זה באמת מיותר

כל פעם שיש איזה רעש קטן מהסלון בקומה למטה אני בטוח שזהו זה, היא התמוטטה. וכשאני ארד למטה לראות מה קורה, ואני אשאל אם היא בסדר, אני לא אקבל תשובה.

מאז שאני זוכר את עצמי אמא שלי חולה. אם זה כשהסתובבנו בכל מיני מקומות והשיעול שלה היה מפנה את כל המבטים (אבל ברצינות, את כולם.) אלינו, ואני נבוך כל כך. שואל אותה אם היא בסדר בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו למרות שלי התשובה ידועה מראש. היא הייתה מסתכלת עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר ואומרת "כן, ברור. אתה יודע שכן." אבל רק כדי להוריד את השאלות שאמורות לבוא.
או שזה לחכות לה בערך רבע שעה כדי שהיא תצליח לטפס במדרגות לאיזו אסיפת הורים מטופשת שמוכרחה להיות בקומה השנייה. ואז להסביר לכל העולם ואשתו שלאמא שלי, לוקח עשרים דקות לעלות גרם מדרגות קטן.

אמא שלי עשתה מעל ומעבר לכל אדם אחר שאני מכיר. גם אם היא לפעמים הייתה יכולה להשפיל אותי בכל צורה אפשרית, אני יודע שבתכלס? זה קרה כי לא היה לה אוויר. ויש לה פיוז קצר בגלל זה. מאוד קצר.

אז עכשיו? כשהיא הייתה מאושפזת שבוע בבית חולים? ונאלצתי לטפל בי ובאחי הגדול לבד- כי הוא? הוא לא כל כך יודע לבד. ונאלצתי לתחזק את הבית- כי גם הוא, לא כל כך יודע לבד. וכל זה, כשאני לומד יותר ממה שאני נושם. וכן. אני כמוהה. ואם אני לא אטפל בעצמי, רק קצת, אני אהיה בדיוק כמוהה. כשאני אגיע לגיל חמישים אנשים יחשבו שאני בן שישים. שהספורט היחידי שאני אעשה זה לשקול האם שווה לי לבזבז את טיפות האוויר האחרונות שלי על לקום לשירותים.

ועכשיו כשאני שומע אותה כמעט צורחת מכאבים בקומה למטה... אני יכול רק לרוץ אליה הכי מהר שאני יכול ולא לעשות כלום.

אני לא הייתי בן מי יודע מה. והיא לא הייתה אמא מושלמת. אבל אני זוכר ימים שהיינו הולכים ביחד לכל מיני מקומות. שכל שבוע היה לנו יום אחד שבו היינו יוצאים לאכול באיזו מסעדה.

היום? יש לנו כל יום- שגרה. לימודים, אוכל, כביסה, ניקיון, זמן חופשי, עוד אוכל ועוד סידורים בבית.

למרות שידעתי שהיום הזה יגיע מתישהו, אני עדיין לא מוכן. אני מרגיש את זה מתקרב ואני כל כך לא רוצה.

ובמקום להתמודד עם זה, להגיד לה, אני רוצה לעשות את הזמן האחרון הזה, שאני לא כל כך בטוח כמה ארוך הוא יהיה בדיוק, להכי טוב שאני מסוגל. להיות הבן שהיא ראויה לקבל.

שנה חדשה כ:
קרו בה יותר מדי דברים-
דברים טובים ודברים פחות טובים

כמו הצעת עבודה ראשונה, התקדמות מדהימה בקוספליי שממש איכפת לי ממנו, כמעט כמעט שנה עם החברה שלי, מיליון דברים כיפיים מאיביי, חורף חלומי, חברים קרובים מדהימים, סרטים וסדרות שכיף להתמכר אליהן ויש עוד רשימה ארוכה ♥

לעומת זאת, מצבה הבריאותי של אמא שלי רק מתדרדר, אני עמוסה מעל ומעבר בלימודים ושיט שאני חייבת להצליח בו, המצב הכלכלי שלנו לא בשמיים, אין לי כמעט זמן לאנשים שחשובים לי ולצערי גם לזה יש עוד רשימה ארוכה.

אבל אני חושבת באופן אישי שהכל מתאזן ובסכך הכל די טוב לי- נכון, זה יותר קשה ממש שהיה פעם, אבל עכשיו יש לי דברים נוספים להאחז בהם. וזה די והותר ♥

אז אני מצטערת שאני לא מעדכנת פה באופן נורמלי ;;" אבל ברצינות שאם היה לי מה לכתוב הייתי עושה את זה יותר ;;"
תודה למי שעוד כן קורא פה ;;" 

אז הרבה זמן, בלוג.

אם להיות כנה, פשוט אין לי על מה לספר. החיים שלי משעממים ועמוסים בלימודים ושיט.
לפני יומיים אני וחברה שלי "חגגנו" אחד עשר חודשים ואתמול ניהלנו שיחת נפש שהייתי צריכה כמו אוויר בערך.

מה שכן, רציתי לשתף אובססיה חדשה שלי <:
אחרי שסיימתי את מה שיצא עד עכשיו לסדרה של TWD (אומיגד אוקיי) הגיעו מלא מלא סרטים חדשים. אחד מהם הוא big hero 6 (מי שקורא לזה שישה גיבורים יכול לדחוף את כולם לתחת. סליחה על הנאציזם.).
בכל אופן, לכל מי שלא ראה, הסרט הזה פשוט מושלם. אחד הדברים שאהבתי בו זו האותנטיות. הרבה מההמצאות שהראו שם אפשריות\ביישום. ובלי קשר, העלילה, הדמויות, הכל כל כך יפה ♥ שלא לדבר על האנימציה אעחלנענקחהגנללח *ם*

וקצת תמונות D': כי כבר ציינתי שאני אובססיבית??????

כאילו אומיגד תראו את שני הבייביז האלהההה

כאילו אומיגד. קשה לי איתו.

אז אני מתנצלת על החפירה וכל זה אבל ברצינות שהסרט הזה מושלם. הוא לחלוטין הסרט האהוב עליי.

אז שיהיה לכם יום נפלא! כ:

K. J. Austin~ ♥