מהצצה לתוך חיים של אחרים, ניתן להסביר הרבה דברים.יש אנשים כל כך תמימים וכל כך טובים. כל החיים עצמם כמו עטפו אותם ברדידי הגנה צבעוניים.
כשאני מבינה שיש בנות שבגיל 14 הסמיקו רק מהרעיון שבן ינשק אותן, וזה מצחיק אותי, כי זה תמים וכל כך יפה, כל כך ילדותי, אני יכולה להתחיל לספור מה דפוק אצלי. אני יכולה להתחיל להבין למה. הנוסחה לאיך ליצור אחת כמוני היא בסך הכל הגיונית, אם עולים על כל הנעלמים.
אני כבר איבדתי את הבתולים שלי בגיל 14. ועוד לחולה נפש הכי גדול שהצלחתי למצוא בכל העיר. וזה היה מכוון. אני בחרתי אותו מתוך ההמון. כמה שנים אחרי זה הוא כבר ישב בכלא על סחר, ואיתו כמה "חברי ילדות" נוספים.
כשקיימים אצלך 4 מודלים של הורה: אמא חולת נפש מטופלת בתרופות כל החיים שעזבה אותי בגיל 13, אבא ביולוגי לא ידוע (ומסתבר שעדיף ככה), אבא נוסף אלכוהוליסט ומובטל, ואבא חורג נוסף שעדיף להכחיש את עצם קיומו עד היום. איזה מין סופר אגו אתה כבר יכול לפתח?
נכון, an ascetic one.
כשסמים ניסיתי פעם ראשונה בגיל 13. אלכוהול עוד לפני כן.
כשעל כל שטות שלך לוקחים אותך לתחנת משטרה לחקירה, אפילו כבר לא מתרגשים מזה. ראיתם פעם ילדה כל כך קטנה שמכירה כל כך הרבה בלשים?
גם היום אני תמיד מרגישה שהם מריחים את זה עליי. השוטרים. כאילו הם יודעים שאני לא 100%. למרות תחפושת הכבשה.
כשאני נזכרת בכל הפעמים שבהם לא היה לי איפה לישון, שלא ידעתי אם יהיה לי כסף לאוכל, שהייתי יכולה לגמור חצי בקבוק וודקה בלי למצמץ ובלי לפתח רפלקס הקאה, וזה היה בסדר. לגיטימי. זה באמת היה לגיטימי אז. זה לא פלא גדול שאני לא מצליחה להרגיש "בבית" בשום מקום שהוא לא אני עם עצמי בלבד.
להתעלף במסיבות טבע, לעשות קעקוע, ללכת למקומות מסוכנים עם זרים גמורים, לדרדר אנשים לשפל. להכות בתחתית כל יום מחדש.
זה היה ברור כשהעיפו אותי מהחטיבה, שאני לעולם לא אסיים אפילו 12 שנות לימוד. שאף פעם לא יהיה לי בן זוג נורמאלי, או חברות נורמאליות, או חיים נורמאליים. כי מכל הבחינות אני אוהבת רק את המשוגעים, אלו שגומעים את החוויות, שחיים כדי לספר סיפורים, שלא הולכים לישון לפני 5 בבוקר.
זה היה ברור לכולם שאני כלבה, שאני דפוקה בראש, שלכל האנשים שמעוניינים לשמור על עצמם כדאי להתרחק ממני.
כל אדם שהכיר אותי אז, אם מישהו היה שואל, היה מספר שרוב הסיכויים שאני אמצא את עצמי זרוקה בביוב עם מחט ביד. לא תשמעו שום דעה אחרת. זו אחת הסיבות שאני שונאת לפגוש אנשים מהעבר שלי.
כשאני נתקלת בהם היום, והם מגלים שסיימתי תיכון כתלמידה מצטיינת בסופו של דבר, וכבר סיימתי תואר ראשון כשהם רק מתחילים ללמוד בגיל 25, שיש לי עבודה שהרבה מנסים למצוא ולא מצליחים, שחבר שלי נראה ממש טוב והוא -כל כך- נורמאלי, שהחיים שלנו כל כך בנאליים שזה עצוב לדעתי, ושאני לא נרקומנית זרוקה בביוב כמו שהם ציפו, ומשהו לא מסתדר להם, והם מתחילים לנסות לחשב איך הצלחתי לרמות את החיים, אני לא באמת יכולה להיעלב מהפה הפעור.
הם כל הזמן מזכירים לי את זה, כדי שלא אעיז להתנשא מעליהם, מזכירים לי שאני בעצם עשויה מאותם החומרים. אבל אני לא יכולה להתנתק, כי אני לא באמת שייכת לשום מקום. פעם הייתי שייכת לשם, כמו חבר כנופיה גאה, הייתי מנופפת בזבל מול פנים המומות. היום, מי יכול לאהוב אחת כמוני?
מה יש לי לחפש, ואיפה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
