לחלום מהבטן

אני כבר כמה ימים תוהה עם עצמי אם יש לי הלגיטימציה לכתוב רגשות שלא קשורים בכלל למצב הנוכחי, 

מוצאת את עצמי חושבת כמה אנוכי וחסר חשיבות לחיות בבועה כמו שלי, לא להצליח להעסיק את הראש בדברים ורגשות שהם קצת יותר חשובים מאוכל ומראה חיצוני. אני כבר כמה שנים חייה בחיים שהיומיום שלהם מתנהל עם שני מוחות ששניהם פעילים בו זמנית. זה לא חדש לי. המוח שלי, יאמר לזכותו יש לציין, יודע להפריד בין שני העולמות טוב מאוד ולתת לכל אחד מהם מקום משלו. הלוואי והוא היה יודע להעיף לגמרי את העולם הזה, לפחות ברגעים כאלו. 

אני כבר כמה ימים שבקושי ישנה, לא מצליחה להביא את עצמי למצב של עייפות. לא מצליחה להיכנס למיטה בלי שאצטרך להתפלל לאלוהים שיעזור לי כבר להירדם. הבטן שלי רעבה וריקה, אני לא מפסיקה לחשוב על כמה שאני רוצה שכבר הבוקר יגיע בכדי שאוכל סוף סוף לאכול ארוחת בוקר. 

הלילות הפכו בשבילי סיוט, הימים שאני לבד בבית מנסה ללמוד הופכים לסיוט בולמוסי ריגשי שמותיר אותי כואבת וכועסת. כועסת על עצמי, כועסת על החיים. 

אני נכנסת למיטה שלי כמעט כל לילה (בלילות האחרים אני אצל בן זוגי), נשכבת על הגב, מפעילה לי מוזיקה של צלילי טבע מרגיעים שמזכירים לי את התקופה שגרתי במושב. אני גרה היום בקומה שביעית, אני מצליחה לראות מחלון החדר שלי את ארובות העשן של תחנת הכח בחדרה. 

בכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, אני מסתכלת על החלון הזה ומדמיינת את עצמי מסיתה מגופי את השמיכה, קמה ברגע של החלטה, עולה על השידה שמחתחת לחלון, פותחת את החלון, עומדת, מסתכלת וקופצת. 

הלב ברגע הזה (וממש עכשיו כי אני כותבת את זה) פועם בחוזקה, בלחץ עם שילוב של פרפרים מוזרים בבטן. אני מנסה לחשב כמה שניות זה יקח. 

ואז, ברגע שאני קולטת שזה יכאב כל כך, אני נתקפת פחד. אני חוזרת ברוורס של מחשבות אחורה וחוזרת למיטה. 

אני מתחילה להתפלל (ואני בכלל לא דתיה) "אלוהים, קח ממני את החיים האלו, בבקשה". אני מדמיינת את הלוויה שלי, מדמיינת את כולם עצובים והמומים, מדמיינת את כולם מתעסקים רק בי. וזה נורא לחשוב ככה, אני יודעת. 

לפעמים לוקח לי שעה להירדם, לפעמים גם שלוש, לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה רעבה ולפעמים לא. 

אני מתעוררת הבוקר עם שעון המעורר, מכבה אותו כי סוף סוף אני קצת ישנה. אני קולטת פתאום שכדאי לי לקום כי סוף סוף אלך להכין לי ארוחת בוקר. 

הרי אני חייבת להתעורר בשעה הזו כי סדר היום המתוקתק שלי חייב להתבצע כמו שצריך. תכננתי אותו כל כך טוב אתמול ואני חייבת לעמוד בו הפעם. 

פאק, הייתי כל כך רעבה הבוקר. אכלתי ארוחת בוקר ממש גדולה והבטן שלי הייתה מלאה סוף סוף. והופ, הפלא ופלא נחשו מה קרה? 

הנה אני סוף סוף עייפה, הנה אני יכולה להביא את עצמי למצב שאני עוצמת עיניים ופשוט נרדמת. 

ואז הגיע המחזור, איתו התירוץ שלגמרי לא לגיטימי לוותר על האימון המתוכנן במכון וכמובן שהמשך היום שהתבזבז על בהייה בקיר, אכילה נוראית והלקאה עצמית לא מביא איתו רגשות חיוביים. 

הרגשתי שאני חייבת להוציא, 

אני יודעת שזה לא הזמן והמקום, 

אבל אני חייבת להוציא ממני את זה. 

אני אחרי 2 כדורי ריטלין, בתקווה שהם ירגיעו אותי קצת. 

אלוהים, 

בבקשה תן לי את הכוחות לחזור לטיפול.