1. גיליתי היום את הקסם של אוננות עם מוזיקה.
Where have you been all my life?!
2. לקחתי יוזמה ושלחתי קו"ח לחברה שבה למדתי פסיכומטרי.
לאחר שעברתי שלב מיונים ראשון, יש לי ריאיון ביום שני הקרוב.
Wish me luck! 
3. לפני שעתיים גילעד הציע לי לשלוח קו"ח גם לחברה שבה הוא עובד.
הוא אמר שהם צריכים אנליסטים, הם מלמדים הכל, ורק צריך להיות חכם עם 700+ בפסיכומטרי.
צ'ק אנד צ'ק, הייתי אומרת. אז הכנתי קו"ח באנגלית קלוקלת ומחר אני מקווה שכבר אשלח אותם, כדי שאוכל להתראיין עוד השבוע ואז לשבור את הראש על שתי העבודות האלה (במידה ואתקבל, כמובן).
4. לי ולרועי היה קצת הארד טיים מאז החזרה לארץ (לפני כשבועיים וחצי), הוא רוצה להיות קצת יותר לבד והוא פחות על הנייד ואני מקבלת מכל זה וייב מאוד חזק של 'לא בא לי להיות איתך' למרות שזה לא המצב. היום ניפגשנו לשיחת הבהרה קצת עצבנית שבסופה התפצלנו, מרוצים אך עייפים. כל אחד הבין את השני קצת יותר והפאניקה שלי בנוגע אליו נרגעה קצת. בקרוב הוא יתחיל מכינה וזה יהיה קשה, המרחק, אבל זה יהיה גם טוב. צריכה לחזור לגלות מי אני בתור שלם ולא רק בתור חצי.
5. הבעיות עיכול שלי השתפרו מאוד מאוד (האח הידד!) ואני עדיין מאוד שומרת על מה שאני אוכלת. בלי לקטוז בכלל, בלי שוקולד, בלי מטוגנים, בלי פירות או ירקות טריים... זה משאיר את התפריט שלי דיי מצומצם ואת הנאות השחיתות שלי למעדן סויה בטעם שוקולד (
). בגלל שהפחתתי שוקולד ובגלל שעדיין יש לי הרבה יציאות אני ממשיכה להרזות, לא בצורה קיצונית אבל עדיין. לפני הטיול שקלתי 58 והיום אני 56 שנושק ל55. מצד אחד זה מאוד נחמד כי הגעתי למשקל היעד שלי ואכן אני נראית יותר טוב לדעתי, מצד שני זאת לא הדרך שבה הייתי רוצה שזה יקרה.
אבל עדיין.
I take what I can get.
6. התחלתי להיות פרודקטיבית למדי! וזה דווקא מאוד כיף. התחלתי ללמוד בסדנה הדיגיטלית של גוגל (כי למה לא), חשבתי כבר על רעיון לספר שאני רוצה לכתוב ובניתי לו רקע אחרי ששנים אני אומרת שאני רוצה לכתוב ספר ומוותרת אחרי עמוד אחד של כתיבה, ויצאתי עם יעל לאימון רצחני ביום חמישי. הצלחתי לרוץ 1.5 ק"מ מבלי לעצור! הייתי כל-כך גאה בעצמי. אחרי זה רצתי עוד 600 מטר בהליכה-ריצה, ואז עשינו המון תרגילים (בין היתר עשיתי 60 סקווטים). מתכננת מחר לצאת לאימון נוסף, ממש מעודד ואפילו כיף. 
7. אני מבזבזת ממש קצת כסף מאז שחזרתי, גם בגלל שאני בקושי אוכלת בחוץ וגם כי אני לא רואה את הערך בלקנות בגדים כשכבר ככה יש לי כל-כך הרבה בגדים. מתברר שהטיול למזרח כן עשה משהו! סתם, אני צוחקת. השינוי הנפשי שעברתי הוא הרבה יותר גדול מזה, וזה מתבטא בדברים קטנים ובצורת חשיבה שלי וזה כל-כך מהמם בעיניי שאני מצליחה ליישם ולתחזק את התובנות ואת השיפור העצמי שעברתי בטיול. לדוגמה, כשקיבלתי את המטלה לשלב המיונים הראשון (להכין סרטון אינפורמטיבי בן 5 דקות), במקום להירתע מהאתגר ולשכנע את עצמי שאני לא באמת צריכה את זה על הראש שלי עכשיו, ממש התרגשתי והתחלתי לתכנן מה ואיך אני אעשה, וכששלחתי את הסרטון הייתי מאוד בגישת מה שיהיה יהיה; כשרצתי, הייתי בטוחה שאני אפסיק בסיבוב הראשון (לא רצתי חצי שנה) אבל עדיין ניסיתי למנע את עצמי להמשיך (יאללה, את רואה שאת יכולה, זה הכל בראש) במקום לשכנע את עצמי להפסיק כי כואב וכי בטח אני אשבר עוד שנייה במילא. כל מיני מחשבות קטנות כאלה שהיו הרבה יותר פסימיות לפני הטיול, מחסומים מנטליים שהייתי מציבה לעצמי על אוטומט, אני יודעת את זה, לפני הטיול הייתי נמנעת מאתגרים בגלל הפחד שאני איכשל, בגלל החוסר אמונה בעצמי. והנה אני פה, סבטי הקטנה, מראה לעצמי שאני יכולה ובגדול! 
