זה באמת מיותר
השם מרמז על הכל.
זה באמת מיותר. |
| 10/2014
 ניסיון הצילו
אז די מזמן כתבתי לחברה שלי שני סיפורים על השיפ האהוב עליה בערך הם מבוססים על שתי תמונות שהיא שלחה לי אז אני מתנצלת על זה ;; זה די ממש גרוע כי כתבתי את זה בזמן מחסום כתיבה נוראי אבל הנה לכם
אז הנה לכם סיפור אחד- אם תרצו אפרסם גם את השני ^^''
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תמונהההה
Our Dirty Little Secret
"תתקן אותי." הוא אמר כהרגלו- זה היה המשפט הקבוע שלו. תרגמתי אותו ל'תודה' או 'אני אוהב אותך'. כמובן, שהאגו של יצור חסר הטקט הספציפי הזה מנע ממנו לכבד אותי במילים האלו.
"כרצונך." אמרתי בחצי חיוך מריר בעוד, שאני מושיב אותו בחבטה על הכורסא, שהייתה מיועדת לי עד, שהגיע והכתים אותה בדם. שלפתי בצייתנות חוט ומחט והתחלתי במלאכה. "מעכשיו, אתה תסתום ותקשיב לכל מילה שלי." קבעתי בכעס בזמן, שהחוט נקלע בין שפתיו הצרות והמדממות. בתמורה הוא גלגל את עיניו ומחא בקול נהימה חלש. נאנחתי, ממש חסר תקנה. הפצעים היו מכוערים, מעטרים את כל גופו. החלטתי להתחיל מהפה כדי לא לשמוע תלונות מיותרות. השיער שלו היה פרוע ומלוכלך והעיניים שלו ריקות. הנחתי, שזה עוד מפגש נורמטיבי עם חבריי מניו יורק. הוצאתי מגבת נייר וניגבתי בעזרת חומר חיטוי את הדם ממנו. הוא לא מש אפילו מעט. הוא היה חייב להיות רגיל לכל זה. מאז הבריחה שלו מהכלא באסגרד הוא נאלץ להתמודד עם המון. נאנחתי פעם נוספת ושלפתי מספריים כדי לסיים את, שהתחלתי. "אני מבין, שמועדון ארוחת הבוקר שוב כיסח את הצורה שלך~" גיכחתי והוא קימט את גבותיו בבלבול. חוסר הידע שלו בעולם שלנו היה משווע, אך נסבל. "אתה יודע," התחלתי להרצות לו כרגיל, "אתה לא תוכל לבוא אליי לנצח. אם הם ידעו, שאני זה שעוזר לך..." השפלתי את מבטי ותהיתי לכמה רגעים. מה -באמת- יקרה אם הם ידעו? הוא גיחך בקושי ברור וזה משך את תשומת ליבי מהמחשבות, שרצו לי בראש. "אוי שתוק. אני עושה את זה כי אני נחמד- ולא שמעתי תודה פעם אחת!" רטנתי כשאני חותך את החוט האחרון ומתחיל לחטא את הפצעים הנוספים, דבר, שהוציא תגובות נרגזות מצידו. "אל תדאג. זה היה בכוונה." גיחכתי ולאחר, שסיימתי גם עם אלו הגשתי לו בגדים נקיים. "אין על מה." כאילו הקדמתי אותו כי גם ככה לא ציפיתי לתשובה. הוא לקח אותם בצייתנות והתלבש כהרף עין. אחר זה, הוא הסתכל עליי, חייך חיוך רחב ככל, שהיה מסוגל ונישק את הלחי שלי. זה היה הכי הרבה, שקיבלתי אי פעם. לחיי נצבעו אדום בהיר והבטתי בו בהשתהות. אז, התפרים, שעל שפתיו נעלמו כלא היו והוא אמר בחיוך ערמומי ובטון חלקלק.
"זה הסוד הקטן שלנו, כן?~"
הוא לא חיכה לתשובה כי הוא ידע, שהתשובה ברורה.
והוא נעלם.
עד לפעם הבאה
ק. ג'. אוסטין והשאר~ ♥
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
