כשיש מה להגיד

נושמת אוויר סחוט

הולכת במבוך השבילים

צבים משמיעים קולות של צפרדעים

קעקוע נשרף על הכתף

הו, הלב,

היא אומרת. הוא הלך, והוא שכח אותי

הוא הביט ישר בעיניי, ולא זיהה אותי

מה קרה לאיש שאהבתי, איך הפך אחר...

הירח גדול כמו כדור פורח

בתוך העננים, בתוך הגשם הראשון

את מבינה,

במדשאות הירוקות התפתלו נחשים ארסיים

אולי את זוכרת דברים שונים

הוא הלך, היא זוכרת, ישר למחוזות אחרים

שער אבן עם שיחים בצדדים

כתובת הזהרה שנמחקה עם השנים

הוא הלך, אני זוכרת, ישר לתוך הערפל

שאכל אותו, העלים אותו...

שבי ילדה, אל תבכי,

הוא הפך אחד מהקולות שלו

אבל אני זוכרת דברים שהוא שכח

אני יודעת את המילים שהפכו קברים

אל תבכי, ילדה,

זו זרוע יבשתית שקצת זחלה אל הים.