האנשים בחיים שלי מכירים אותי.
חלקים ממני.
איש איש והחלק השמור לו. שמור רק לו ומיוחד לו. ואני אוספת אותם, חלקים חלקים, לכל.
אני לא חושבת שזה נקרא להיות לא-אמיתי, זה יותר נקרא להיות- מבולבל.
ומרוב פיסות שכאלה, אני כבר לא בטוחה איך נראה השלם.
אז מה שאני מנסה לעשות כאן, במסך האנונימי הזה (ומי בכלל יקרא פה, בתכלס), זה לצרף את כל הפיסות האלה, ואולי להיות אחת. כמו שאני.
מישהו אמר לי, לפני כמה ימים, כמה חשוב להיות כנה ואמיתי עם הסביבה שלך.
ואיך הוא לא מבין אנשים שלא. אנשים שלא ממהרים להפתח.
איך הוא לא מבין מה גורם לאנשים להתחבא, לשקר, לשתוק.
ואני הקשבתי, מוקסמת, מדברי החוכמה. "הוא צודק, בעצם", ככה אמרתי, "מה עוצר בעדי מלהיות אני, כלום".
היום בערב,
בעודי יושבת ומחכה לצלצול ממנו שלא הגיע,
חשבתי לעצמי - הנה התשובה שלך, ידידי, מדוע אנשים לא ממהרים להשאר חשופים - אחרים עלולים לפגוע בהם.
וונדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
