אז, זה קרה.
כל שנות הבגרות שלי ידעתי שיש משהו דפוק אצל אימא שלי - החשיבה הילדותית, האנורקסיה והסגפנות הכללית בחיים, הריחוק ממין, הריחוק הרגשי ממני ומאחותי (ומאבא שלי), חוסר האחריות בנושאים שונים, חוסר היכולת שלה להסביר למה היא נתנה לו להמשיך להתעלל בנו עם הצורך להגיד שזה לא נבע מפחד. אמרתי לה בריבים לא פעם ולא פעמיים שגם לה יש הפרעה כזאת או אחרת בדיוק כמוהו, אבל לא ידעתי מה.
אנורקסיה נרבוזה לבדה לא התאימה לפרופיל, וחיפושים אחרים לא העלו תוצאות יפות.
לפני חודש אחותי הבינה שאשר (AKA אבוש) סכיזופרן. האמת היא שאני נשארתי בדעתי שהוא פסיכופת (גילוי שאני לא זוכרת מתי היה, אבל כבר המשכתי הלאה ממנו, עבר לפחות שנה), אבל זה פחות רלוונטי. היא גילתה שהוא אכן חולה נפש ולא סתם 'דפוק', וזה שינה לה משהו בחשיבה. לדעתי לטובה, אבל אולי זה סתם הלם של הבנה.
לפני כמה ימים היא סימסה לי שהיא חושבת שהיא הבינה מה יש להדס (mommy dearest), חבר שלה מאוד מבין במחלות נפשיות והם חושבים שלהדס יש הפרעת אישיות סכיזואידית. חלק קטן מאוד אבל מורגש מאוד במוח שלי היה המום עוד לפני שקראתי אודות המחלה. ידעתי שזה זה. ידעתי שהמעגל נסגר, ושבוודאות מה שהיא מצאה אמיתי. היא לא הייתה אומרת לי אם לא. יש תשובה. החלק ההמום הזה נשאר המום כשקראתי בדקדוק על ההפרעה הזאת והבנתי שזה זה.
היא לא סתם דפוקה. לא סתם טיפשה. לא סתם אנורקסית.
היא בעלת אישיות סכיזואידית, וזאת הפרעה נפשית, והיא בן אדם חולה. מאוד חולה.
והיא לא אמורה להיות של אימא של מישהו.
ההפרעה נדירה מאוד בכלל ובמיוחד אצל נשים.
אנשים בעלי הפרעת אישיות כזאת נוטים להיות קרובי משפחה של, נחשו שנית, סכיזופרנים (מתברר שההפרעות שלהם גם חופפות וגם סותרות. נפלא).
אנשים בעלי הפרעת אישיות כזאת מעריכים את עולמם הפנימי ולהם דימיון מטורף, מה שמסביר את החשיבה וההתנהגות הילדותית הלא מוסברת. תמיד אני ואחותי הרגשנו שהיא מתנהגת כמו ילדה בת 10, ומכיוון שההפרעה יכולה להתחיל מגיל מוקדם, כנראה שהיא נתקעה על הגיל הזה - בעולם החיצוני היא מודעת לעובדה שאין כך הדבר, אבל בגלל שהעולם הפנימי שלה כל כך יותר עשיר וכל כך יותר חשוב לה, כך היא פועלת. מציירת לעיתים על הסדינים, נעלמת לעולמם הסודי של הספרים ולא מדברת עם אף אחד, קונה מדבקות וחולצות עם הדפסים של כוכבים.
אנשים בעלי הפרעת אישיות כזאת נוטים לסגפנות כוללת - מה שמסביר את האנורקסיה בגיל 59 ומאז ילדותה המוקדמת, מה שמסביר את חוסר הרצון שלה לעשות דברים מהנים עם אנשים אחרים, עם המשפחה שלה. הם נרתעים ממין, מה שמסביר את שלל הריבים הנהדרים בהם היינו צריכות, אני ואחותי, לקחת חלק כדי להרגיע את אבא שלי, אשר היה משתולל וצורח בבית על חיי המין הלקויים שלהם (בין היתר. הייתה תקופה ארוכה שכל יום* היה לו התקף זעם על משהו אחר, לרוב על אחותי, ותמיד הייתי שם כדי להגן ולצעוק עליו). היא בתגובה הייתה יוצאת מהבית או מסתגרת בחדר ואני ואחותי היינו צריכות לאסוף את השברים במקרה הטוב, ובמקרה הרע לצרוח עליו חזרה עד שאפסו כוחותיו לריב.
