כשיש מה להגיד

"קשה לי, את רחוקה ממני. קשה לי, והמיטה כ"כ קרה. קשה לי, אוהב אותך עודני..."

מה אני יכול או מסוגל או צריך או אמור לעשות כשאני לבד בבית בחום בוער קומה אחרונה, ואין לי מזגן מזוין, ואני לא מצליח לשתות או להתרענן מספיק, וכל הגוף שלי יבש כמו קרקר. מה אני אמור לעשות? בטח לא לשבת ולבשל גם את המוח מול הטמבלוויזיה. בטח לא לצאת בשעות חמות כאלו מהבית, רק אם באמת צריכים. בטח לא לאכול אוכל חם מבושל או מרקים. רק אולי קפה. בטח שאני אוהב אותי, אבל קשה לי לאהוב אותי כשאני מרגיש כמו חיה מזוינת שלא שתתה המון זמן, ושוכבת בשמש, קשורה ליד פתח של חדר דודים בוער, והחלון או הדלת בדיוק מעליה. מה לעזאזל אני אמור לעשות? מה אני צריך לעשות?

קשה לי, ואני גם אדם מעשן שמכניס עשן לריאות. אני יישן וחולם... הו, כל מיני דברים שיגעוניים. וככל שאני יישן, וככל שאני מאונן, ואני עושה את שניהם הרבה - המוח לא חושב, כי קשה לו לעבוד בחום הזה, ועוד לחלום, ועוד להרגיש... תשששוקההה. צריך פשוט מאוד וקל מזגן מזוין בבית הזה, וכמה שיעלה החשמל, קצת הרבה, שיעלה. אבל יש פה אבאים שמתקמצנים על חשמל, ואי-אפשר לחיות פה בצורה כזאת בכלללללללללללללללל.

לכן והתאם לזאת, אני מחליט ומגיע למסקנה שאין מה לעשות. פשוט אין. אין לי לאן ללכת, אין איך לצנן את הבית, אין מה לעשות - רק הרבה מים קרים במקלחת, ולשתות הרבה קר, ולשבת תחת המאוורר. והוא יודע את זה, הוא יודע שאין מה לעשות, אז מה אכפת לו? הרי אני לא אלך מכאן, כי אין לי לאן. לעזאזל, איזה מצב מחורבן.............!!!!!!!!!!!!!!

אני שולח ניחומים למשפחות הנופלים, ורפואה שלמה לפצועים.

העם עם צה"ל. עכשיו ולתמיד.  

וכל הנ"ל שכתבתי על עצמי, מתגמד לעומת הגיהינום במלחמה אותו חווים החיילים...

אמרה לי, לך לימין - אני אלך לשמאל. 

אמרה לי, לך לשמאל - אני אלך לימין.

הדרך ארוכה ומתפתלת. אנשים הולכים לאט בכיוון הנגדי. אולי אפגוש אותה בקצה הדרך, כשהדרכים יתמזגו. אבל למה לא רצתה ללכת איתי.

היא רוצה ללכת למסעדה הזו ברחוב יפו, עם השלטים הצבעוניים והכיסאות בחוץ. אמר לה האיש, לא מתוחכם או עדין במיוחד, אני שם, את יכולה לבוא. ולשם היא רוצה לבוא.

אולי אמצא אותה במסעדה ברחוב יפו, אבל רחוב יפו רחב וארוך מאוד, מלא צמתים, איפה אני אתחיל ואיפה אני אגמור.

יש לה סוד מהעבר איתי שאני שכחתי, כי כשאני מתעורר אני שוכח כמעט הכול. היא הניחה ידיים על עיניי ועמדה מאחוריי. אז הסירה אותן, ואמרה אל תסתכל עליי. פשוט תלך ימין או שמאל בלי להביט אחור. היה לי צער, אבל ככה היא החליטה. הסתובבתי והלכתי לצד ימין, סתם ככה. הדרך שם נראתה לי יותר שקטה ומוצלת. הרגשתי בה הולכת לשמאל, אבל לא הבטתי. ראיתי רק את האנשים הולכים לכיוון הנגדי ואולי גם לכיוון שלי. אולי אראה אותה בקצה הדרך, כשהדרכים יתמזגו, חשבתי. אבל היא רצתה ללכת למסעדה עם השלטים הצבעוניים והכיסאות בחוץ. 

אמר לי בוא נכתוב. על מה יש לכתוב, שאלתי. הבית ריק, ריק מאנשים, ריק מחיות, ריק מ-רוחות, ריק מצמחים, ריק לגמרי חוץ ממני שאני פוסע בו הולך מחדר לחדר, ולפעמים מתגעגע קצת לאיזה חיבוק מבן / בת משפחה, שיפתח לי את הצ'אקרות.

דיסק של לנה דל ריי מתנגן מהחדר הסמוך. יש לה סגנון ייחודי, זה יפה. החתול בבית הריק מחיות מתפנק ומגרד את פניו ברהיטים, הוא מסוג הלבנים הפלומתיים האלה, עם השיער הסבוך הארוך, שמכסה להם את העיניים וגורם להם להיראות כמו בובת דובי חמה וטובה. 

