הבלוג של סבטי

אתה לא צריך הורים כדי להיות מאושר.

אתה לא צריך משפחה תומכת כדי להרגיש שלם.

אתה לא צריך אבא ואמא מתפקדים כדי להיות רגוע.

גם את לא צריכה.

אפשר לשרוד הכל כל עוד אתם מצליחים למצוא קצת יופי וקצת אושר במקומות נורמטיביים.

לא צריך הורים בשביל להרגיש אושר.

רק רציתי לעשות יישור קו קטן.

סבט.

רוב הפוסטים שלי הם פשוט עדכונים כלליים לגבי החיים שלי, וזה בסדר, כי אני בתקופה טובה, אבל היום הייתה לי התפרקות. וזה לא יהיה בלוג אמיתי, יומן אמיתי, אם אני לא אכתוב גם על זה.

בשבוע האחרון קשה לי ממש עם ד' (אימא שלי). כנראה בגלל החזרה ללימודים (היא מורה) היא שוב מתחילה עם כל המשחקים הקטנים והמעוותים שלה, וזה לא היה מפריע לי על אף-אחד אחר אבל בגלל שזאת היא זה כל-כך מעוות ודפוק ואני מרגישה שהיא עושה את זה כדי לחרפן אותי. כל מיני דברים קטנים ודפוקים, גוזרת ספוג כלים לשניים וזורקת חצי מתחת לכיור באמבטיה, תולה מגבות על הדלתות, חלק מהברז נשבר והיא אומרת שהיא לא יודעת איך זה קרה, כל מיני דברים שגורמים לי להישמע ממש מטומטמת ופסיכוטית כשאני מספרת עליהם, אבל זה מעוות. היא מעוותת ומוזרה ומשחקת לי בראש, ואני מנסה להילחם בזה, אבל אני מפסידה by defult כי זה בכל זאת משפיע עליי. אני גם עובדת יותר בקרים אז יש לי יותר זמן איתה בבית, והיא חופרת לי על שטויות ולא מפסיקה לדבר כשהיא רואה שאני עושה דברים אחרים, ואני יודעת שאני נשמעת מחורבנת, אבל פשוט תדמיינו שיש בן אדם שהתעלל בכם כל החיים והוא ממשיך עם המשחקים הקטנים הדפוקים שלי.
פאק פאק פאק פאק פאק פאק חראאאאאאאאא חראאאא!!!!!!!!!!!!!

הכינה לי ברוקולי בתנור. אמרה שזה מתכון שהיא קיבלה מחברה. 'פשוט שמים את הברוקולי עם קצת מלח בתנור ואז אין לזה את המראה הסמרטוטי שיש לזה בסיר!' היא אומרת בשמחה. כי זה מה שהפריע לי כל החיים. זה מה שהפריע לי כשהייתי חוזרת הביתה לאבא מתעלל שהסתובב בתחתונים משוחררות והייתי רואה את הדינג-דונג שלו וזה היה בסדר מבחינת כולם, ההתעללות המינית הפאסיבית הזאת, והייתי שואלת מה יש לאכול כי ניגמר הקורנפלקס ובמקרר היה בייסקלי רק סיר מרק שהיה אמור להספיק לשלושה אנשים עד הערב, והוא אמר שאין מה לאכול וזה בסדר כי ככה אני ארזה, ובמילא אימא שלי אנורקסית ובמילא אבא שלי בולימי אז מה זה משנה? למה שאני ארצה שיהיה לי דימוי עצמי חיובי? אז מה שהפריע לי בעצם זה שלברוקולי היה מראה סמרטוטי!!! כמובן!!! כמו - פאקינג - בן!!!

