לא כתבתי בדיוק חודשיים (ויום), וקרו הרבה דברים מאז.
1. החלטתי שאני טסה לבד למזרח לחודשיים שלושה, עשיתי את רוב הארגונים הדרושים ואז טסתי עם שיר לברצלונה לכמה ימים.
נהניתי בטירוף! כל כך הייתי צריכה את זה, קצת חופש וקצת אווירה שונה. עשינו כל כך הרבה צחוקים שזה הרגיש לי כאילו אני מסטולה חצי מהזמן. פשוט כיף טהור, הסתדרנו והיינו לגמרי באותו ראש ואם מישהי הייתה עצבנית לא עשינו מזה סיפור והמשכנו הלאה. שיחקנו הרבה מה הסיכוי, ולמדתי קצת ספרדית על הדרך (עכשיו זאת השפה הרשמית שאני לומדת בדואלינגו! ואני באמת מתמידה ומרגישה שאני משתפרת), והלכנו לשתי מסיבות ועשינו בעיקר קניות והיה לי פשוט כיף, אין מילה אחרת.
אחרי שחזרתי הבנתי שאני לא באמת רוצה לטוס למזרח, קיבלתי את המרווח לנשימה שהייתי צריכה באמת ואם אני אטוס עכשיו זה יהיה סתם לדחות את החיים שלי, סתם להסתכל בטלוויזיה של מדינה אחרת למשך חודשיים רק כדי לחזור לאותה נקודה שבה הייתי, מבלי להתקדם באמת.
החזרתי את המוצ'ילה למתחת למיטה, אבל כן החלטתי שאני צריכה לטוס שוב לאירופה בספונטניות, גם כי זה גורם לי לפרץ אנדרנלין כשאני נכנסת לחוליו ובוחרת משהו ופשוט פאקינג עפה על זה, ובעיקר כי זה כיף. 
2. התפטרתי מהמסעדה שבה עבדתי אחרי שלא קיבלתי שכר של 150% בסופ"ש. פייר, הייתי מתפטרת בלי קשר, זה פשוט היה זרז. נהיה קשה מדי לעבוד שם, ולמרות שיש אנשים ממש טובים, במילא רובם עזבו זמן קצר אחריי כך שגם זה לא היה מספיק כדי להשאיר אותי. השעות המאוחרות דפקו לי לגמרי את שגרת היומיום, והכסף לא היה טוב כמו שחשבתי. אמרתי לבוסית שזה כסף שמגיע לי ושזה לא תקין, ותיכננתי לתבוע את המסעדה. אפילו הלכתי לשי"ל (שירות יעוצי לאזרח) כדי לברר על התהליך, ואז קיבלתי את תלוש השכר של דצמבר וגיליתי שהיא הביאה לי הרבה יותר כסף מההכרחי כך שהיא כבר בקושי חייבת לי משהו. עזבתי את התביעה והמשכתי הלאה בחיי.
3. מאז שהתפטרתי (אני כבר חודש בלי עבודה), נכנסתי לשגרה רצחנית של שינה מרובה וטלוויזיה.
זה גורם לי לדיכאון, ואני מנסה לצאת מזה מצד אחד ומצד שני אין לי כוח לכלום. אני כל הזמן מנסה להרים את עצמי ולעשות דברים, ובאותו זמן אומרת לעצמי שאני בת 21 פור פאק סייק, למה אני צריכה לקום בכוח אם אין לי מה לעשות? (דיכאון אמרתי?) חיפשתי באינטרנט מהן ההשפעות הגופניות של שינה מרובה והתוצאות לא יפות, כך שאני מנסה להמעיט בכך. גיליתי שאחד הגורמים לכך הוא שיעמום ותחושת חוסר מטרה, וזה לגמרי המקרה, אבל עד עכשיו לא מצאתי מטרה כדי שתוציא אותי מהחוסר מטרה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבוד, צריכה ללכת לחד"כ, צריכה להעשיר את הידע שלי, צריכה ככה וככה וככה, ובפועל פשוט לא בא לי. לא יודעת אם זה דיכאון או פשוט חוסר מוטיבציה, רק יודעת שמתבזבזים לי הימים אבל על מה כבר יש לי לנצל אותם? על פיתוח והעשרת העצמי, כמובן. אבל אין לי כוח. הבנתם את המעגל?
אתמול דיברתי על כל זה עם רועי ושנינו סיכמנו בפעם האלף שאני מאוד קשה עם עצמי. הוא התחיל להתפסכלג איתי קצת ושאל אותי קצת על זה, עניתי לו שברור שאני תמיד שופטת את עצמי, לא משנה מה אני אעשה זה לא יהיה
טוב מספיק, כי זה מה ששידרו לי כל החיים - גם אם קיבלתי 100 במבחן קשה ואמרו
לי כל הכבוד, וגם אם נראיתי ממש טוב והחמיאו לי על זה, בסופו של דבר ההורים
שלי לא באמת העניקו לי אהבה, בסופו של יום לא הרגשתי חום או ביטחון או חיבה מההורים שלי, סתם המשיכו להתעלל בי נפשית. אם ההורים
שלי אפילו לא אוהבים אותי, כנראה שיש משהו בי שהוא לא בסדר. כנראה שאני לא
טובה מספיק, לכן אני קשה עם עצמי, כי אני צריכה להיות טובה יותר מעצמי כדי לקבל אהבה.
סיימתי לדבר והתחלתי לבכות והבנתי שאני צריכה ללכת
לטיפול כי המחשבות האלה, כל מה שעברתי כל החיים, זה לא משהו שייעלם מעצמו.
כן, עשיתי עבודה ממש טובה מבחינה נפשית - למדתי להירגע, אני כבר לא שונאת
את איך שאני נראית ולא כועסת על עצמי אם אני מעלה במשקל, אבל בפועל יש
דברים שאני פשוט לא מצליחה להתמודד איתם, ולא בא לי לחיות ככה. לא בא לי לכאוב את עצמי כל יום, לא בא לי לזלזל בהישגים שלי ולהכביר בכשלונות שלי, וזאת הפעם
הראשונה שהרצון ללכת לטיפול נבע ממני ולא מעצות של אנשים אחרים, וזה גרם לי
להרגיש ממש טוב. גרם לי להרגיש כאילו אני בדרך הנכונה, וזה גרם לשרשרת של החלטות בנוגע לתקופה הקרובה:
להתחיל ללכת לטיפול (כבר קבעתי פגישה ראשונה!); למצוא עבודה נחמדה במשרה חלקית (כי אם אני עובדת במשרה
מלאה אני מרגישה שזה גונז את כל כוחותיי ומשתלט לי על החיים); להעשיר את
הידע הכללי שלי דרך קורסים חינמיים (מבוא לפיזיקה, לכימיה, לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב) אליהם נרשמתי באינטרנט באתר ממש מגניב (בעצתה של יעל); להמשיך לצייר (קניתי לפני כמה
ימים קנבסים וצבעי גואש, ולא עשיתי שום ציור יפה אבל זה ממש הרגיע אותי).
במידה וארגיש מוכנות נפשית להתנדב, אעשה זאת, ואני מאמינה שעם הזמן אני כבר
ארצה להתחיל להיכנס לכושר (כרגע אני רשומה לחד"כ אבל הלכתי 4 פעמים
בחודשיים האחרונים, אז אני אבטל את המינוי תודה רבה לכם).
4. נכון שהחלטתי על משרה חלקית, אבל לפני זה הייתי בחיפושים נרחבים אחר משרה מלאה ולא עלה כלום בידי. הגעתי לריאיון אחד בחברה מהממת אבל התפקיד נשמע מזעזע, במקום ללכת החלטתי להישאר לסוף התהליך ויצא שדיברתי עם המראיינת ממשאבי אנוש. נכנסנו לשיחה מעניינת על החיים ועל מה אני רוצה ללמוד ולעשות, והיא נתנה לי את המספר טלפון שלה כדי שאוכל להתייעץ איתה. היססתי ושאלתי אם זה בטוח בסדר, והיא אמרה שהיא לא מביאה את המספר שלה לכל אחד, ושהיא לא רוצה שאני אתפספס בחיים. מעז יצא מתוק. 
5. לא ציינתי את זה בבלוג למרות שזה קרה דיי ממזמן, אבל ממש ניתקתי קשר עם עדן.
חזרתי מהמזרח והיינו נפגשות ופשוט הרגשתי שאני חוזרת לכיתה י"א. דיבורים על בנים וצבא ולהרזות, ובאמת שלא אכפת לי לדבר על צבא ובטח ובטח שלא אכפת לי לדבר על בנים, אבל פתאום שמתי לב שהשיח איתה הוא כל כך... דרמטי. ושטחי, ומיותר. היא נפגשה עם X והם עלו אליה הביתה אבל היא לא שכבה איתו כי היא דיברה עם Y אבל היא לא תיפגש עם Y כי היא יצאה לדייט עם W והביאה את המספר שלה ל3 אנשים שונים באיזה מועדון אבל היא לא תעשה ככה כי היא עושה ככה בלהבלהבלה. שום דבר שמצביע על התקדמות בחיים. היו רגעים איתה שתהיתי מתי אני אתחיל לצאת עם נדב, כי זה היה הגיל המנטלי של השיחות שלנו.
התרחקתי ממנה לאט לאט ובהתחמקויות ולא דיברנו כבר שלושה חודשים, והאמת, לא חסר לי. קצת קשה לי עם זה שפגעתי בה, כי היא עדיין חשובה לי, אבל פשוט לא היה לי כיף איתה יותר. הבנתי שתמיד הרגשתי בתחרות מולה, על טל, על ציונים, על להרזות... לא בא לי להיות במקום הזה יותר. אולי בעתיד נצליח לחזור לקשר יותר בריא, אמן.
* אם כבר טל, פגשתי אותו בקניון לפני כמה ימים והיה ממש נחמד להתעדכן. סיפרתי את זה ליעל כשנפגשנו אתמול והתחלנו לדבר על התקופה ההיא בתיכון ואמרתי לה שהבנתי בדיעבד שהייתי מאוהבת בטל, ודיברנו וצחקנו על כמה דפוק היה כל העניין הזה שאני וטל קלירלי היינו בקטע אחד של השני ולא הסתרנו את זה (דיי מניאקי מצידי כלפי עדן, אבל באמת שלא ידעתי שאני מאוהבת בו. ידעתי שאני נמשכת לחבר הכי טוב שלי, וידעתי שאני לא אעשה עם זה כלום כי הוא יוצא עם חברה הכי טובה שלי, אבל לא הבנתי שבאמת היו לי רגשות כלפיו), היא קצת הופתעה אבל זה לא באמת משנה כבר.
6. יותר ויותר קשה לי עם אמא שלי, גם לנוכח ההבנה שהיא חולה נפשית אבל גם בגלל
שהיא ממשיכה עם כל המשחקים וההתחכמויות שלה. אין לי עצבים לזה. לפני כמה
ימים באה אליה מישהי מהעבודה כדי לסדר כמה עניינים, והיא אמרה לי ש"באה
אליה חברה ללמוד", גיזס, יש אותך ביותר גיל 9??? את אימא של מישהו, גאד
דאמיט. אני מנסה להפוך את השיחות איתה למינימליות ומתנחמת בזה שעוד פחות
מ10 חודשים אני כבר חיה עם רועי בדירה משלנו. ואם כבר רועי! החלטתי שכשהוא יסיים את המכינה שלו אני אקנה לנו כרטיסי טיסה ליוון, פינוק עליי. 
אוהבת המון, שלכם,
סבטי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
