מה קורה כשרצון הרוח גדול מהגוף?
מה קורה כשהרוח רוצה להתגשם בדרך מסוימת אבל אין בידה את האמצעים?
הרס עצמי.
זה מה שקורה.
הגעתי היום, בעקבות כמה שיחות... למסקנה
לרוח שלנו- יש רצון להתגשם בדרך מסוימת. הגוף הפיסי שלנו נותן לה כלים מסוימים שבעזרתם היא יכולה
להגיע להגשמה עצמית, אך לא טוטאלית.
אני לדוגמא, מעבר לאנה, הייתי רוצה לעוף- אבל מן הסתם הגוף שלי לא יכול לספק את זה לנפש.
כאשר הגוף לא יכול לספק משהו- נוצרת פשרה.
"אני לא אעוף פיזית. אני אעוף רק עם התודעה, והחלום והרוח".
אבל מה קורה כשאין פשרה?
מה קורה כשהרוח לא מסכימה לוותר?
הרוח שלי רוצה להגשים את עצמה בדרך מסוימת.
בדרך שבה הגוף שלי לא נולד- רזה, עצמות, מקל, רזה באופן שנתפש "חולני" בעיני אחרים.
מבחינתי זה אידיאל הגשמה- אבל מה לעשות, לא נולדתי עם הגנים הנכונים.
חס וחלילה, שאני לא מודה על כך שקיבלתי הרבה דברים אחרים.
אני מודה לאלוהים על המון דברים יפים וטובים שהוא נתן לי.
החל בעצמי (כןכן... אני לא חושבת שאני לא יפה) וכלה במשפחה.
אבל יש דבר אחד שהרוח שלי לא מוכנה להתפשר עליו- וזה הרצון לרזון.
זה מפריע לי מאז שאני זוכרת את עצמי.
זה הציק לי בפעם הראשונה עוד כשהייתי בגן. ואני זוכרת את זה טוב טוב.
שנאתי את הגוף שלי כבר בכיתה א' (ולא הייתי ילדה שמנה בכיתה א'... להפך).
תמיד היה לי עניין עם הנושא הזה.
אז אני לא מתפשרת.
אז מה
ביג דיל.
יש לי רוח עקשנית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
