ישבתי בבית קפה בובה בקירות.
שותה תה עם נענע ואוכלת שוקולד.
פתאום קלטתי שאשכרה באתי למצוץ לו וללכת.
אפילו השקעתי ושאמר לי שהוא חולה קניתי חצי סופר .
בסוף באתי למצוץ וללכת.מיציתי. נמאס לי.
ועכשיו אני בדרך לירושלים כי לא הצלחתי להקים את עצמי מהכסא ולהניח את התה החם על השולחן .
והקטע המוזר הוא שכשאני במצב רוח חרא אני יותר נחמדה לאנשים או מהפחד שיראו שמשהו לא בסדר או כי אני ממש לא רוצה לגרום לאחר להרגיש גם חרא .אז השארתי למלצר 10 שקל טיפ על חשבון של 30.
עריכה:
היה אמור להיות לי ערב לילה טוב.
לילה של בועה.
שאני שייכת למישהו ואכפת לו ממני.
כזה שאני מבשלת לו כשהוא חולה.
והוא מלטף אותי שאני נרדמת.
במקום זה קיבלתי כלום.
נסיעה באוטובוס קפוא .
לבד.
אור יש .
והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה .
כל הסופ"ש המזדיין הזה חיכיתי להודעה שלא הגיע.
רק סינונים.
אז שבועיים הוא לא יצר קשר.
אין לי זכות להתעצבן הבאתי את זה על עצמי.
כנראה שלצפות אפילו לסמס אני לא יכול זה יותר מידי.
נמאס לי.
עכשיו שאני יודעת שאין סיכוי שניפגש שוב באוטובוס וזה תלוי בו, מסתבר שלא ניפגש אף פעם.
גם ככה רק הרסתי לו מציאות מושלמת .
והצבא הזה לא נגמרר
בא לי כבר לקום בבוקר וללכת לקרמיקה.
ואז לעבוד במקום עם הרבה תה.
ואנשים שקטים ומחייכים.
וליד הקופה יחכה לי ספר שלא יקח לי שנה לסיים אותו.
והוא...
הלוואי שכל מה שכתבתי לא היה קורה.
כלום אף אחד מהם.
רק הקטע עם הלשבת לשתות תה.
הלוואי שהוא היה יושב שם על הספה לידי,
הייתי מניחה את ראשי על ברכיו ,
וידייו היו מלטפות את שערי...
אולי היה קורא ספר תוך כדי ,
אולי אפילו בקול.
אני אוהבת את הקול שלו.
או שיותר מזה,
היה כותב.
אולי אפילו עלי....
טיפשה.
עייפתי.
ונשאר לי 5 אחוז בטרייה.
מזל שאמא שלי באה לקחת אותי.
מזל שיש את אמא.
ולחשוב שמחר שוב...
מיציתי.
עריכה:
המיטה ריקה,
קר פה.
כינוי:
Moon Struck
בבלוג זה
בכל הבלוגים
