הבלוג של סבטי

אמסטרדם, 5 ימים, עם טל (חברה מהצבא).
היה כיף, לא יותר מזה כי לא הסתדרנו והיא עיצבנה אותי הרבה (מפגרת), אבל צברתי חוויות ואני מרוצה שנסעתי.
עלות: 4,500 שקל בערך. שלל מהמם: סוודר, נעליים סגורות, שמלה, טבעת, 6 זוגות תחתונים, שורטס - ושתי תובנות חשובות.

ככה.
השנתיים האחרונות היו מאוד קשות ורועי היה הסלע שלי. כבר זמן מה הרגשתי שאני אבודה בלעדיו, שאם ניפרד או משהו אני לא אדע להסתדר כי הוא הגבר המושלם היחיד בכל העולם וזה גם מה ששידרתי. שנתיים מאוד לחוצות, או שהייתי בצבא 12 שעות ולא הפסקתי לעבוד, או שהייתי בבית והיו ריבים ומשחקי כוח ובלאגנים, או שהייתי איתו. הזמן היחיד שהיה לי לבד זה הנסיעות באוטובוס ולהיות בשירותים, וזה מה זה לא אידיאלי. בכל מקרה, נעשיתי דיי תלויה בו.
כשנפרדנו לפני הטיסה הוא אמר לי 'אל תחשבי עליי יותר מדי', וזה הרגיז אותי כי זה משפט של מישהו שעף על עצמו, שהבין שהוא ממוקם הרבה מעליי וזה לא לעניין. אמרתי לו בנחמדות שזה לא יקרה ושאם כבר, מרגיש לי שהוא מוריד הילוך לגבינו בזמן האחרון ושאני מבינה שזה בגלל שהוא משוחרר, אבל שבבקשה ינסה להשקיע כמו פעם. נחתנו באמסטרדם, הגעתי למלון וסימסתי לו, והוא כתב הודעה וחצי בלי לשאול אפילו איך אני. אין בעיה אני אומרת, אם הוא מוריד הילוך ועוד ממשיך בכך למרות שאמרתי לו שזה מפריע לי, אני אעביר לרוורס. אני גם יכולה לשחק משחקים. לא עניתי לו על כל ההודעות, כשכן כתבתי עניתי בקצרה, טרחתי לציין שהתחילו איתי הרבה כשיצאנו וזה כבר עשה את שלו: הוא הפך להיות קיטשי ומאוהב בצורה שלא ראיתי אצלו כבר המון זמן, כותב לי כל פעם שהוא יכול מילות אהבה למרות שהוא גם בחו"ל עם חברים שלו, מחמיא, מתגעגע... הפתיע אותי. היום שאלתי אותו מה קרה שהוא מאוהב בי כל-כך, והוא אמר שהוא הבין כמה קשה לו כשאני רחוקה, ואמרתי שהוא אמור להבין את זה גם כשאני קרובה. אידיוט.
מהצד השני, לי לא קשה בכלל, להפך - חשבתי עליו ממש קצת בטיול גם כשהוא היה מעצבן ושיחק משחקים, הרשיתי לעצמי לפלרטט עם בנים והרחתי את החופש, את האופציות ששכחתי שיש לי. בארץ בקושי מתחילים איתי ואני מניחה שזה גם המנטליות שיש לתיירים באמסטרדם של להיות יולו וגם כי אני משדרת קצת שאני לא פנויה להיכרות, אבל כשיצאנו למועדון לילה אחד ואנשים מכל העולם הביעו עניין כזה או אחר בי, פתאום הבנתי שזה לא שיש לי מזל שרועי רוצה אותי, אלא שזה מאוד הגיוני שהרבה יתעניינו בי.
הכל התחיל כשאמרתי היי לאיזה גרמני במלון (כי הוא אמר לי היי, אינסיטנקט מוזר) ואז התראינו שוב ואמרנו שוב היי והוא אמר שאנחנו מוזמנות להצטרף לחברים שלו במועדון פה ליד. הצטרפנו, קנה לנו דרינקים (מאוד לא אחראי מצידנו לא להסתכל עליו בזמן שהוא קנה ולמזלנו הוא לא שם לנו סם אונס או משהו) ואז הלכנו למועדון אחר אזי הגרמני וחבריו הצטרפו אלינו והגרמני מאוד נדלק עליי, לקח אותי לאזור הVIP, קנה לי שתייה, נגע בי הרבה (בזרוע ולא בצורה לא הולמת) ואז ציין שהוא זוכר אותי מהבוקר - מסתבר שישבנו באותו בית קפה בתחילת אותו יום, נזכרתי בזה אחרי שהוא אמר, וריגש אותי שהוא זכר אותי ככה, מתברר שאנשים כן זוכרים אותי ואף נדלקים עליי. דיברנו עוד קצת ואז שמו את הגרסה הישנה של דספסיטו ואורגוואי מעלף גבוה ויפהפה התחיל לרקוד איתי סלסה (מסתבר שאני לא כזאת גרועה בזה! טל אמרה שהיה מאוד סקסי מהצד), ואז לאורך הלילה עוד כמה אנשים (ממדינות שונות, אז אני יכולה לעוף על עצמי ולהגיד שאני אוניברסלית) ניסו לרקוד איתי.
