סליחה.

כשהיינו רבים היא הייתה בורחת למכולת השכונתית.
מתחבאת מאחוריי חיוך רחב וצחוק שהתגלגל מהבדיחות הלא כול כך מצחיקות של המוכר
כשהמוכר לא היה מביט וגם אף אחד אחר לא היא הייתה מכניסה את היד למקרר של הבצק
חופנת עם הציפורניים את הקרח מהדפנות. מלוא יד קרח שצרב לה קצת וגם קצת הקל
היא סיפרה לי שהיו מרביצים לה נעצה בי עיניים חומות ענקיות ואמרה שהייתה מרביצה בחזרה
ועד היום לפעמים היא בטוחה שירביצו לה ותמיד מוכנה,תמיד קופצת מתנועות חדות.
וכשהיא מתעצבנת אז הידים שלה מתרתחות והמוח שלה מתרוקן. אז היא הולכת לקרר את הידיים
ולהעסיק את המוח בדברים פשוטים. אני מודה שקצת חששתי. אפילו פחדתי.
ידעתי שלא משנה מה לא ארים עליה יד זה מה שאמרתי לעצמי
ובשאר הזמן פחדתי מהיום שבו הידיים שלי ירתחו פתאום. כמו שקרה לה.
החיים לא היו הוגנים אליה, אבל היא הייתה צריכה להישאר רגועה, תמיד
כי אף פעם לא היה מה לעשות וכשהיא כן עשתה וכן זעמה אשפזו אותה
היא אמרה שזה כמו פצצה מתקתקת ועדיף לחתוך את החוטים מאשר לתת לפצצה לתקתק.
התאהבתי בה מספיק מהר שכשהיא חשפה בפני את השיגעון שלה לא היה לי אכפת.
וכשהיא הייתה חוזרת עם שקיות קניות ריחניות וידיים קרות ומצומקות מהמים
ומחבקת אותי בשקט לפחות ל20 שניות. ברגעים האלה לא היה לי אכפת.
אפילו ששנאתי את הריח של המקררים האלה של המכולות והסופרים.
היא גרמה לי לרצות להיות בן אדם טוב יותר וכול פעם שהייתה נכבת וקצת מתה
חשבתי שאני מוכן להצמיח בשבילה כנפיים, גם אם זה נורא יכאב ויקרע לי את העור, אני מוכן
רק בשביל שיהיו לי כנפיים גדולות לכסות אותה, או לקחת אותה רחוק.
ועם כול הרצון הטוב שלי לא הצמחתי כנפיים והיא המשיכה למות ולברוח.
יום אחד חלמתי שאנחנו מוצאים את הפגר של הילד שלנו מתחת לכול הבצקים
הקפואים שם במכולת השכונתית והמוכר השמן עם השפם צוחק ויורק אש ועשן ותגי מחיר קטנים ודביקים
היא התחילה לבכות בחלום והצטערה שלא קיררה את הידיים ואז ברחה ואני התעוררתי.
מכוסה בזיעה קרה וגוף רועד וחלש הרגשתי כמו אחד הבצקים הקפואים האלה
שמישהו הוציא למדרכה הרותחת. היא ישנה לידי ואני הערתי אותה בטעות עם כול התזוזות.
"מה יש?" היא שאלה והעיפה את השיער שלה מהפנים "הכול בסדר?"
וצעקתי עליה, שאפילו שהיא חיה והיא כמו הכלב שלי שמת וגם כשהיה חי
היה רק בורח ומת בורח ומת. היא הסתכלה עלי עם בהלם בזמן שהמשכתי לצרוח וללחוש
והדמעות עמדו לה בעיניים "בורחת ומתה בורחת ומתה!" המשכתי והדמעות התחילו להתגלגל
"בורחת ומתה בורחת ומתה בורחת ומתה!" קפצתי מהמיטה והתחלתי לקפץ,ולרקוד ולצעוק ולבכות גם
והיא לא זזה והדמעות שלה זלגו והידיים שלה שבטח התחממו מאוד החזיקו חזק בשמיכה.
"עכשיו אמצע הלילה! אין לך לאן לברוח! אולי הפעם תעדיפי למות?" שאלתי
והפרצוף שלה נשאר בלי תזוזה רק יפחות קטנטנות ודמעות גדולות מתגלגלות במורד הלחיים.
ובער לי המוח וגם קצת הידיים וכול הגוף רק הלב שלי היה קפוא.

באותו לילה היא ברחה וגם כמעט מתה. ואני התעוררתי בחדר לבן.
בשיחות עם הרופאים אח''כ אחד מהם עם משקפיים וקרחת קטנה באמצע הראש אמר לי
שזה כמו פצצה מתקתקת ויכול להתפרץ פתאום, אחרי שנים של תיקתוקים רגועים לכאורה
אמרתי לו שהוא אמר את זה יותר יפה ממנה ושהוא צריך להיות סופר ובאותה נשימה שאלתי גם איפה יש מקרר
והוא רשם לי הרבה כדורים וסגרו אותי בחדר, בסופו של דבר עברו עלי 3 שנים של טיפולים
כדורים שעשו לי קר בלב,מכות חשמל שהשאירו אותי ריק ובסופו של דבר התעוורתי
עברו כבר הרבה שנים והיא הזמינה אותי לחתונה שלה, ואני שהייתי בן אדם חדש עכשיו
לא הצמחתי כנפיים אבל כשנפגשנו בבית קפה אני היא והכלב נחיה שלי
 לפני החתונה אמרתי שחבל לי שאני לא יוכל לראות כמה
יפה היא תהיה ביום החתונה. אמרתי בחצי צחוק רק בשביל שלא תבכה או תברח או תמות
 היא צחקקה קצת ואני חשבתי שכשלא ראיתי את העיניים שלה נכבות היה לי יותר קל לדבר איתה.
היא שאלה אם גם הכלב הזה בורח ומת ועניתי לה שלא כי אז גם אני ימות או אלך לאיבוד
והיא שתקה קצת ושאלה מה ההבדל בעצם, בין השניים. ללכת לאיבוד או לברוח.
ולא הייתה לי תשובה ורק רציתי לראות אותה מחייכת בלי עיניים כבויות.
היא אמרה שהרבה זמן רצתה להיפגש איתי ולהודות לי
"על מה?" שאלתי תמה והיא סיפרה לי  שבאותו יום באמת כמעט מתה והתאשפזה אבל רק לכמה חודשים.
איך כמעט מתה לא סיפרה וגם לא שאלתי כשהיא יצאה מהאשפוז החליטה שהיא לא רוצה לברוח או למות.
בחתונה שלה הייתה מוזיקה מעולה שבטוח היא בחרה ורוח קרירה ונעימה ששטפה משתינו את כול גלי החום והקור