שלא לדבר על זה שהמזדיין הזה שכנע את הבת זוג הנוכחית שלו (אין לי מושג כמה חברות הוא החליף בשלוש השנים האחרונות, אבל יהיה מסובך לספור את זה על עשר אצבעות) לבוא לדירה שלנו (שלך. זה לא הבית שלי ואסור לי לחשוב ככה. אין לי בית פה. זה שלך) ולהשאיר פה צרור של תמונות, מכל התמונות שהוא לקח לעצמו בגירושין. פתאום יש תזכורת ויזואלית לילדות שלי, לאיך שהייתי נראית, לקצת תמימות, וזה כל כך יפה וכל כך כואב שבא לי לצרוח, ואני עוברת על כל התמונות ואני משכנעת את עצמי שאני בסדר, ואז אני מגיעה לרועי וכועסת עליו, כי אני לא. אני לא בסדר. אני לא בסדר כשהעבר שלי שמלא בכאב ובהתעללות ובשנאה ובצרחות ובייאוש ובפחד מגיע וליטרלי דופק על הדלת. אני לא בסדר, אבל מה אני אמורה לעשות? להגיד לך את זה? ומה תעשי בדיוק, חתיכת אפס חלש שכמוך? מה, את תגידי לו משהו? לא נראה לי. נמשיך להיות השרמוטות שלו ולסבול אותו מתי שרק נוח לו. ואז את תגידי לי שקיבלת מתכון לברוקולי עם פאקינג מלח.

חתיכת מטומטמת. חתיכת זונה מטומטמת. אני שונאת אותך ואני לא אסלח לך בחיים ואני מקווה שתישרפי בגיהינום יחד איתו, וחבל שבכלל נפרדתם, כי הגעתם אחד לשני. חבל שלא נשארתם ביחד כל החיים בסבל ובשנאה ההדדית שלכם. לא הגיע לכם יותר טוב. אני מחכה ליום ששניכם תמותו, אני מחכה לשני הימי חג האלה, שאני אוכל להשתחרר סוף סוף.

שאני אוכל להפסיק לדמיין בלילה איך אתם מנסים לרצוח אותי, איך אתם מאבדים את זה סופית, איך אתם רודפים אחריי, שהסיוטים יפסיקו. שהסיוטים יפסיקו. שהוא רוצח אותי, שהוא חונק אותי, שהוא נוגע באחותי כשהיא מתקלחת, שיפסיקו הסיוטים. נמאס לי לקום בבוקר ולהיות בסדר עם זה שחירבנתם עליי ככה כל החיים, ועליה. על אחותי.
אחותי המסכנה והתמימה שלא עשתה לכם כלום. שברתם אותה. היא מנסה להתקדם בחיים ומנסה לשפר את עצמה, וחלק בי מפחד שהיא לא תצליח ושהיא תסבול תמיד, וחלק בי לפעמים חושב שאם היא תתאבד אולי היא לפחות תפסיק לסבול, ואני מרגישה נורא עם זה, כי אני סבלתי פחות ממנה, אז זה לא פייר, ואני אשמה בזה שסבלתי פחות ממנה. חבל שלא שנאתם אותי גם.
התעללתם בי סתם על הדרך.
זה הכי גרוע.
לא הייתה לכם סיבה להתעלל בי.
פשוט הייתי שם, הייתי בדרך, אז למה לא?

למה לא.

ואני ממשיכה לחיות פה, איתך, כאילו כלום. כאילו הכל בסדר, נשכח ונסלח.
והייתה לי תקווה, כשחזרתי מהטיול. את נראית כאילו השתפרת, והייתה לי תקווה שלא ידעתי שיש בי עד שהיום רועי אמר לי שאני נותנת לך צ'אנסים כל פעם מחדש ואז מתבאסת.
הייתה לי תקווה שתהיה לי דמות אם, וניפצת אותה שוב, עם הברוקולי שלך, ועם המשחקים. עם האי-שפיות.
וזה הולך להיות ככה עד שאני אעבור דירה, ואני אומרת לעצמי שזה יקרה באוקטובר הבא, אני אומרת לעצמי שזה יקרה באוקטובר הבא בבאר-שבע עם רועי, אבל מה אם לא? אם זה לא יהיה אני אמשיך להיות כאן? ולמה אני לא עוברת כבר עכשיו?
כי זה נוח, בתכלס. את קונה אוכל ויש לי את הרכב שלך ויש לי חדר ואין לי דאגות של חשבונות. ואני אומרת לעצמי שאני אתחיל לשלם סלקום וביטוח לרכב וביטוח לאומי, ואני אעשה את הכלים שלי והכביסה שלי ואוריד את הזבל, ואכין לך רשימת קניות כדי שאני אוכל להכין לעצמי אוכל מבלי להיות תלויה בך, אבל מה אם אני חלשה?
מה אם אני פשוט חלשה בטירוף?
מי לא עובר דירה כשהוא גר עם בן אדם שהתעלל בו שנים? ועוד רק בגלל הכסף?