היה קטע שטל התמזמזה עם חבר של הגרמני ואני נותרתי בדד עד ששני בחורים הצילו אותי וגררו אותי אליהם, ואחד מהם אמר לי באנגלית 'חבר שלי לא מדבר אנגלית אבל מאוד אוהב את עצמך', השבתי כן לריקוד ולא לנשיקה והתחלנו לרקוד והיה כיף. הוא היה מתוק, החבר, ברזילאי ביישן ויפה בשם ג'ו שקצת גרם ללב שלי להינמס וגרם לי טיפה להתבאס על זה שאני בזוגיות. בצורה מאוד חמודה הוא ניסה לשכנע אותי לבגוד ברועי ("להתנשק בלי רגשות אשם") ואז אמרתי לו שעדיף שילך להתחיל עם בנות אחרות, והוא אמר שאין צורך כי האמת שהוא רצה אותי ואהב את האנרגיה שלי. מעבר למחמאה המתוקה, הבנתי ששכחתי כמה אופציות יש לי חוץ מרועי, כמה אני מסוגלת להשיג וכמה עניין יש בי וסליחה שאני נשמעת כל-כך מתנשאת.
בקיצור, זה לגמרי שינה את מאזן הכוחות בקשר שלנו, וטוב שכך, כי ידי הייתה על התחתונה זמן רב מדי.
בכל מקרה, לילה אחרי זה טל רצתה לראות טיוי במלון ואני רציתי לצאת, אז לקחתי את האוזניות ויצאתי להסתובב במשך שעה תמימה והיה לי כל-כך כיף, שקעתי במוזיקה, הסתכלתי על התעלות ועל האנשים והאורות ועל כל האווירה השוקקת ומלאת החיים שיש באמסטרדם ונזכרתי שפעם הייתה לי תשוקה לזה: הייתה לי תשוקה ללהיות לבד, עם מוזיקה, הייתה לי תשוקה לאנשים, לטיולים, לחוויות... איכשהו הכל נשכח. במהלך אותו לילה התחיל איתי חזק בחור מצרי שפגשתי גם למחרת ברכבת בדרך לשדה"ת, והוא התאהב בי מאוד וגם זה היה נחמד (את כל כך חמודה, כל כך יפה, אל תלכי, אני חייב להיות איתך עוד זמן). הרגשתי כל כך חסרת ביטחון לאחרונה, כל כך חרא בשנתיים האחרונות ורועי הוא זה שהציל אותי במובן מסוים ונדמה שכל התשוקות שהיו לי התנקזו אליו ולא ידעתי איך לצאת מזה.
לפני כמה זמן יעל ועומר אמרו לי שמתאים לי פשוט לעלות על מטוס ולטייל לבד, זה משהו שתמיד רציתי, ופתאום אמרתי להם שאני לא יודעת אם זה מתאים לי יותר וזה הפחיד אותי כי זה לא שהפסקתי לרצות את זה, פשוט הפסקתי להאמין בעצמי, ביכולת שלי לעשות משהו גדול, בעובדה שיש לי תשוקה מלבד אל רועי. ופתאום בלילה הזה הכל חזר אליי, הרגשתי שמצאתי חלק שלם שאיבדתי בעצמי, החלק שגרם לי להרגיש חיה - הביטחון העצמי, הידיעה שאני שווה, עצמאית, וחזקה, התשוקות שהיו לי לגבי לטייל ולחוות חוויות, הרצון שלי להיות לבד ולא להיות מוגדרת רק על ידי מי שלידי... מטורף. זה נתן לי בוסט של אנרגיה ושל ביטחון עצמי, קשה להסביר.
אני מאוד שמחה שנסעתי ושחזרתי עם כזאת מציאה, עם חלק שלם מעצמי שנשכח איפשהו שם בשנתיים האחרונות. התגעגעתי לזה, אני מרגישה יותר חזקה ויותר חיה איכשהו, וזה טוב. הרצון האמיתי שלי הוא כרגע לעלות על מטוס ולנסוע לאנשהו ועם זאת מחר אני מתחילה לעבוד בג'פניקה, אז החלטתי לדחות קצת את הטיול הבא ולנסות להשיג כסף ולהעשיר את עצמי בינתיים. עדן אתמול שאלה אותי מה בא לי, מה באמת בא לי לעשות ולא מה אני מרגישה שאני צריכה לעשות, ואלו המסקנות - אני רוצה להרוויח כסף כדי לטייל, אני רוצה ללמוד איטלקית, אני רוצה לבשל יותר, אני רוצה ללמוד ריקוד (על עמוד, סלסה, מה שבא ליד), אני רוצה להיות יותר לבד ולשמוע מוזיקה. זה מקום טוב להתחיל בו. מחר אתחיל לעבוד ואני חושבת שאני פשוט אחסוך חצי מכל משמרת לצנצנת של מטרה מסוימת, קעקוע או טיסה ספונטנית לכאן או לכאן.

