בוקר יום שלישי.

מי שהשכים קום יכול היה לראות קשה מרהיבה בצבעיה. טבולה ברסיסי הלילה ובניצני הזריחה. נפרדת מהחושך וסופגת לתוכה את אור היום.

אניחולמת על היום שגם מדינתנו הקטנה תוכל לעשות את אותו הדבר. לקרוע את עצמי מידי הרוע

ולהתמקם בין ידי הטוב הבטוחות.

האם נזכה לראות יום שכזה? סימני השאלה מציפים אותי.

האם נזכה לראות קשתות בענן במקום עננים של דם?

"מציאות עגומה." "בעולם מתוקן זה לא היה קורה" " אל תפסיקו להאמין"

הכל טוב ויפה, אבל מנקודת המבט שלי, כאזרחית במדינת ישראל שפוחדת לצאת מהבית, הכל זה רק ולא יותר מסתם מילים.

אנשים מתלוננים על יוקר המחייה, על מחירי המילקי כדוגמא לחוסר צדק חברתי, צוחקים ומריצים בדיחות על מעבר לברלין... תתעוררו. יש לנו בעיות גדולות יותר.

לא אומרת שנתמקד בבעיית הקיום כל החיים (כן מדינת ישראל נמצאת בסכנת קיום תמידית, אם לא מבחוץ אז מבפנים), אני כן דוגלת בעיסוק גם בבעיות אחריות כמו הכלכלה העגומה שלנו, אבל. ופה האבל, הוא מאוד משמעותי, אבל, אנחנו חיים במדינה בה קמים עלינו להורגינו, אז כמו שהתאחדנו בצוק איתן -ואני מודה, בחיים לא ראיתי אחדות כזאת בעם ישראל- צריך להתאחד גם עכשיו ולא להתפלג לעשרות פלגי "הישראלי היפה" .

אתמול ראיתי בפייסבוק סרטון של תשדיר של ירון גל בו הוא מדבר עם עורכת הדין של הרוצח של החייל אלמוג שילוני ז"ל, חייבת להגיד שזו הפעם הראשונה ששמעתי שמאל קיצוני בהחצנה כזאת.

ה-לם!

לשמוע מאישה משכילה ומלומדת -מניחה שכבר בגיל מכובד- "זאת דרכם להתמודד עם הכיבוש" זאת פשוט בושה!

איפה חלוצי הציונות? איפה אנשי החיל שהקימו את יסודות המדינה הזאת? איפה הערכים? איפה הכבוד לאבות שלנו שהתבוססו בדמם על קדושת הארץ הזאת?

איפה ה-ב-ו-ש-ה-?!?!?!?!?!