מה שמסביר את חוסר האחריות וחוסר האכפתיות המוגזמים שלה כלפינו - היא נעלמה מהבית לשלושה ימים ולא כתבה לנו, היא נתנה לבעלה (לשעבר) להתעלל בנו כרצונו ואף תרמה לכך פעמים רבות (אמרה ועשתה דברים שהיא ידעה שיגרמו לו להתקפי זעם ואז הפנתה אותם אלינו), היינו מסתובבות שעות ברחובות או בחוץ מבלי לעדכן אותה ומבחינתה זה היה בסדר, כאשר צעקתי עליה בריב שאני יודעת שהיא לא אוהבת אותי היא פשוט יצאה מהבית בלי לומר דבר, כאשר הייתי חולה וסיפרתי לה שהיא מלחיצה אותי וקשה לי לחיות איתה, היא הגיבה בשאלה "ללכת לקנות עוף ולהכין מרק?", כשאני ואחותי אמרנו לה שאנחנו הולכות לדבר עם אבא שלנו ולהגיד לו שאנחנו לא רוצות קשר איתו ושיפסיק להטריד אותנו טלפונית, אחרי שנתיים של הטרדות טלפוניות מצידו ומצד חברותיו המתחלפות שאליהן היא הייתה אדישה, היא אמרה לנו "בהצלחה".
מה שמסביר את הריחוק הרגשי גם מהאנשים הקרובים לה ביותר, כביכול, בנותיה.
מה שמסביר את העובדה שהיא חשה קרבה רק לשני אנשים, אותם שני אנשים היו הקרובים אליה ביותר בילדותה - אחיה וחברתה הטובה, ותו לא.
מה שמסביר את
הכל.
וזה כואב לי. זה שובר. זה עוד דבר ששובר אותך מבפנים.
כי לגלות שלאחד ההורים שלך יש הפרעה נפשית שגורמת לו לניתוק רגשי ממך, זה דבר אחד שהוא לא קל let me tell you, אבל לגלות ששני ההורים שלך סובלים ממחלות נפש ושתיהן מאופיינות בניתוק רגשי מהקרובים אליהם ביותר, זה פשוט לגלות שכל החיים שלך היו שקר.
הבנתי כבר שהם לא אוהבים אותי, ממזמן הבנתי שכך אהבה (ובפרט אהבה של הורה לילד) לא נראית.
הבנתי שהרגעים הטובים עם אבא שלי היו שקר, הרי הוא מניפולטיב ואינטרסנט ומתעלל.
ידעתי שאין לי תקווה לקשר טוב עם אימא שלי וכשאני יוצאת מהבית אני מנתקת איתה קשר. (אלוהים יודע איך אני אחיה פה שנה, אבל עדיין)
פשוט לא ידעתי שגם הרגעים הטובים שכן היו לי איתה היו סוג של שקר, ואל תקראו לי שירלי. גם אם הייתה לה חיבה מסוימת כלפיי, זו נעלמה כשהתבגרתי מילדה לנערה ואז לאישה, ורואים את זה ומרגישים את זה. פשוט אתה לא מתאר לעצמך שזה נכון.
כמעט כל בן אדם שאני סומכת עליו שמע על הקטע הזה.
שגיליתי שאימי בעלת הפרעת אישיות סכיזואידית, ומה זה בדיוק אומר.
ואף אחד מהם לא הגיב כמו שצריך, כולל רועי. כולם טאטאו את זה מתחת לשטיח, אמרו שמבאס אבל לא נורא, במילא זה לא משנה כלום, במילא לא רציתי קשר איתה.
אבל זה כן נורא, וזה כן שובר, ולגלות ששני ההורים שלך לא אוהבים ולא רוצים או לא מסוגלים לאהוב אותך זה כואב, כי זה אומר שכל רגע טוב שהיה היה רק חצי אמת.
חשבתי למי אני יכולה לספר על זה שיגיב בהתאם (מלבד אחותי שאנחנו ביחד מתמודדות עם זה).
ואז נזכרתי שיש לי בלוג נאמן שתמיד היה פה לצידי, ושאני אצליח להגיד כל מה שאני רוצה בעניין.
מתברר שחופשי זה לגמרי לבד.
שלכם, סבטי,
שקצת כואב לה כרגע. 
* לפני כמה ימים דיברתי עם איילת על זה שלשתינו יש בעיות בזיכרון ובתחושת זמן.
הסברתי לה שאני מאמינה שבגלל כמות הריבים והטרור והפחד הבלתי פוסק שהרגשנו בבית, למדנו להדחיק. אמרתי לה שאם היינו זוכרות הכל, לא היינו מצליחות להמשיך בחיי היום-יום, אז המוח שלנו למד להדחיק הרבה, כל כך הרבה עד שלעיתים הוא מדחיק גם את הדברים הטובים. לכן לוקח לי זמן להיזכר בדברים שאמורים לצוץ בשנייה; הסברתי לה גם שבגלל שיממה שלנו הייתה כל כך מרובת אירועים (הייתי חוזרת מביה"ס, מגנה על אחותי מהתקף זעם של אבא שלי שנמשך שעתיים, ממשיכה ללמוד, ואז היה עוד ריב עד השעות הקטנות של הלילה, ואז הייתי ישנה שעתיים שלוש והולכת ללימודים), הזמנים שלנו לפעמים מרגישים אחרת. כשאני לא רואה את רועי יומיים, זה מרגיש לי כמו שבוע, ויש עוד דוגמאות בסגנון. הסברתי לו שזה בגלל שהתרגלתי שזמן קצר מכיל בתוכו כל כך הרבה דברים, אז הוא בהכרח מתארך לי בראש, אבל הוא לא הבין. היא דווקא כן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