8. בבית ממש נעים ושקט, דבר שלא קרה אף-פעם. אני יכולה להתרגל לזה. זה מאוד מקל על החיים.
היא (אימא שלי) ממש השתפרה, היא אפתה לי עוגה כשחזרתי ולכבוד היומולדת, והיא יותר רגועה ופחות מציקה, ואני בתמורה מנסה גם להירגע. זה עובד בינתיים, אז אני מנסה לשמור על זה. כמה נחמד. כמה לא מחורר נפשית.
9. עדיין לא הצלחתי להחליט איזה שפה אני רוצה ללמוד, בין צרפתית, ספרדית או גרמנית. רועי הציע סינית אבל זה גדול עליי מדי ואין לי עניין בשפה הזאת, וכרגע זה נוטה לכיוון ספרדית כי הבנתי שעם קצת מאמץ ועם רמה גבוהה באנגלית אפשר ללמוד לדבר ספרדית שוטפת דיי מהר, וזה יכול להיות אחלה התחלה לתחביב הזה שאני מקווה שאני אאמץ. החלום שלי מאז שהייתי קטנה זה לדעת לפחות 4 שפות, אז כדאי שאני אתחיל לתקתק עבודה.
10. מבחינה חברתית אני מרגישה שמאוד טוב לי כרגע, אני מבלה הרבה עם החברים של רועי ועם גל (חברה מהבית), כולם משוחררים ובאותו ראש של טיול, לימודים, עבודה, ולעשן. עם החברים בבית (תכל'ס זה בעיקר עדן, עם יעל אני מסתדרת ממש טוב והשאר לא כל-כך מעניינים אותי או בכלל) שאנחנו לא באותו עמוד, וזה קשה. ישבנו החברים של רועי, אני, עדן ויעל שישי אחד והיה ממש כיף אבל עדן הייתה עדיין בראש הזה של התיכון, העירה הערות וניסתה להראות שהיא דומיננטית וחלק מהשיחה. מאמי, זה לא האישו כבר, כל אחד בסבבה שלו. אני קצת מתרחקת ממנה לאחרונה (אולי גם היא ממני? לא הצלחתי להחליט עדיין אם זה אקטיבי או פסיבי) אבל זה לא כואב לי יותר מדי.
אני מנסה למקד את המאמצים שלי בחבר'ה משוחררים, שיכולים לצאת באמצע השבוע ולעשן ושאני יכולה לדבר איתם על לימודים ועבודה ולשמוע תהיות דומות. המצב הרבה יותר טוב משהיה לפני שטסתי, כשפחות הייתי בקשר עם החבורה של רועי ועם גל. עכשיו אני מרגישה ממש בנוח איתה. ביום שישי הייתה לה כפולה ממש קשה, אז הצעתי ליעל שנבקר אותה בהפתעה והיא פשוט בכתה כשהיא ראתה אותנו ורצה לחיבוק. אחרי זה ישבנו איתה ועם עוד כמה חבר'ה מהעבודה שלה במשך איזה חצי שעה, והיה ממש נחמד וזה הוביל אותי למסקנה העיקרית שאני באמת מרגישה יותר בנוח להשתלב בחברה שאני לא מכירה, פעם היה לי הרבה יותר קשה והייתי יותר נלחצת, יותר מייחסת חשיבות למה יחשבו עליי ולעובדה שאולי אני לא באמת קשורה כי אני לא מכירה הרבה אנשים - בדיוק אותם מחסומים מנטליים שדיברתי עליהם קודם וכיום כבר בקושי קיימים. ומעבר לזה עשינו מצווה ושימחנו חברה!
ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על מצוות ועל מה שקורה במדינה הפח הזאת כרגע עם כל החוקים הבזויים האלה. 
זהו נראה לי,
כיף לכתוב לכם וכיף שתכתבו גם לי.
שלכם, סבטי. 