כמה ימים יש בשנה? אני מקלידה בגוגל ומייד מקליקה על חיפוש, בעצם זה לא גוגל- אלא מנוע החיפוש הדבילי ההוא שאני לא מצליחה להיפתר ממנו כברירת מחדל... ask... אז התוצאה הראשונה שלי מעט משונה, ואני גוללת מטה עד לכתבה של מאקו. קחו: http://www.mako.co.il/nexter-internet/developments/Article-6aa04ba2d542c31006.htm
(שום פרסומת סמויה. לא כזה אוהבת אותם)
עכשיו אני מרגישה צורך להבהיר את עצמי, להתנצל אולי, להגיד לכם שאני לא טיפשה (אני רק בדרכי להיות אישה...), ושידעתי כמה ימים יש בשנה... בערך... עדיף לברר ולא לעשות פאשלות כשנותנים לבלוג שם.
שלא תחשבו, אני לא מאלו שיושבים וממוללים נייר (רציתי לכתוב כוססים ציפורניים, אבל לצערי בזה אני כן חוטאת מדי פעם 
) בזמן שהם שוברים את הראש על שם. בטח שלא לאיזה בלוג. פפפפט 
בדרך כלל זה בא לי די בקלות... פשוט...
טוב כן, איבדתי את זה. יכול להיות שהייתי צריכה לסמן את הבלוג הזה בקטגוריית המתוסבכים?
כאט ינ5גוןא ירחא כאיע685ט4 הנ מתחילים מחדש:
היי. קוראים לי... למרות שסימנתי את יום ההולדת שלי כנכון, עדיין קצת קשה לי להגיד פה את השם. בוא נגיד שיש לי הרבה כינויים. אתם יכולים לקרוא לי באחד שאף אחד לא משתמש בו (המצאתי אותו הרגע בשביל המשתמש בבלוג, והוא בכל מקרה מוזר מדי לשימוש יומיומי)- סופרת דקות.
החלטתי לקרוא לעצמי ככה כאן, בגלל שאני באמת סופרת דקות. זה שם שטומן בחובו שתי משמעויות שיכולות להראות קצת מנוגדות, והאמת ששתיהן נכונות עבורי.
סופרת דקות... אני סופרת את הדקות במובן של ציפייה- אני כן מחכה לגיל 18, אני כן רשומה לקורס פסיכומטרי כבר הקיץ ומתחילה לחפש מקום לעשות בו שנת שירות, אני כן רוצה לסיים תיכון וכן מתכננת מה לעשות ב"אמצע" שמגיע אחריו... אני כן רוצה לגדול ולרכוש מקצוע ולהתנדב בו וליזום דברים ולהצליח, ולהנות עם חברים ועם בני זוג ולהתחתן וללדת ולגדל את הילדים שלי ולאמץ מלא מלא בעלי חיים... ולכתוב.
אני סופרת את הדקות, במובן של... קשה לי להגדיר את המובן הזה. אולי זה יבוא אחרי שאספר אותו.
אני סופרת כל דקה, לפחות משתדלת. אני מתבונת בשקיעות יפות- בכל שקיעה כיפה, מריחה את האורנים הטריים בחורף שמול חלוני ונושמת את האבק שנידף מהם בטיוליי הקיציים למרגלותיהם. אני מלטפת את החתולה שלי ולא יכולה שלא לחשוב שכל זה זמני. אני מצטלמת ותוהה כיצד הילדים שלי יתבוננו בתמונות- מה יחשבו... על הבגדים, על הסביבה, על האדם.
אני משתדלת להתענג על הרגעים, להפיק מהם את המיטב, לזכור אותם ולהנציח. אני סופרת את הדקות, ולא מעלעלת בהן. לא מחכה שיחלפו. לא עוד. החל מעכשיו D:
אני סופרת את הדקות... וחלק מזה אעשה כאן.
המממ מה עוד... מרגיש לי נכון רק לפרסם היום את זה, את הפתיחה, לא להעמיס... ומצד שני...
כן חבל לי על ששת הימים שחלפו מאז יום ההולדת שלי, שישה ימים בהם אני כבר... איכשהו... בת 17... ולא באמת כתבתי כלום. ואז, שוב, אני תוהה אם זה אכן המקום.
את לבטיי בקשר לבלוג והסיבות שבכל זאת פתחתי עוד אחד, אשטח כנראה בפעם אחרת.
