השקרים אורבים לי בכל פינה. לאן שלא אפנה, הם שם.
מחכים לי, לראות האם אעז לחשוף אותם. בד"כ אני מסתובבת, כמתבקשת מתודעתי, להדחיק להדחיק להדחיק.
אני הכי טובה בלהדחיק.
להדחיק את כל הרע.
להדחיק את העובדה שיש לי הפרעת תקשורת בסיסית כלשהי, כזו המונעת ממני ליצור קשרים משמעותיים, מונעת מאנשים להתחבר אליי.
בכל יום, באופן מודע לגמרי, אני מדחיקה את מי שאני באמת. תמיד מרגישה שאם אחשף, יהיה הרבה יותר גרוע. שאני לא שם. מעמידה פנים שאני נורמאלית. לובשת את המסיכה, מחליפה צבע, מכוונת את הצלילים למנגינה ערבה, במידת מה.
מדחיקה את כל הימים שבהם אני יושבת בבית ושותה כמו אלכוהוליסטית דוחה, לבד. מדחיקה גם את כל הימים שבהם אני משכנעת אותו לשתות איתי.
מדחיקה את זה שהכל כואב לי, כל האנשים הזקנים והעניים שלא יכולים למצוא עבודה ואין להם אוכל בבית, שאלו לא חיים ואם כך העולם מתנהל, כולנו בדרך לאבדון, שאף פעם לא נצליח לזחול מהבור בכוחות עצמנו בלבד. את זה שלאף אחד לא אכפת מהסבל של בעלי החיים, ואפילו אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי מעשה. שאני, שמוותרת על עצמי בכל הזדמנות, אני בעצם האדם הכי ההדוניסטי שאני מכירה.
אני מדחיקה את אמא שלי, את העבודה שלי, את הבדידות, את חוסר הנוחות, את העובדה שאין דברים מושלמים, את העבר שלי ואת חוסר הוודאות בעתיד שלי.
מדחיקה את זה שהחיים כל כך משעממים, שאם רק היה לי האומץ להרוס ולשבור הכל, רק כדי להרגיש משהו חזק יותר מהאדישות שלי, מההדחקה הזו, הייתי עושה זאת בלי ייסורי מצפון. מדחיקה את קיומם של אנשים אכזריים, חסרי רחמים, ואומרת לעצמי שהם בסך הכל בני אדם, שצריך לדעת להסתדר גם עם כאלה. מדחיקה את זה שהקיום שלי הוא רק זמני, ושום דבר בעל משמעות אף פעם לא יישאר מאחורי, כי אני פחדנית, והרוסה, והכל בי מזוייף, ועל אף השוני, אני אף פעם לא אסטה מהשביל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