אני פורשת מהמירוץ הזה. אני לא אילחם בך יותר. החדר שלי יהיה שלי, ושאר הבית שלך, ושיהיה מטונף ושיהיה מבולגן ושיהיה עם חצאי ספוגים ומגבות בכל פינה. אני לא אסדר אחרייך, אני לא אנסה לגרום לעצמי להאמין שיש לי מקום בבית הזה, כי אין לי. אני חייבת להבין שאין לי פה בית. יש לי פה מקום לגור, מקום להתאחסן, והבונוס הוא שאין אף אחד שצועק עליי ואין אף אחד שמפחיד אותי ואין אף אחד שמתנהג כלפיי בצורה מינית ולא הולמת, אבל עדיין יש בי פחד מדי פעם.
עדיין לפעמים יש לילות שאני שוכבת במיטה ומסתכלת על הדלת ומפחדת שתיכנסי ותנסי להרוג אותי.
כי חלק בי, חלק גדול בי מאמין שאתם, ההורים שלי, מסוגלים להרוג אותי מבלי למצמץ אם תצטרכו. ואתם לא עושים את זה רק כי אתם לא צריכים, רק כי זה לא מספיק חשוב כרגע. זאת האמת.

וזה דפוק.

זה דפוק שאני עדיין נשארת פה, ועוד יותר דפוק שאני נשארת פה ומנסה להילחם בך במקום להישאר פה ולהיות בשקט ולהתכנס בחיים שלי. רועי צודק, אני נותנת לך צ'אנסים, אני מצפה שאם אני לא אעשה בשבילי אז אולי את כן, ואני כל פעם נכווית מחדש.

אני לא יודעת אם הייתי הורגת אותכם אם הייתי יכולה לעשות את זה מבלי להיתפס. לא כי אני ארגיש רע, אלא כי אני רוצה להוכיח לכם שאני בן אדם טוב, שלא הרסתם אותי, שלא טינפתם לי את הנפש למרות שכל כך ניסיתם. שני אפסים. היו לכן שתי ילדות קטנות ותמימות תחת שליטתכם המלאה ועדיין הן גדלו להבין שאתם דפוקים ורעים.
איזה כישלונות.