רגע... שכחתי בכלל מהכותרת שלי לקטע הזה. היה לי ריעון לגביה, וזו הסיבה שכתבתי אותה...
כמה ימים יש בשנה?
יש את הימים העצובים. לא עצובים, אולי מדוכדכים. לא מדוכדכים, אולי שקרועים. התכוונתי לכתוב שקועים, ומה שיצא היה שקרועים... האמת שזה נכון. שקרועים. שקועים וקרועים, ספק שקועים ספק קרועים. אלו ימים של לבטים. של חרטות. של ייאוש.
של ישיבות על המיטה, בכיות בטלפון, דמעות על הכרית. מים מרירים שזולגים מן העיניים, נקווים בקצה הזרוע, ונושרים אל הנייר. הם שוקעים בתוכו, כמו מי תהום, ולפעמים גם מתפרץ שם מעין.
בסופו של דבר הם נגמרים בתקווה. לעיתים בהשלמה.
ואז מגיעים הימים הנמרצים. אלו ימים שאת מחייכת בהם, מוצאת את הטוב באנשים. מביטה בעיניים והן מביטות בך בחזרה. מביטה חזרה בעיניים שמביטות בך. בוחנת. שלווה. מתכננת. מנסה. חולמת. מקווה. רוצה. נאבקת. צוחקת. מחבקת. עושה.
אלו הימים הטובים. אלו שלפעמים יש די ברצף של מילים לתארם, ללא כל עגלה שתרתום אותן זו לזו, בלא מלבושים לשים עליהן תחת הכותרת מטאפורות. ודווקא בהם יש בך יותר יצירתיות, והציוריות שלך משרטטת וצובעת תמונות שלא היו נכנסות בין כתלייך בכל עת אחרת.
יש את הימים המרחפים... אלו שמתחילים ונגמרים בשינה.
יש את הימים שהם ימים, זורמים ונגמרים בתל של חול. או כך נדמה... בסופו של דבר מנצנץ שם פרח (או שמא קוץ), ואת מגלה את זה רק אחר כך... כשעננת הריח נישאת אלייך דרך שבועות, חודשים ושנים... או בביקור נוסף שמגלה תל ועליו פקעות של גלמים נבולים. (או שמא, פשוט, כשהוא נתקע לך בתחת.)
יש את הימים שהם זיקוקים, הרבה רעש וקולות מתנפצים, שלל אורות וגוונים- שמיים חשוכים, קצת ריח שרוף, והרבה לבטים.
יש את הימים שהם דודל. למה דודל? כי זו מילה ממש מגניבה ומוזרה, אני חושבת שהמשמעות שלה היא קישקוש, אני לא רוצה לגלות שהיא לא...
אז אני לא אחפש.
יש ימים שהם אבטיח. ויש ימים שהם לימון.
יש את ימי השמיכות המכורבלים בחורף, עם המון תה וניחוחות של קינמון. אלו ימים שהקור מתעבה בהם על החלונות החמים, ואז נשטף בזרם תמים (שכולם לקראתו מאוד שמחים... ואחר כך עצובים וכעוסים ואפילו מתלוננים), ואז שב מתוך כוס- בתור אדים- מבין כפות שהוא צורב ומאדים...
יש ימים. יש שבועות. יש חודשים.
יש רגעים.
יש אנשים.
יש זיכרונות, געגועים, חרטות, כמיהות, תובנות, לבטים, שיעורים, תמונות, צילומים, ציורים, ידיעות, ניחושים.
בשנה יש אינספור ימים.
רציתי לשים בהתחלה את המילה הזאת במרכאות, "ימים"... כי מה זה בצעם יום, עוד יחידת זמן נוחה בתוך חידת הזמן הזאת. ואז הבנתי כמה שאני אוהבת את המילה הזאת, על שלל משמעויותיה.. על השתיים שלפתע נתקשרו לי. ימים.
זורמים.
ימים- יחיד:ים, ימים- יחיד: יום.
זורמים, לעולם לא נתקעים. לעולם לא ניתקים זה מזה. לעולם לא נגמרים.
מי כל הנהרות...
כָּל הַנְּהָרֹת. הֹלְכִים אֶל. הַיָּם וְהַיָּם. אֵינוֹ מָלֵא. כִּי כָּל. הַנְּהָרֹת חֹזְרִים. אֶל הַנְּהָרֹת. תַּאֲמִינֻ לִי. זֶה סֹד. גֵּאֻת וְשֵׁפֶל. זֶה סֹד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות