התקופה האחרונה עמדה בעיקר בסימן לחץ, בחילות, עייפות קיצונית, וניסיון לרדוף אחר הישגים
הרחוקים אלף שנות אור מהקיום האיטי והמגושם שלי.
שבוע שבו רק ישבו לי על החיים בעבודה, שבוע שכל יום אחרי 9 שעות משמרת הייתי חוזרת הביתה גמורה, רק רוצה לישון, לשכב בחושך, בשקט בחדר, להיכנס לעולם משלי עם עיניים עצומות ולא לצאת ממנו, רק לרחף לצלילי 10 קסמי ה- Murder Ballads. בכל פעם שהייתי מנסה לקום הייתי נתקפת בסחרחורת ובחילה, שעמום, סלידה מהקיום ומה לא.
שבוע שבו בכל יום כזה הרגשתי איך אני מאכזבת את חבר שלי, שחוזר מהעבודה, ומצפה שיהיה אוכל
מוכן, שהבית יהיה מסודר, שאני אכניס כלים למדיח, שאני אלך לחדר כושר, שאעשה משהו עם עצמי בכלל, ואין לי איך להסביר לו, שאני לא יכולה, למרות שאני נורא רוצה להיות נורמלית, כמו כל בן אדם אחר שעושה את הדברים האלה בכל יום, אבל אני פשוט לא מצליחה להרים את עצמי.
בסופו של דבר, אני בטוחה שההתנהלות הכללית שלי יהיה מה שיגרום לנו להיפרד. זה כבר כמעט קרה
פעם אחת, אנחנו לא רחוקים מריב נוסף בנושא שאין לי פתרון בשבילו.
בשנת 1948 אלזה מורנטה כתבה ספר בשם כזב וכישוף, שבעוד שאינני יכולה להגיד שמדובר בספר הכי אהוב עליי, הוא בכל זאת, ככל הנראה, הספר שאני יכולה להזדהות איתו יותר מאשר עם כל ספר אחר. הגיבורה בספר, הינה דמות קטטונית המספרת לקורא את תולדות חייהם של הדמויות הרודפות אותה , מעין שילוב עצוב של זיכרונות ודמיון. לא אחת דמיינתי את עצמי גומרת בדיוק ככה.
סוף השבוע הריח כמו משהו חדש. בהגעה לשיאים חדשים של שכרות, סוף סוף הצלחתי לשכנע את חבר
שלי וכמה מחבריו ללכת למועדון חשפנות (גם הם היו שיכורים). זה משהו שסיקרן אותי כבר כמה שנים טובות, האם זה נראה בדיוק כמו בסרטים, האם באמת קיימת אותה האווירה, של גברים מיואשים וקשוחים ונשים אפופות עצב וחומרים משני תודעה. בהתחלה כשנכנסנו, חוץ מהחשפניות הייתי ללא ספק הבחורה היחידה במועדון כולו. לאחר משהו כמו שעה הופיעו שם בנות נוספות, שבמבט ראשון כבר ניתן להסיק שהן נמשכות למין היפה (ולא רק כי הן באו למועדון חשפנות). המקום היה מפוצץ במשהו שניתן להגדיר רק כערסים, כמה באדי בילדרים נוטפי רצון לקבלה חברתית, נואשות ונרקיסיזם (כבר עדיף להיות ערס),
ואדם אחד שבוודאות עובר טיפולים כימותרפיים וככל הנראה מנסה לנצל את החיים שעוד נותרו לו עד תום. הרקדניות עולות לבמה בתורות, לאחר שמציגים אותן באיזה שם בדוי. למען האמת, אף אחת מהבנות לא נראתה וואשט-אפ. רובן היו מהממות, ורקדו אפילו יותר טוב ממה שהן נראות, אף פעם לא ידעתי שריקוד עם עמוד יכול להיות מגניב כל כך. אף אחת לא נראתה קטינה, וזה מנחם במידה מסוימת. לרובן כן היה מבט ריקני בעיניים בזמן ה..."פעילות"...אבל אני מניחה שזה הגיוני לצפות שהן יהיו מנותקות ממה שהן עושות, זו שיטת ההתמודדות האהובה גם עליי. בזמן שהייתי שם והסתכלתי עליהן, הבנתי שאני בשום אופן, לעולם לא יכולה לחשוב שאני יותר טובה מהן במשהו בחיים. הן בדיוק, אבל בדיוק כמוני. בסופו של יום, אני וחשפנית רנדומלית נסתכם לבדיוק אותו הדבר.
האמת שבסוף זה יצא דיי מצחיק. חבר שלי קיבל כמה לפ-דאנסים לאחר שאמרתי לו בערך מיליון פעמים שזה לא מפריע לי בכלל ואפילו ישמח אותי. זה היה בעיקר משעשע מכיוון שהוא התעקש מסיבה כלשהי להסתכל לחשפניות בעיניים, לחייך אליהן, וליצור איתן שיחה בזמן שהוא ממשש אותן. בכל אופן, אני חושבת שהרקדנית הראשונה שרקדה עליו, כל כך נבהלה מההתנהגות הזו שהיא פשוט ברחה אחרי דקה. לא יכולתי להפסיק לצחוק. הוא כבר היה בעבר במועדון כזה בחו"ל, וטוען שהוא
פשוט לא אוהב את כל הקטע הזה של מועדוני חשפנות. אני דווקא נהניתי...יחסית למה שהכינו אותי אליו.
כמה דברים שלמדתי מההרפתקה הקטנה הזו..
בניגוד למה שמראים בסרטים, שרקדנית אחת רוקדת וכולם דוחפים/זורקים עליה שטרות? אז לא.
הרקדנית שרוקדת במופע הראשי לא מקבלת כלום. הרקדניות שרוקדות על הקהל (לפ-דאנסים)
הן אלו שמקבלות את כל השטרות.
התחפושות שלהן הכי מגניבות בעולם.
מותר לגעת להן בחזה ובתחת, אבל לא מעבר.
יש רק חשפנית אחת שהייתה קצת מלאה בכל המועדון, כל שאר החשפניות בקלות היו יכולות להיות
דוגמניות. כולן גבוהות ורזות מאוד.
יש חשפנית שחורה אחת במועדון, היא הייתה החשפנית הכי עסוקה עד 4 בבוקר (חבר שלי הכי רצה אותה, אבל פשוט לא הצלחנו למצוא אותה פנויה לשניה אחת...)
חחוץ מחבר שלי, הבחור הכי שווה במועדון הוא המאבטח. כן, עד כדי כך גרוע.
ביקשתי מחבר שלי שלא יספר להורים שלו שגררתי אותו למועדון חשפנות. הוא מספר להם הכל, אבל ממש הכל. אני גם יודעת שהם לא יגידו שום דבר לא נעים, ואפילו יצחקו על זה, אבל אני בטוחה שעמוק בפנים הם יחשבו לעצמם שהבן שלהם נפל על איזה בחורה סוטה וחולת נפש, ואין לי כוח לזה.
בשבת הלכנו לים, והתבדחנו לגבי הרעיון שהבנות שאנחנו רואים בחוף הן אותן החשפניות עצמן, ולעולם לא נדע. ואולי עדיף שלא נדע. יש אורחי חיים שעדיף לשמור לעצמך. מניסיון. חזרתי הביתה שחורה ואדמדמה כמו שאני אוהבת, היישר למיטה הרכה שחיכתה רק לי. מזמן לא היה לי סופ"ש כל כך מעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
