עוד לא עבר חודש וכבר נמאס לי.
נמאס לי ללמוד ולבזבז את החיים הפרטיים שלי בזה ושיחרבנו עליי.
נמאס לי להשקיע כל כך הרבה ושלא מעריכים אותי על זה.
נמאס לי להתחבא.
אני קלייר אסטבן אוסטין.
אני אמורה להחשב בפני יותר אנשים כפחות מהם.
כי אני חלק מהקהילה הגאה בכיתה הומופובית.
כי אני שמאלנית בכיתה ימנית.
כי אני מוזרה בכיתה של מוצלחים ממני.
כי אני מוקצנת והם בכלל לא צריכים להיות מוקצנים כי כולם רואים אותם.
כי אני אוהבת דברים באובססיה וזה מרתיע אנשים.
כי אני מפוחדת עד כדי כך שאני מתחבאת במקומות שאני צריכה להרגיש הכי נוח בהם.
כי אני כל כך משעממת שאפילו לי עצמי נמאס להיות בחברתי.
אז נמאס לי לרצות את כולם.
זו השנה הכי קשה שלי בבית ספר.
כן כן, אני בי"א. ממש שוק.
כי ממש לא רואים עליי שאני מתבגרת מדוכדכת.
יש לי דכאונות כל סוף שבוע פחות או יותר.
הייתי אצל יותר מדי מטפלים.
לכולם שיקרתי שאני בסדר. שרק יעזבו אותי ולא ידאיגו את אמא שלי.
אמא שלי חולה כבר ארבע שנים והמצב רק נהיה גרוע יותר.
הבנות שחברות שלי בבית ספר יכולות לשגע אותי.
גם החברים שיש לי בלי קשר.
עם חלק מהם נדיר שאני מדברת (ואלה עוד החברים הקרובים), עם אלה שאני כן מדברת יותר יש לי יותר מדי בעיות.
נראה שאם אני לא מנסה- מתרחקים ממני. מצד שני נראה שאם אני לא מנסה קורה אותו הדבר.
יש שני סוגים של אנשים בחיים שלי- כאלה שסובלים אותי בינתיים וכאלה שטוענים בתוקף שהרסתי להם את החיים.
אז כן, יכול להיות שאני סתם שוקעת ברחמים עצמיים. ובסך הכל החיים שלי ממש ממש טובים.
אבל לי זה נמאס. כי עשיתי מה שיכולתי וכלום לא משתלם לי.
אני מתכננת להתגייס לצבא לקרבי- אבל זה לא ייצא לפועל. יש יותר מדי מחלות ותסביכים.
אני מתכננת ללמוד ביולוגיה ימית באוניברסיטה- אבל זה לא ייצא לפועל. יש יותר מדי נכשלים.
אני מתכננת להתחתן, לאמץ ילדים, לגדל משפחה- אבל זה לא ייצא לפועל. יש יותר מדי בעיות עם עצמי.
אני רוצה את כל העולם. אבל אפילו דבר אחד פשוט כמו לגרום ללפחות בן אדם אחד לא לגמרי לשנוא אותי אני לא מצליחה.
אני מצטערת על כל הפוסטים המגעילים. מקווה שאחזיר את הזבל שהיה קודם בהקדם האפשרי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
