לחלום מהבטן

כמובן שהמחשבה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על אנורקסית היא משוגעת, או שמא מופרעת. הרי לא סתם משייכים את המחלה הזו למחלקת "הפרעות אכילה". 

אני כבר ילדה גדולה, ממש אישה עם ראש על הכתפיים. הרי ילדה לא יכולה להיות בת 22. 

החיים נחלקים לשניים, שני עולמות שונים ומופרדים שאף אחד, אבל באמת אף אחד, לא יודע על קיומו של העולם השני. טוב נו, לא יודעת במדויק על העולם השני. 

אני מנסה לחשוב על כל האנשים שמסביבי, וגם על אלו שעברו איתי את אותם שנים, והם באמת לא מעלים בדעתם, ולו לרגע אחד, שאני עדין אנורקסית. 

הרי איך מקטלגים אותה? 

היא חייבת להיות רזה, 

חייבת להיות חולה. 

היא חייבת לא להצליח לעמוד על הרגליים ולהעביר שנים שלמות בתפקוד רגיל ו"נורמאלי". 

ואולי אני אנורקסית מיוחדת? ואו, לפחות במשהו אחד אני מיוחדת! 

אני לא שונה מהכלל, תהיו בטוחים. 

יש לי חלומות, יש לי מטרות, יש לי הישגים, יש לי רגשות, יש לי יעדים. 

יש לי מחשבות על אוכל 24 שעות

יש לי רצון להרעיב את עצמי 24 שעות

יש לי רצון להיות חולה במיטה, צנומה וקטנה, 24 שעות. 

השנה "חגגתי" 7 שנים למחלה הארורה הזו. מודה שהיו עליות וירידות ותקופות טובות וטובות פחות. 

אבל ללא ספק אלו 7 שנים שהמוח שלי נחלק לשניים. אני באמת בן אדם מיוחד כי אני יודעת ומצליחה לעשות 2 דברים במקביל בלי שירגישו או יבחינו בהבדל. טוב, לא סתם אומרים שנשים יודעות לעשות כמה דברים בבת אחת. 

כשתראו מישהי כמוני הולכת ברחוב לא תעלו בדעתכם לקטלג אותה כאנורקסית, 

כשתראו מישהי כמוני מדברת לא תעלו בדעתכם שבזמן הזה המוח שלי חושב בכלל על דברים אחרים. 

כשתראו אותי לא תצליחו לקרוא לי אנורקסית. פשוט לא תצליחו. 

כי ככה לא מקטלגים אנורקסית.