שלכם מחדש, סבטי, שנזכרה מי היא באמת.

אמרתי לעצמי שאני אסכם; את הצבא, את השנתיים הללו, שאני אכתוב ציפיות לאזרחות...
בפועל, אני לא רוצה. האמת לא יותר מדי מושכת, היה לי רע רוב הזמן, הייתי מתוסכלת והיה לי קשה, המלחמה הבלתי פוסקת בבית לצד ניסיון לתפקד בצורה שלא תעורר שאלות במדור הייתה קשה מנשוא, רוב השירות הייתי לבד ורק לאחרונה התחיל להיות קל יותר. לא יודעת אם זה בגללי, אם עשיתי משהו, שיניתי גישה, או שפשוט יש מצבים בחיים שהם טוטל שיט. לא יודעת אם יש לי מה ללמוד מזה -
כאילו, כמובן שיש. פשוט מה?
אני מרגישה שהתפקיד עצמו פיתח אותי, וכרגע אני מרגישה שאני עדיין צריכה עוד עבודה.
אני רוצה להגיד שלמדתי להתעלם מסטריאוטיפים, וזה נכון, הדרך הסתכלות שלי על אנשים השתנתה קצת אבל בפועל הסטיגמות נוצרו מסיבה והראייה שלי הפכה צרה עוד יותר, ערס הוא ערס הוא ערס ולא תמיד מוצאים משהו עמוק יותר כשהוא בוקע מהקליפה שלו.
אבל מה אם כן וסתם שפטתי?
במידה מסוימת יותר קל לי לדבר עם אנשים, הכל שטויות אני מבינה, העולם מלא ביצורים כמוני שלא בטוחים בעצמם ומנהלים מלחמות פנימיות וחיצוניות שדופקות אותם עד עצם וגם הם כמוני מחכים למשהו גדול שישנה, שיקרה, שיזיז. גם להם רע, לא רק לי, וכל מעטפות ההגנה של כולנו זה סתם חרא ואם תדבר עם בן אדם ליותר מחצי דקה ותשאל אותו מה הולך עם מבט מסוים בעיניים שאומר יותר 'תגיד לי שאתה בסדר ונעזוב' אז תגלה עולם שלא חשבת שקיים. מצחיק איך כל בן אדם הוא גלקסיה אבל כלפי חוץ כולנו מתנהלים כמו קרדיות אבק, נתקלות אחת בשנייה וממשיכות הלאה לבד, לפעמים נדבקות לגוש גדול יותר אבל בפועל לעולם לא מרגישים בעלי ערך עד שמשהו גדול קורה.
מטלית ניקוי למשל, או גשם. הגשם מנקה הכל.
מצטערת שזה נשמע כל-כך דיכאוני, אלו סתם מחשבות שרצות לי במוח ופתאום יש לי מקום להוציא. תמיד אני שוכחת כמה קל לי להוציא כל מה שמתנהל לי במוח, לרוקן את כל התיקיות הנסתרות ומה שאני אוהבת במיוחד בתהליך הזה זה שאין עכבות, המילים זורמות לי מהידיים החוצה כאילו משם נוצרו ואין מסננת בדרך.

