כל המילים.

הרציף לאוטובוס לבני ברק נמצא רחוק יותר, לא היכן שכל שאר הרציפים. אני הולכת וחולפת על פני הנוסעים המחכים לעלות, ממשיכה הלאה. כמוני הולכת ומתרחקת מההמולה, ככה מתרחקת גם מחיי שלי, שגם הם מורכבים מהמתנה וציפייה לקו שיגיע וייקח, ואולי בעצם מוטב קו אחר, ואולי מימין ואולי משמאל. ואני מתרחקת.

ברציף לבני ברק, כולם דתיים. אני יושבת על הספסל עם כולם, נותנת לדברים לקרות מעצמם. כן, בעוד כשעה, אני אפגוש את ליאת. אחרי עשר שנים. אבל כעת אני עוד כאן, והמפגש נראה רחוק, אחר.

באוטובוס, בחורה צעירה ורחבת מימדים עוצרת לידי ומסתכלת. אני שואלת אם היא רוצה לשבת. היא יושבת וממשיכה להסתכל. אני תוהה אם זה זמן טוב להוציא את הנגן שלי ולשקוע בעולם שלי, כאילו שאני לא שקועה בו גם ככה, ואז היא אומרת -  "את מזכירה לי את גיסתי", אני מחייכת, מלמלת "אה, יופי", ושוקעת.

בראש שלי, שם התחנה המבוקשת. כי זה מה שליאת אמרה לי, היכן כדאי לרדת. היא לא ציינה כתובת, מספר, דרך. היא רק אמרה, כבדרך אגב, שם תחנה, ואמרה שהיכן-שהוא היא תהיה שם, בבני ברק.

ואני קפצתי ממושבי כשהשלט הדיגיטלי עם "התחנה הבאה-" פתאום השתנה לתחנה ההיא, המדוברת, עם הילקוט שלי מהלימודים שהתלבטתי אם להביא אותו או את תיק הצד שלי השחור, מעור, ובחרתי בלימודים. זה בגלל שהבאתי לה עציץ קטן, הוא נכנס ללימודים. וככה אני והילקוט וההתרגשות ועוד כמה נוסעים ירדנו בתחנה.

***

השעה עשרים דקות לפני עשר. עשרים דקות עומדים לרשותי. כי ליאת, בשיחת הטלפון הקצרה שניהלנו לפני שבוע, הסכימה שאבוא בעשר בלילה בדיוק, בפתח המדרשה שלה בדיוק, ולחצי שעה.

ואני עמדתי, מבולבלת קצת, באמצע רחוב ראשי בבני ברק, והסתכלתי על העוברים ושבים, בשחור, בלבן, חולפים על פני, מסבים ראש הצידה.

הג'ינס והחולצה שלבשתי, שהיו רגילים בעיני, הרגישו חשופים קצת פתאום, ואני הוצאתי את השל שהבאתי והתעטפתי כך, באמצע בני ברק.

עצרתי נשים צעירות ושאלתי, אחת ועוד אחת ועוד – אולי את יודעת היכן המדרשה ההיא, היא אמורה להיות כאן בסביבה, אולי את מכירה.

אף אחת לא הכירה, ואישה צעירה אחת אף היטיבה להתקשר למספר חברות שלה ולשאול על ה"מדריישה" – היא הייתה נכונה לעזור לי. היא ואמה, או סבתה, התקשרו למכרות ושאלו. הצעירה לבשה בגדים כהים, והפנים שלה היו לבנות מאד, והייתה לה פיאה, וגם כובע, והיא הזכירה לי בובת חרסינה יפיפייה שראיתי פעם בחנות.

לבסוף צעירה אחרת, שגם אותה עצרתי ברחוב, התקשרה וביררה גם היא למעני, ומסרה לי שם של רחוב. אני, בהכרת תודה, הפעלתי את הווייז, ומיהרתי לרחוב המדרשה.

***

לא היה אף אחד בצריף המגורים שהיה שם. בפנים האור דלק, אבל אני דפקתי וקראתי "יש כאן מישהו?" – ואף אחד לא ענה. הלכתי קצת, מחפשת עוברי אורח, עד שחלפה שם צעירה, משוחחת בפלאפון, ואני הפרעתי ושאלתי, אם אולי היא מכירה את ליאת.

היא חייכה, אמרה שכן, ושליאת נמצאת בשיעור כרגע, בכיתה, בכניסה הסמוכה, ושאני יכולה להיכנס לשם. "מה פתאום", אמרתי "אני אחכה לה כאן בחוץ", והיא מיהרה לומר – "לא לא, היכנסי! בבקשה היכנסי". אז נכנסתי.

