אם יש דבר אחד אשר אני לא סובל, זו ההבטחה הזו, ואי קיומה. מייד אסביר את
המקור לזה ואת ההשלכות האפשריות כתוצאה מחברות או תקשורת בסיסית איתי.
אותי ההורים לימדו לקיים הבטחות ולהיות מדוייק בזמנים, שזה אומר, שאם אני מדבר עם
בן אדם כלשהו ואני צריך ללכת פתאום למקום מסויים או ״סידור״ ולקטוע את השיחה,

אני מבטיח לחזור לאותו בן אדם יותר מאוחר. אני אומר מתי בערך אני אתקשר (בערב, מחר, 18:30 וכו…)

הרעיון מובן. ואני חוזר. לא יכול להיות ולא יהיה מצב שאני שוכח. ואם אני שוכח, אז ברגע שאני אזכר, אני אתקשר
לאותו האדם ודבר ראשון אפתח את השיחה בהתנצלות. כי ככה עושים זאת, בחברה מערבית מתוקנת
שמושתתת על תרבות הדדית וכבוד.

הייתה בחורה בחיי, בת גילי, חברה מאד טובה. נקרא לה י׳. עם י׳ הייתי מדבר הרבה,
ותמיד היא קטעה שיחה, הבטיחה לחזור ומעולם לא קיימה. זה הגיע למצב שיום אחד,
כשהיה לי ממש רע, התקשרתי אליה ורציתי את עזרתה במשהו. היא ענתה אך לאחר דקה
״אני עסוקה, אני אדבר איתך עוד שעה״.
לגיטימי. חיכיתי. שעה, שעתיים, שלוש… לילה.
מתקשר בבוקר, בשעות שהיא זמינה. עונה. לא מתנצלת. אחרי 2-3 דקות שוב,
אותו ריטואל, אותה הבטחה. ניתקתי. מחקתי את המספר שלה. יש גבול. לפני כשבוע
שמעתי שהיא מתגרשת. ביקשתי מחברה משותפת את המספר שלה. התקשרתי והתעניינתי,
בכל זאת, היינו חברים טובים.
אחרי 2 דקות שיחה: ״אני אחזור אלייך אחרי 6״ צחקתי, איחלתי לה יום טוב ואמרתי ביי.
מיותר לציין שבשעה 18:00 הייתי עם חברים. מיותר לציין ששום שיחה ממנה לא הגיע.
אני עומד בגאווה מאחורי ההחלטה שלי ״לחתוך״ אותה מחיי.

ישנו גבול, לא משנה מה קורה, לא משנה מה הסיבה שאתם/ן קוטעים או מפסיקים שיחה,
תמיד תמיד, אפשר להודיע. פאקינג הודעה אחת! סמס אחד! ״נרייטור, משהו צץ, אני לא יכולה לחזור אלייך״.
וזהו. זה כל מה שצריך. אבל ההבטחות הבזויות הללו ואי קיומן, גורמות לי להרגיש קבס
כלפי אותו האדם, ולכבד אותו רק פחות ופחות.

היום אני ו י׳ כבר לא מדברים. אולי בעיניה אני חבר אבל היא בעיני כבר פחות רלוונטית
והיא תצטרך לבצע חתיכת התנצלות בפניי, כדי שארגיש ואקבל אותה כמו פעם. החיים לימדו
אותי להתנצל כאשר טעיתי וכאשר הייתי ״הארש״ מידי, אבל פה, אני עומד מאחורי כל אקט ואקט.

לא אכפת לי אם ישו קם מתחייה, אם המשיח הגיע על חמור לבן ואם מוחמד ירד מהשמים.
זה לא מזיז לי. הבטחת שתחזור/י אליי. תחזור/י. את/ה רואה שאתה לא יכול לחזור? הודעה! רק הודעה אחת!
הדבר היחידי שאני מוכן להבין זה אם קרה מקרה חירום שמערב מוות או בית חולים. אז כן.
אבל כל מקרה אחר, אני מצפה להודעה. אם ישנו בן אדם שאין לו בעיה לגרום לי לחכות ולהמתין בלי
להודיע, האדם הזה שם פס אחד גדול על המשאב הכי יקר שלי. וזה הזמן שלי.
ומי שמבזבז ומזלזל בזמני, לא יהיה בחיי.
.Simple as that

בסופו של דבר, כסף אפשר להרוויח ולהפסיד אין סוף פעמים במהלך חיינו

אבל את הזמן, לא ניתן להחזיר. זמן הוא המשאר הכי יקר שלנו, שמלכתחילה,

מינקותינו, הולך ונגמר ואני ממליץ לכולם וכולן, לשמור טוב טוב על המשאב הזה

ועל מה שנשאר לנו ממנו ואת האנשים שמבזבזים לנו את המשאב הזה,

אני ממליץ להשאיר בחוץ.