אז עכשיו את עדיין אנורקסית בגיל 60 כמעט, וזה פתטי, ואת מאבדת כבר שיניים בגלל זה, אבל לא אכפת לך, ואת לא הכי שפויה, אבל כלפי חוץ את מתפקדת, וזה מספיק, והוא מחליף חברות ומתעלל בהן אחת אחרי השנייה, ומעלה תמונות כאילו הוא חיי את החיים הטובים, אבל בפועל הוא עשה ניתוח להרמת העפעפיים כי כל כך אכפת לו מהתדמית שלו.
איך בכלל אני יכולה לתאר אותכם למישהו??? מי ייקח אותי ברצינות? סעמק, אפילו את הזכות להתייסר עליכם בציבור לקחתם לי. שני דפוקים. אני שונאת אותכם. כשחזרתי מהטיול נרגעו לי הכעסים, שחררתי, אבל כשזה צף וחוזר, אני פשוט שונאת אותכם ומחכה ליום שתמותו, וזה יהיה יום חג. אני אקנה כרטיסי טיסה לי ולרועי לאנשהו, או לי ולאחותי, ואני אשתכר ואחגוג. כל פעם שאת לא עונה חלק בי מקווה שעברת תאונת דרכים. ואך פעם את לא, כי הרעים חיים לנצח.
אני מכירה את עצמי, אני לא אעבור. לא מספיק רע לי כרגע כדי לעבור. יש לי פה חדר, מפלט, ואני אוהבת את העיר הזאת, וכל החברים (כמה כבר יש, אבל סבבה) שלי פה, והעבודה שלי פה ואני נהנית ממנה בינתיים, ואני לא משלמת על כלום חוץ מיציאות וכאלה, וזה נוח.
אבל אולי אני צריכה להפסיק את התלות הזאת בך. אולי אני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי.
הגיע הזמן שאני אפסיק להתייחס לעצמי כמו שאתם התייחסתם אליי, כמו אל חרא שלא צריך לדאוג לו.
הגיע הזמן שאני אפסיק להתייחס אל עצמי כמו חרא.
אני צריכה לדאוג לעצמי, ולא אף אחד אחר. אני חייבת להתחיל לטפל בעצמי, ולהיות אחראית ובוגרת כלפיי עצמי, וכלפייך, כדי להתנתק, כדי להראות לעצמי שאני לא צריכה לתת לך צ'אנסים מבלי אפילו לשים לב. אני צריכה להקטין את התלות שלי בך ככל הניתן.

אני צריכה ללכת מפה.

זה מה שאני באמת צריכה לעשות, אני צריכה לעוף מפה.

אבל אני מסרבת ללכת עכשיו. אני מסרבת להיכנס ללחצים של מעבר דירה וחשבונות, אני מסרבת לעבור מפה רק כדי לחזור אלייך ככישלון. אני אשאר פה עוד שנה עד שאני אעבור עם רועי, וזה יהיה הסוף, ואת לא תשמעי ממני ואת לא תוזמני לחתונה שלי ואת לא תראי את הילדים שלי ואת לא תראי אותי, וגם הוא לא.
אני באמת מחכה לשיחת טלפון מאיזה עו"ד שיאמר לי שאבא שלי מת, וזה יהיה כל כך עצוב, ואני כנראה אצטרך לוודא חמישים פעם שהוא מת כי אני לא אאמין לזה, אני לא אאמין שנס כזה יכול לקרות. אני ממשיכה לחכות.

טוב לי בחיים כרגע, באמת שטוב לי. חשוב לי שתדעו את זה.

לא לקחתם לי את האושר.

לא לקחתם לי את האושר.

כמעט ולקחתם לי את עצמי, אבל תפסתי את זה. אני פה.

אני פה.
והגיע הזמן שאני אתחיל לדאוג לעצמי, וזה נשמע כל כך טיפשי אבל זה אומר בתכל'ס שלושה דברים: להכין לעצמי אוכל, לשלם את מה שאת משלמת עליי, ולא להילחם בך. לפרוש מהמירוץ הזה נגדך.
בפועל, כבר ניצחתי.
אני רק רוצה שלא תיכנסי לי לראש, וכרגע את מצליחה לעשות את זה מבלי שאני אשים לב, אז אני מעדיפה לשים לב ולבחור לבד מתי תיכנסי לי לראש.

וזה בסדר שאני אמשיך לפחד מכם קצת, זה בסדר שיהיו לי קצת סיוטים. לכולנו יש את הצלב שלנו לשאת.

לפחות לשלי יש תאריך תפוגה.
לפחות שלי איבד מכוחו.

אני רק צריכה להישאר חזקה, ואני כבר עשיתי את זה כל החיים, תחת מסכת התעללות ופחד אינסופיים תמיד הייתי חזקה. תמיד.

לא שברתם אותי.

אפסים.

בחיים לא תשברו גם.

אתם כלום.

ואני אתנתק גם ממך רגשית, את תראי.

נתתי לך צ'אנסים מבלי לשים לב. קיוויתי להפתעות.

זה נגמר.

אני ההורה של עצמי מעכשיו.

רות סוף.