התחלתי לכתוב. אני רוצה להוציא ספר, אבל אני יודעת שזה משהו שיהיה לי קשה להתמיד בו אז אני מתחילה בקטן. פרקי פרקים, פסקאות קצרות מאוד והפסקות מרובות. סיפור פסיכוטי קצת, אבל אני מניחה שזה מה שאני צריכה להוציא, להעלות לקורבן.
פעם אמרתי לאימא שלי, 'כשאתה גדל עם חיה אתה לומד להיות חיה'. מניחה שלמדתי בו בזמן איך לא להיות חיה, אבל לפעמים קצת קשה לי להיות כל כך נורמטיבית. לא הכל פשוט. אנשים שנדפקו הם המסוכנים ביותר, הם יודעים שהם יכולים לשרוד את הכל וככה אני מרגישה, אני ניתנת לפירוק אבל בלתי ניתנת לעצירה, או שאולי ההפך?

יעל קנתה לי פיג'מה ליום-ההולדת וכתבה ברכה מאוד מרגשת עם הרבה שמות תואר מאוד גדולים, והייתי צריכה את זה. הייתי צריכה תזכורת לזה שאני דווקא דיי מוצלחת, בסך-הכל, שאני טובה. קל לשכוח את זה, קל לי לשכוח את התכונות הטובות שבי וכל כך קל להכות את עצמי (מטאפורית) על כל הפגמים הקטנים. הירכיים השמנמנות שלי למשל.
כאילו, למי פאקינג אכפת??? אז אני מידה 38 ולא חטובה והירכיים שלי רוטטות ויש לי שפשפת בקיץ.
אני עדיין נראית טוב, גאד דאמיט. עדיין חזקה, מצחיקה, חכמה, בן אדם טוב. זו לא יהירות, זה ניסיון להסביר.
כשאתה גודל עם אמא אנורקסית ואבא שנוהג להקיא ולשלוח הערות כמו 'אל תאכלי, תרזי' / 'השמנת' / 'תראי את הפרה הזאת איזה שמנה', אתה נוטה לפתח תסביכים של דימוי עצמי. מצחיק, אני חושבת שההפרעות היחידות שיש לי בגללם זה זה וOCD לא מאובחן אבל מובהק שגרם לי לתלישת שיערות. זה נשמע מוזר, אבל קראתי על זה והמון אנשים עושים את זה ולרוב זה נובע מOCD, וממה זה נובע? לחץ. לחץ לחץ לחץ. ללא הפסק. תלשתי כל החיים אבל זה הפך להיות בעיה רק בצבא כשתלשתי מהראש והתחילו לי קרחות, לא זכיתי לתמיכה כלל בנושא מאימא שלי אלא רק מאחרים (surprise surprise?), המעטים שסיפרתי להם כי התביישתי שאני כזאת חלשה, וזאת הייתה עוד קטסטרופה לרשימה. לא תלשתי כמעט חודשיים! זה קשה. בשבוע האחרון אני רוצה לתלוש, אני בלחץ וזה מרגיע ומלחיץ בו זמנית ואני מנסה מאוד להימנע מזה, לא רוצה לחזור למקום הזה, של הקורבן, של החסר אונים, של המתפקדת בעודי פאניקה, נוסעת בכביש בזמן שאני בהתקף חרדה, אני רוצה להיות חזקה. אני הינני חזקה, פשוט במקטעים. קל לי לשכוח את זה. קל מדי.

אני בלחץ מהאזרחות. מהחופש. מהבחירה, מחוסר המסגרת, מהעצמאות, מהאפשרויות, מהאופציה להיאבד, מחוסר הידיעה.
אני באמת בלחץ, אבל אני צריכה להתחיל בקטן. משימות קטנות, כל פעם.
גיזס פאק שיט חרא.

סליחה שהפוסט הזה יותר קודר מהרגיל, אני בכלל גם לא במצב רוח קודר, פשוט הייתי צריכה לפרוק.
אוהבת תמיד, סבטי.