הבלוג של סבטי

כמה שמחתי להיכנס לפה ב01.01 ולראות שהבלוג עודנו חי וקיים!
בפועל, אני מרגישה רע עם עצמי שלא תרמתי למאמץ המלחמתי בכל הנוגע לשמירה על ישרא, באמת לא מצאתי במה אחרת כמו זו.
בכל אופן, שלום!!!
הינני.

בשבוע האחרון, או בעצם מאז שחזרנו מהצימר, הייתי מבואסת.
אני חושבת שיש לזה שתי סיבות: א. הגענו לנקודת השיא עם הצימר המושלם ומכאן, לא משנה כמה אנחנו חזקים כזוג, בהכרח תהיה ירידה; ב. דיברתי יותר עם ועל אימא שלי וזה אף פעם לא עושה לי טוב, לתקשר עם האישה הזאת מעבר להכרחי.
אז נכנסתי למעין מוד של דיכי וחוסר ביטחון עצמי בנוגע להכל, איך שאני עם חברים, איך שאני עם רועי ואיך שאני עם עצמי.
הרגשתי שרועי מתרחק, ודיברתי איתו על זה הרבה ואפילו בכיתי פעם פעמיים, אבל זה לא באמת עזר. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושזה לא נכון, אבל קשה לי להאמין לזה. אחותי אמרה לי שלדעתה יש לי קצת חרדת נטישה איפשהו, בגלל ששני ההורים שלי שאמורים היו לאהוב אותי יותר מכל לא באמת אהבו אותי ונטשו אותי רגשית, אני מפחדת שזה יקרה שוב עם אנשים שמתיימרים לאהוב אותי אהבה חסרה גבולות (כמו הורה). גילוי נאות? אני אף פעם לא חושבת על זה ולא מודה בזה, אבל אתמול הבנתי שבאיזשהו חלק בי מאוד כואב לי על זה שאין לי הורים אמיתיים. אבל הוא קבור כל כך עמוק שאני לא עצובה מזה, רק מבינה שאני אמורה להיות עצובה מזה. בכל אופן, בגלל שהיינו כל כך צמודים אחד לשני בחודש הקודם (עם הפסיכומטרי והצימר), כל התרחקות היא התרחקות טבעית למעשה כי המצב הנורמטיבי הוא שאנחנו ביחד הרבה ומדברים פה ושם אבל לא נמצאים ביחד רוב הזמן, ועכשיו התרגלתי למצב שבו אנחנו ביחד רוב הזמן, אז אם הוא לא מתקשר ואם פתאום הוא יוצא עם חברים אני תופשת את זה כהתרחקות, which is not.
דיברתי איתו על זה אתמול והוא הבין ואמר שישקיע יותר ואז הוא סיים את הפגישה בלצחוק עליי ולקרוא לי קנאית בגלל משהו בנאלי שאמרתי.
10 נקודות לרועי.
הגעתי למסקנה שאנחנו פשוט צריכים קצת מרחק, הוא בשביל להתגעגע ואני בשביל לראות שהכל בסדר, אז אתמול חיכיתי שהוא ייזום קשר ואכן כך קרה, וכשהוא הציע לי להיפגש סירבתי ואמרתי שאני לא רוצה שנילחץ אחד על השני ונראה לי שזה לטובה, אבל כתבתי לו בוקר טוב בבוקר.

מעבר לזה, כתבתי לעצמי אתמול בנייד קצת והבנתי שאני לחוצה בעיקר בגלל ההורים שלי, לא כי אני בן אדם כזה. הזכרתי לעצמי שזאת לא אני, זאת אני תחת ההשפעה שלהם, והראייה שלי על המציאות מתערפלת כשאני 'בקשר' איתם, וזה עזר לי קצת להירגע. סיכמתי בכך שאני יותר חזקה ממה שהם ניסו לעשות לי, וזה עודד אותי, וכתבתי ש'אני צריכה להתגבר על הבאסה הזאת ולהתעורר למצב חדש של הערכה כלפי מה שיש לי וכלפי מי שאני, כי כל דבר שאי פעם הגעתי אליו זה בגלל עבודה קשה, נפש מברזל ולב טוב, וזה יותר גדול מהם ומאיך שהם גורמים לי להסתכל בצורה שגויה על המציאות שלי'. על היד ציירתי לעצמי משקפיים צבעוניות וכתבתי מתחת 'לא להתערפל', ולמרות שאני מרגישה בת 13 בלחץ ככה, זה עזר.

מחכה כבר לרגע שבו לא אצטרך להיות בקשר גם איתה, והתזכורות היחידות לחיי הסיוט שחוויתי איתם כמעט כל חיי יהיו ניואנסים קטנים פה ושם, ולא תזכורת מחרפנת ומטומטמת שמתקיימת לצידי על בסיס יומיומי.

