כשיש מה להגיד

זה אולי נראה שאני צוחקת,

אבל הלב שלי נשרף

אתה לא צריך ללכת כל-כך רחוק בשביל לראות אותי,

אני כאן לידך

אני מתאמצת להגיע אליך כל יום אל המיטה,

מהחדר השני

אני מנסה להגיד לך שהנה אני

אתה שומע חדשות, אני שומעת מוזיקה

אתה קורא עיתונים, אני קוראת ספרים

אתה רואה פורנו, אני רואה קליפים

אתה רושם רשימת מטלות...

אני כותבת שירים

אבל בלילה, בשעה מטורפת,

אנחנו יושבים לאכול יחד

גם אני אוהבת בצל סחוט בלימון,

בצד עם האוכל

גם אני אוהבת את השניצל שלי כמעט שרוף,

או את הבשר עשוי היטב

גם אני אוהבת את הפירה מרוסק גס,

ולא מלוח

גם אני אוהבת את השעועית

אבל...

אתה מדבר כשאתה אוכל, ומצפה שאענה לך

אני לא מדברת בזמן אכילה,

כמה פעמים צריך להגיד לך?

ואני אומרת וחוזרת כשאתה משתעל,

וממהר לשתות מים, (כמעט נחנק...)

"אין מסיחין בשעת הסעודה"

לא לימדו אותך בבית-ספר?

לא לימדו אותך הורים שלך?

"אני לא יודע למה אני תמיד נחנק מהאוכל" אתה אומר

האוכל דווקא בסדר, אתה לא

ואז אתה ממוטט מעייפות, לובש פיג'מה וזוחל למיטה

לשים לך מוזיקה? אני שואלת

"לא," אתה אומר, ושוקע לתוך הדממה

ואני נקרעת מהשקט שמביא לי זיכרונות לא נעימים,

הולכת לחדר שלי ומדליקה את הרדיו...

שם מנגנים הצלילים.