האבק הזה,
הליכלוך הזה פשוט דוחה.
חודשים לא השתמשתי במשאף שלי,
לפחות הפעם זה לא מהתקף היסטריה/פחד/עצב.
אבל עדיין,
איכ.
אין לי הרבה פואנטה הפוסט הזה,
אני פשוט אוציא,
מה שיצא יצא.
התקבלתי לעבודה סוף סוף!
ירדתי 1.2 קילו.
חזרתי לעשות ספורט.
חזרתי... התחלתי פעמיים שלוש,
הפסקתי.
ועכשיו חזרתי חח
זה עושה לי תחושה כל כך טובה...
אבל אחרי זה מכניס אותי לדאון מטורף.
אני חייבת לשנות את זה.
נמאס לי לחכות לתשובות.
המתח הורג אותי.
אני רוצה כבר תשובה ולסיים עם זה.
שאדע,
עברתי או לא עברתי.
שאדע איך תראה השנה הקרובה.
ראיתי תמונה שלו,
לא ראיתי כזאת מאז שהוא נעלם,
הוא נראה עצוב....
עצוב לי שהוא עצוב.
כמה חי בסרט מצידי לקוות שאולי זה בגללי?
די הא...
הייתי מעדיפה שיהיה שמח בגללי.
או לא בגללי.
פשוט שמח.
מעניין אם הוא מתחרט על מה שקרה.
עצוב לי שהוא לא חלק מחיי יותר.....
עצוב.
אני מוצאת את עצמי עם צורך עז לשתף אותך,
לדבר איתך,
לספר לך,
אבל אני כבר לא יודעת אם אתה בכלל רוצה לשמוע ממני.
אני מתגעגעת.
המחשבות שלי נודדות למקומות שאני לא אוהבת.
זה חייב להפסיק.
אני מתה לדעת איפה אתה?
מה שלומך?
אתה בסדר?
אתה בריא?
אתה מחייך?
אתה צוחק?
אתה עייף?
אתה מותש?
אם הייתי לידך ומציעה לך חיבוק,
הייתה מקבל אותו?
ונשיקה?
ואוו.
כמה הייתי נותת בשביל נשיקה...
מכל סוג שתבחר,
ארוכה,
קצרה,
עמוקה,
עדינה,
אגרסיבית,
מלאת תשוקה,
או מלאת רוך.....
כל דבר...
מה שרק תרצה....
רק לכתוב את זה,
רק לחשוב על זה מוציא אותי מאיזון,
גורם לתחושת שיכרון...
כינוי:
Moon Struck
בבלוג זה
בכל הבלוגים
