניי - כשאתה בצבא אתה גרוע בסקס. כי אין אימון. תגידו מה שתגידו. עברתי משעה וחצי לרבע שעה בלחץ. חוסר הבטחון משתלט ואני מרגיש כמו אפס. מזל שהיא מחייכת אליי בסוף. אני רוצה שהיא תגמור - זה יותר מספק מלגמור בעצמי.

ההוביט 3. זהו. זה היה אדיר. זה לא עניין של כמה האפקטים טובים או המשחק. זה עניין של חוסר התפשרות על העולם שנוצר שם - בין גנדלף לאורקים, העולם שחצי גדלתי בתוכו. וזה שם. הם לא נכנעו למיינסטרים העלוב. ואני חייב לפיטר ג'קסון המלך תודה על זה. הוא יודע איך לעשות את זה.

עוד מעגל נסגר - ושוב יצאתי משם במשאלת לב אחת - להיות בעולם של שר הטבעות. כסאחתוק.

העונה האחרונה של סאות'פארק - בכללותה - היא יצירת מופת. העונה הזאת העלתה את סאות' פארק מסדרה אדירה וממש טובה ליצירת אמנות. לאמירה בפני עצמה. לא שזה לא היה שם לפני - אבל הפעם זה בעוצמה אחרת - עצומה. ואני חולה על זה. וזה מצחיק כמו הולוגרמה של מייקל ג'קסון שבורחת למפיקים.

אני לא מצליח להאמין לגברים בשנות ה20 וה30 לחייהם. לא מצליח לדבר איתם. אני מסתכל עליהם וכל מה שאני מרגיש כלפיהם זה "חרמן מסריח". חוץ ממני ומחברים שלי כמובן.

כאילו כל הנאדים האלה, כל מה שאכפת להם זה לזיין. על מי אתם עובדים, אתם לא באמת אוהבים את מה שאתם עושים עכשיו. אתם פה בשביל לדבר עם בנות.

אני יודע שזה לא נכון. אבל אני לא מצליח להשתחרר מהתפיסה הזאת. אני לא שונה מהם, וכל מה שאכפת לי ממנו זה סקס - אני פשוט מנסה להכחיש את זה כל הזמן ביני לבין עצמי. בכל פעם שגבר אחר בשכבת הגיל שלי מדבר איתי אני נרתע ישר - מה לו ולי? כולה אנחנו רוצים לזיין. מה אתה מדבר איתי בכלל? על מה נדבר? על כמה שאני אוהב פלמנקו? על כמה שקוונטין טרנטינו גאון? יאללה יאללה תתחפף ואני אתחפף ונחזור לצוד כוס.

אולי זה כי אני מתלבט אם אני נמשך קצת לגברים?

אין לי מושג.

אבל זה דוחה.