הבלוג של סבטי

כרגע בוייטנאם - היינו חודש בתאילנד, שלושה שבועות בנפאל, והינני. תאילנד הייתה תיירותית הרבה מעבר למצופה ואותנטית הרבה פחות מהמצופה, זה היה חודש קשה עבורי בעיקר כי כל הזמן הרגשתי שאני לא מממשת את עצמי בטיול אלא רק נגררת אחרי רועי שכמעט ולא הסכים להתפשר לעומתי. אט אט הצלחתי למצוא את עצמי בטיול, ההארה הגיעה כשהוא אמר לי שאין לי מה לחשוב על זה בתור 'הטיול הגדול אחרי צבא' אלא בתור 'הטיול שלי למזרח', ולכן עליי פשוט למצות ולהנות עד כמה שאפשר, במקום לנסות לענות על ציפיות כאלו ואחרות. עשינו מסלול חומוס בתאילנד, והיו כמה רגעים וכמה נופים בלתי נשכחים - נסעתי על אופנוע לראשונה בחיי; זרה הקפיצה אותנו אחד אחד מיוזמתה על הטוסטוס שלה כשנתקענו על כביש מהיר, מחפשים טרמפ נואשות; היינו במאדם טוסו; השתכרנו ורקדנו עד 2 בלילה, וראינו מופעי להטוטנות באש; ראינו את המקדש הלבן והמקדש הכסוף, שניהם עוצרי נשימה; הסתובבנו בשווקים ובין מפלים. החלטנו לעשות שינוי אווירה ולא לנסוע לוייטנאם כמתוכנן אלא לעצור בנפאל לטובת טרק סובב האנאפורנה, שאותו כבשנו!  למרות מחלת גבהים, עליתי לפאס. הטרק היה מרגש ומדהים, כל נוף יפהפה בצורתו שלו והיה לי בחינה מנטלית ופיזית מאוד קשה אל מול תנאי השטח ומזג האוויר וצלחתי אותם. ביום האחרון לטיול קמנו ב4 וחצי בבוקר ואחרי שכנועים מצד רועי, שלא היו אפקטיביים לעומת שינון מילות השיר It's My Life של בון ג'ובי, התחלנו לעלות. במשך כשעה וחצי עלינו 400 מטר גובה בכפור, לא הרגשתי את כפות הידיים או הרגליים, ואז צלחנו את דרכנו בשלג עד שהגענו לפאס - 5,416 מטר. התחילו רוחות אז במשך שעתיים מסוכנות מאוד ירדנו בהליכה מהירה במהלכה כמעט מתנו. הירידה הייתה בעלת אופי קטרזי (אני משתמשת בזה נכון?), הייתי כל כך גאה בעצמי אבל כמובן שהגאווה הזאת נעלמה תוך כמה דקות. כמה נהדר לגדול בתחושה שכל ההישגים שלך אינם ראויים לשבח. למזלנו הרב באותו יום התאחדנו גם עם הקבוצה שטיילה איתנו, שהחליטה לבלות ערב אחד יותר במוקטינט, הכפר בו ישנים לאחר הפאס. לאחר מכן העברנו שבוע רגוע וחסר מעש - ודיי נפלא - בפוקרה, עם החברים ועם עצמנו. חגגנו איתם גם את ליל הסדר, וזאת הייתה חוויה כל כך מתוקה ומיוחדת! בפוקרה, רועי ואני ניהלנו שיחה בה הוא הבהיר לי שעליי להירגע, ובפעם הראשונה אוור המסר עבר. אני מרגישה הרבה יותר רגועה בשבועיים האחרונים, פחות נלחצת מדברים שפעם היו מדאיגים אותי, ויותר קלילה בעקבות כך. שמתי לב שאני גם מתלוננת פחות, אז בכלל. 10 נקודות לגריפינדור! מפוקרה נסענו לקטמנדו כדי לקחת טיסה להאנוי, וייטנאם. בילינו בה יומיים וקצת, למזלנו נחתנו בסוף-שבוע כך שאת הערבים בילינו בשוטטות ברחובות הסגורים לכלי רכב בעיר. האווירה הייתה ממכרת, תיירים ומקומיים כאחד נהנים מהרוגע ומהשלווה, מקומיים מתחלקים לקבוצות ומשחקים בדמינגטון וקפיצה בחבל, תיירים לא יודעים לאן להסתכל - על האגם, על המקומיים, או פשוט לעצום עיניים ולחיות את החלום. פנטסטי. כעת אנחנו באי קטבה שממנו נגיע להלונג ביי כשאני אבריא (צינון).

החלטתי במהלך הטיול כשאחזור לארץ, אצא מהבית ואנתק קשר עם אימי. הסבל שהיא גרמה לי במהלך חיי הוא בלתי נשכח ובלתי נסלח (במיוחד לנוכח העובדה שהיא סירבה אי פעם להתנצל או להכיר בנזקים שגרמה לי ולאחותי), וכשאני לידה אני הופכת לאדם שאני לא אוהבת - אדם לחוץ, עצבני, חסר כוחות. הגיע הזמן שאתנתק ממנה ומהביטחון הכלכלי שנלווה אליה, ואצא לעולם בכוחות עצמי! אני חכמה, טובת לב, וחזקה. אין סיבה שלא אצליח להסתדר, ואין סיבה שאמתין עוד רגע אחד במקום להתחיל לחיות את החיים שלהם אני ראויה, חיים בהם אין עליי אף איום, פיזי או נפשי, בהם רק אני שולטת בגורלי. אני אעבור לת"א, אעבוד במלצרות, אתנדב (עם נוער בסיכון?), ואתחיל לפתח את עצמי. כושר, קורסי העשרה, יו ניים איט. אני מאוד מתרגשת מההחלטה הזאת ובו בזמן לחוצה ממנה. שינוי עצום שיקרה מבחינתי בשנייה כשאחזור לארץ.

יש למה לחכות, אבל בינתיים, נהנה ונמצה כמה שאפשר מהמזרח. 

אוהבת המון,

סבטי.