הייתי גם מבואסת מהתחושה שאני לא מרגישה שייכת עם חברים שלי, אבל אתמול חגגנו לעומר וראיתי שהרבה אנשים שמחו לראות אותי ולדבר איתי, אז זה עבר; מעבר לכך, אני בבלאגנים לגבי איך שאני נראית.
Hello low self esteem my old friend.
אני אוכלת יחסית בריא ואפילו חזרתי להתאמן בחד"כ, אבל אני לא מצליחה להגיע לאיזון לגבי מתי מותר לי לנשנש ולהנות עם חברים ומתי לא, ולכן שבוע שעבר לא אכלתי כלום בכל שלוש הפעמים שיצאתי עם החברות לגלידה, והשבוע אכלתי פיצה פעמיים. אין איזון, וזה מדכא להרגיש כאילו אני חיה חיי סגפנות. בעקבות השבוע המבאס נתתי לעצמי רשות של יומיים לאכול מה שבא לי, ובשישי-שבת אכלתי חצי מגש פיצה (לא בפעם אחת), עוגה, עוגיות, מרשמלו, צ'יפס, שוקולד ופופקורן. היה נחמד לתת לעצמי את ההיתר הזה, לא אכלתי כל כך הרבה מאז שהשתחררתי כי באמת הקפדתי מאז ואני חושבת שהייתי צריכה את זה לעצמי, להתיר רק קצת את השלשלאות.
אני מתלבטת אם ללכת בדרך של 'כל פעם שאני אוכלת משהו לא בריא, ללכת לחד"כ יום אחרי זה' או בדרך של 'לשמור כל השבוע ורק בסופ"שים להתחרע'. ככה כותבים את זה? להתחרע. יש רעיונות, בכל אופן? צריכה למצוא משהו שעובד.
אה, בכלל לא הגעתי לנקודה המרכזית - אני יודעת שאני נראית טוב, אני יודעת שיש לי גזרה יפה (למזלי כל השומן אצלי מתנקז לירכיים ולא לבטן, ולמזלי אני לא שמנה אז אין הרבה שומן אלא רק מידה 38 במכנסיים) אבל אני עדיין לא משתחררת מהתחושה שאני צריכה להיות רזה יותר, מהתחושה שאם אין לי רווח בירכיים ואם הן רוטטות, אז אני לא בסדר, לא מושכת, ותודה להוריי הדפוקים שהביאוני עד הלום. מצד שני, חלק בי חושב שאף פעם לא באמת ניסיתי לצאת מזה - יש לי ימים שאני חושבת שאני נראית טוב למרות ועם הירכיים, ואני לא מנסה לשמר אותם.
אולי אני צריכה את ההלקאה העצמית הזאת? אולי כבר התרגלתי לזה? אני לא זוכרת את עצמי מנסה בכוח לחשוב מחשבות חיוביות, רק כשזה מזדמן, אבל הרבה פעמים אני מדלגת לי בשליליות עד שאני מתבוססת בה.
אנחה.

התחלתי לעבוד במסעדת פנקייקים קטנה בעיר, וזאת עבודה מאודדדדד רגועה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. כיף לי. הבעיה היא, שאני מקבלת מעט משמרות וכל המטרה בעבודה זה להרוויח כסף כי עם כל כמה שבא לי לקחת קורסי העשרה ומה לא, זה לא באמת מספיק בשביל למלא את השבוע. ידיד הציע לי לעבוד במכירות טלפניות שם הוא עושה הרבה כסף, אבל זאת התחייבות ל4 משמרות בשבוע ואני מפחדת שזה יתנגש לי בעבודה בפנקייקים. מצד שני, אני מחויבת להגיש רק 3 משמרות בפנקייקים כך שבין כה וכה לא אמורים להיות ימי חפיפה אלא רק שבועות עמוסים, וגם זה לא בטוח.
דעותיכם?

החלומות שלי נורא מוזרים בחודשים האחרונים.
לא טובים, קצת רעים, בעיקר מוזרים. מעניין מה זה אומר עליי.
פיתחתי הרבה תמונות מהשנה החולפת (בעיקר מברלין ומהצימר) ותליתי לי בחדר, והאמת שזה נחמד. יצאו לי תמונות באמת יפות בברלין, וחלק בי רוצה לקנות נייד חדש עם מצלמה טובה ולהתחיל לעוף על זה פה, בכל הזדמנות שיש לי. אבל עשיתי מעין הסכם עם עצמי, לא לקנות נייד חדש עד שהדפוק הנוכחי יוצא מכלל שימוש, ואחרי אינספור הפלות ומכות לא נראה שזה המצב.
החלום לטלפון חדש ימשיך להמתין בחשכה להזדמנותו.
שלכם באהבה משמינה ובציפייה לדעות ולהארות, סבטי.