כלומר, כמעט ונכנסתי.

בפתח עמדה אם-הבית. והביטה בי כאילו הייתי חוצן. כמובן, לא ידעתי שזו אם-בית. ליאת הסבירה לי אחר כך. כל שראיתי מולי היה פנים מבוגרות וחמורות סבר, והפנים האלו שאלו מי אני ומה מעשיי פה. "מישהי בחוץ אמרה לי שאני יכולה להיכנס לשיעור", אמרתי, גמגמתי, והיא הזעיפה עוד יותר ואמרה לי "היא טעתה. לכי מכאן".

מיהרתי לצאת ולהמתין ליד השער, וליתר ביטחון להמתין מאחורי השיח שליד השער, אבל היא יצאה בעקבותיי, נעמדה מולי ושאלה שוב מי אני ומה אני רוצה.

בשלב זה, התחלתי לחשוב שכל העניין היה קצת לא שקול מבחינתי – נו בכל זאת, המצב אליו נקלעתי, ולחשוב על המבוכה שאני עלולה לגרום לליאת, שזכרתי אותה ביישנית כל כך, והמורה הזאת שלה נראית קשוחה מאד.

אבל לא יכולתי לסגת, כל כך קרובה, ליאת פה בתוך החדר הזה, במרחק עשרים מטר ממני, ואני לא ראיתי אותה עשר שנים. מאז שחזרה בתשובה ונעלמה מחיי כולנו.

לאף אחד לא היה מושג היכן היא. ידעו, כמובן, שהיא חזרה בתשובה. אבל היא החליפה מספר, החליפה כתובת, ונבלעה אי שם. בבני ברק, כך הסתבר. את המספר שלה, קיבלתי לבסוף מאחותה הצעירה, לאחר שסיפרתי שאני חברה טובה, מירושלים. התקשרתי שוב ושוב, עד שליאת ענתה, וביקשתי ממנה שנפגש.

הכל נעשה בעדינות, בזהירות, רק אם נוח לך, הייתי שמחה, אם זה מסתדר, אם זה בסדר מצידך. היא הופתעה קצת, מעצם השיחה, מעצם-ממני, השייכת לעולם נשכח מעברה, ומסרה לי את מועד חצי שעת המפגש שהוקצבה לנו. והכל בשם הסקרנות.

וודאי התאכזבה קצת, כשלבסוף נפגשנו, וגילתה שאין בפי בשורות גדולות. שאני פשוט התגעגעתי אליה, כך פתאום אחרי שנים.

***

אם-הבית והמבט הזועף הכריעו, ואני הודיתי שאני חברה של מישהי מהמדרשה. ממעמדי הנבוך מול עיניה, נאלצתי לשקר ולהגיד שאני מתעניינת בתהליכים דומים לאילו שעברה חברתי במדרשה, והייתי שמחה לשאול אותה שאלות הקשורות להלכה. האם התרככה. ואני נשמתי. והאם התעקשה, מי החברה, ואני אמרתי את שמה.

האם חייכה, לראשונה, חיוך אמיתי וקורן – "ליאת שלנו", היא אמרה, "חכי כאן – אני קוראת לה מייד".

לא הספקתי לומר לה שלא, שתחכה, שאני קצת בהלם פה, שתיתן לי רגע.

וליאת יצאה אלי.

ואני כיסיתי את פי בידי והחנקתי את הקול שוודאי הייתי זועקת אם יכולתי, ובמקום זה הרגשתי דמעות מתחילות לטפס אי שם בגרון, ובלמתי אותן ככל יכולתי.

כן, ליאת לבשה חצאית שחורה ארוכה, וחולצה בהירה מכופתרת היטב, עד הצוואר. שערה היה אסוף מאחור, והיא ענדה עגילי פנינה לבנים, ופנים לבנות, ובהתה בי.

קפצתי עליה בחיבוק חם, המומה מהתרגשות, והיא נרתעה קצת, אבל חיבקה, והציעה שנשב במקום שקט יותר, ונדבר.

אז הלכנו יחד אל מאחורי הצריף, בפינה חשוכה, והיא הביאה שני כסאות פלסטיק, ובקבוק מים וכוס חד פעמית, והתיישבה מולי, עניינית. שאלתי לשלומה, השיבה שברוך השם, והמתינה. כנראה לי, שאסביר, שאגיד, מה גרם לי ככה פתאום להופיע לה במדרשה.

היא אמרה "אני מעריכה את זה שהתלבשת צנוע, באמת", ואני עוד הייתי בהלם, ואמרתי "בטח, בטח, מה שלומך??", והיא שוב השיבה, ברוך השם, ברוך השם.

וונדה.