זה באמת מיותר

כל פעם שיש איזה רעש קטן מהסלון בקומה למטה אני בטוח שזהו זה, היא התמוטטה. וכשאני ארד למטה לראות מה קורה, ואני אשאל אם היא בסדר, אני לא אקבל תשובה.

מאז שאני זוכר את עצמי אמא שלי חולה. אם זה כשהסתובבנו בכל מיני מקומות והשיעול שלה היה מפנה את כל המבטים (אבל ברצינות, את כולם.) אלינו, ואני נבוך כל כך. שואל אותה אם היא בסדר בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו למרות שלי התשובה ידועה מראש. היא הייתה מסתכלת עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר ואומרת "כן, ברור. אתה יודע שכן." אבל רק כדי להוריד את השאלות שאמורות לבוא.
או שזה לחכות לה בערך רבע שעה כדי שהיא תצליח לטפס במדרגות לאיזו אסיפת הורים מטופשת שמוכרחה להיות בקומה השנייה. ואז להסביר לכל העולם ואשתו שלאמא שלי, לוקח עשרים דקות לעלות גרם מדרגות קטן.

אמא שלי עשתה מעל ומעבר לכל אדם אחר שאני מכיר. גם אם היא לפעמים הייתה יכולה להשפיל אותי בכל צורה אפשרית, אני יודע שבתכלס? זה קרה כי לא היה לה אוויר. ויש לה פיוז קצר בגלל זה. מאוד קצר.

אז עכשיו? כשהיא הייתה מאושפזת שבוע בבית חולים? ונאלצתי לטפל בי ובאחי הגדול לבד- כי הוא? הוא לא כל כך יודע לבד. ונאלצתי לתחזק את הבית- כי גם הוא, לא כל כך יודע לבד. וכל זה, כשאני לומד יותר ממה שאני נושם. וכן. אני כמוהה. ואם אני לא אטפל בעצמי, רק קצת, אני אהיה בדיוק כמוהה. כשאני אגיע לגיל חמישים אנשים יחשבו שאני בן שישים. שהספורט היחידי שאני אעשה זה לשקול האם שווה לי לבזבז את טיפות האוויר האחרונות שלי על לקום לשירותים.

ועכשיו כשאני שומע אותה כמעט צורחת מכאבים בקומה למטה... אני יכול רק לרוץ אליה הכי מהר שאני יכול ולא לעשות כלום.

אני לא הייתי בן מי יודע מה. והיא לא הייתה אמא מושלמת. אבל אני זוכר ימים שהיינו הולכים ביחד לכל מיני מקומות. שכל שבוע היה לנו יום אחד שבו היינו יוצאים לאכול באיזו מסעדה.

היום? יש לנו כל יום- שגרה. לימודים, אוכל, כביסה, ניקיון, זמן חופשי, עוד אוכל ועוד סידורים בבית.

למרות שידעתי שהיום הזה יגיע מתישהו, אני עדיין לא מוכן. אני מרגיש את זה מתקרב ואני כל כך לא רוצה.

ובמקום להתמודד עם זה, להגיד לה, אני רוצה לעשות את הזמן האחרון הזה, שאני לא כל כך בטוח כמה ארוך הוא יהיה בדיוק, להכי טוב שאני מסוגל. להיות הבן שהיא ראויה לקבל.