Counting Crows

אני עייפה ואין לי כוח...

היה לי אתמול ערב ממש נחמד בלילה לבן בתל אביב...

הכרתי אנשים נחמד וחמודים.

ואחד אפילו מאוד.

כל הזמן קרא לי ירח..

המיס לי את הלב.

אחת מהם אפילו החמיאה לי.

אמרתי לה שהשמלה שלה ממש יפה,

והיא בתגובה:

"הפרצוף שלך יפה"

צחקתי.

לא האמנתי לה,

והיא המשיכה להתעקש,

"לא באמת, אני לא מחמיאה סתם!"

עדיין לא האמנתי,

למרות שהייתה שיכורה...

הייתה לי שיחה שלמה על זה עם אמא על זה ש:

"למה את מופתעת? 

את חושבת שאני תמיד אומרת לך את זה כי אני אמא שלך?"

"כן"

"אז לא.

יש לך יופי מיוחד,

שונה."

ועדיין אין לי כוח...

אני לבד בבית הלילה.

ואני שונאת את זה..

אני דוחה את הכניסה למיטה ולחדר החשוך כמה שאפשר...

תכף אעשה מקלחת ליילית ארוכה.

בשעות האלה,

ובימים האלה,

שאני הולכת לישון לבד,

לגמריי לבד,

הראש שלי נובר בדברים לא נעימים,

מפחידים.

בלילות וימים עצובים,

בכאב טוב,

ובעיקר ברע.

בדרך כלל אני מתקשרת למישהו שיציל אותי,

שיסיח את דעתי.

הפעם אני לא יודעת למי.

החדש יצא לפאב עם חברים,

לא רוצה להפריע לו,

אני גם לא יודעת אם הוא יצליח להציל אותי...

ההוא מהאוטובוס בטח נכנס עכשיו למיטה עם אשתו,

אחרי שהשכיבו את הילדים לישון,

וישבו קצת בסלון מחובקים...

מעניין אם גם אותה הוא מנשק על האף כל הזמן?

אני מקווה שלא.

לפחות יהיה לנו משהו אחד,

רק שלנו.(איתה יש לו מלא דברים רק שלהם)

הנשיקות האלה על האף,

היו בהתחלה טריגר לחיוך.

בפעם האחרונה זה היה טריגר לדמעות.

והוא,

בטח שוכב עם עוד מישהי כמוני,

שלא מצליחה לעמוד בפניו,

למרות שהיא יודעת כשתתעורר לא יהיה שם לצידה.

בא לי לישון...

אבל אני מפחדת שאני עייפה מידי.