בעולם של לנה דל ריי אין מלחמה בחצר האחורית, אולי תככים ומזימות. אין אנשים שמפהקים פיהוק גדול בפה מלא שיניים גרועות בלי להסתיר את הפה בכף היד. יש אנשים שמשתמשים בחומרים ומשקאות חריפים, ותמיד הולכים לישון לפנות בוקר אחרי זיון בלי מקלחת.

אבל לי כואבת הבטן מרוב פיהוקים, ואני לא מוצא סיבה להפסיק לפהק, כמו החתול שלי, שפוסע בצורה חתולית בין חדרי הבית הריקים ושואל אולי לאן נעלמו כולם, ולמה רק אני פה ומה אני עושה על הכיסא עם הדבר המוזר הזה.

אני כותב לכם, אנשים זרים, שזמן רב לא פיהקתי, ופתאום אני מפהק בלי הפסקה, ואין פה איש שיאמר לי בלי מילים לכסות את הפה בכף היד.

זה נעים לפהק.

אני בהאזנה, כמו שהאיש אמר, ואין לי מה לעשות, כמו שלא ציפיתי. אם האיש אני לא הלך לקניות ביום חמישי, מה יהיה לו לאכול ולקנות לקראת שבת. זהו שיש, ודברים קורים כשרוצים שהם יקרו. 

לנה נולדה ב-86, וגם אני נולדתי מתישהו. היא ילדה של שנות ה-90. אני שייך לחסרי הדאגה העצמית. אני פשוט מפהק. אני מפהק וממשיך על אף קולות מבחוץ, וזה בסדר, כי דבר לא קורה כאן ממש, או שאין לו נגיעה ישירה אליי. 

רינגו סטאר.

אבא חזר מהעבודה ויש לו הרבה דברים לעשות. הוא יושב על המרפסת וסופר את הסוכריות והגפרורים. יכולתי להכין לו קובה או פסטה או תפו"א צלויים עם עוף (למרות שאני לא אוהב עוף), אבל הוא מעדיף לשבת במרפסת ולספור ציפורים נודדות. אבא תמיד חוזר עייף מהעבודה, והוא אומר שטוב לו להיות עייף, כי זה אומר שהייתה לו עבודה והוא עשה אותה, ובן אדם צריך לעבוד, "על תורה, עבודה, וגמילות חסדים". אבא הוא מהסוג הישן השמרני שלא שובר עקרונות, וכשהוא הבין שצריך לעבוד, הוא עבד ועובד, בלי קיצורי דרך. הוא לא ידפיס כסף במכונת שיכפול או הדפסת דיו, הוא פשוט יעשה את העבודה שלו ויחכה למשכורת. הוא גם לא אוהב להגיד לאחרים מה לעשות, לכן הוא לא בתפקיד ניהולי בכיר. 

אני יושב כאן, ואני מאוד מכבד את אבא שלי, למרות שלפעמים קצת טיפה רבים, ויש מטען, אבל ככה זה כשגרים באותו בית. 

אני לא מתעסק עם נשים נשואות, למרות שאני בכלל לא מבין את הילדות שמתעסקות עם נשואים, הן לא מבינות. הגבר רוצה רק להשתעשע, והן מחפשות ריגושים, אבל הוא נשוי, וזה עלול להיגמר לא בטוב, כי הוא בטח לא יעזוב את אשתו בשביל ילדה קטנה. וגיל 22 זה ילדה קטנה. 

אבל אני לא נשוי, אז אפשר להתעסק איתי, בנות, בצורות מיניות או אהבותיות כאלה או אחרות, גם אם יילך או לא, כי אני לא נותן הכול בשביל בחורה, ולא משנה מי ומה היא, וכמה היא יפה, טובה, או חכמה. בסוף היא בסך הכול אישה, וידעתי הרבה נשים, זה לא ביג-דיל.

דווקא רציתי להכין לו משהו לאכול, כדי שיגדל, אבל אבא סופר סוכריות וגפרורים, ואני אין לי הרבה מה לעשות, רק לספר לכם, זרים. 

חשבתי להכין שקשוקה, אבל אין ביצים. שלקתי את כולן ועכשיו הן ביצים קשות, אז אי-אפשר. אבל טוב לי להיות אכזר.

הנה עכשיו הוא רצה להכין שקשוקה, אבל אין ביצים, הן קשות, כי שלקתי אותן כאילו כזה... . לכן או שיאכל ביצים קשות, או שימצא משהו אחר לאכול, כי לי נמאס לטפל בו ולהאכיל אותו כל היום, כל הזמן יש לו טענות, ותמיד הוא מתלונן ורוצה תשומת לב. אדם דרמטי שמ-כל דבר קטן - "הגיעו מים עד נפש." 

אבל אני בסססבבביישן שלי לא עושה הרבה בעיות ולא מתרגש או מתרשם מהמשחקים האלו, הוא פשוט ראה יותר מדי סרטים כשהיה קטנטון, וזה השפיע על צורת החשיבה שלו, אז לא בדיוק חשבו כיצד זה וזה משפיע על הילד. אז האמת שהוא ראה סרטים, אבל לא הרבה, אבל המעט הזה עשה הרבה צרות, כי לא היה דבר אחר וזה היה בקולנוע, כלומר בסינימה. 

רינגו סטאר.