כשיש מה להגיד

אמר לי בוא נכתוב. על מה יש לכתוב, שאלתי. הבית ריק, ריק מאנשים, ריק מחיות, ריק מ-רוחות, ריק מצמחים, ריק לגמרי חוץ ממני שאני פוסע בו הולך מחדר לחדר, ולפעמים מתגעגע קצת לאיזה חיבוק מבן / בת משפחה, שיפתח לי את הצ'אקרות.

דיסק של לנה דל ריי מתנגן מהחדר הסמוך. יש לה סגנון ייחודי, זה יפה. החתול בבית הריק מחיות מתפנק ומגרד את פניו ברהיטים, הוא מסוג הלבנים הפלומתיים האלה, עם השיער הסבוך הארוך, שמכסה להם את העיניים וגורם להם להיראות כמו בובת דובי חמה וטובה. 

בעולם של לנה דל ריי אין מלחמה בחצר האחורית, אולי תככים ומזימות. אין אנשים שמפהקים פיהוק גדול בפה מלא שיניים גרועות בלי להסתיר את הפה בכף היד. יש אנשים שמשתמשים בחומרים ומשקאות חריפים, ותמיד הולכים לישון לפנות בוקר אחרי זיון בלי מקלחת.

אבל לי כואבת הבטן מרוב פיהוקים, ואני לא מוצא סיבה להפסיק לפהק, כמו החתול שלי, שפוסע בצורה חתולית בין חדרי הבית הריקים ושואל אולי לאן נעלמו כולם, ולמה רק אני פה ומה אני עושה על הכיסא עם הדבר המוזר הזה.

אני כותב לכם, אנשים זרים, שזמן רב לא פיהקתי, ופתאום אני מפהק בלי הפסקה, ואין פה איש שיאמר לי בלי מילים לכסות את הפה בכף היד.

זה נעים לפהק.

אני בהאזנה, כמו שהאיש אמר, ואין לי מה לעשות, כמו שלא ציפיתי. אם האיש אני לא הלך לקניות ביום חמישי, מה יהיה לו לאכול ולקנות לקראת שבת. זהו שיש, ודברים קורים כשרוצים שהם יקרו. 

לנה נולדה ב-86, וגם אני נולדתי מתישהו. היא ילדה של שנות ה-90. אני שייך לחסרי הדאגה העצמית. אני פשוט מפהק. אני מפהק וממשיך על אף קולות מבחוץ, וזה בסדר, כי דבר לא קורה כאן ממש, או שאין לו נגיעה ישירה אליי. 

רינגו סטאר.