אז סוף סוף מצאתי זמן ובעיקר אומץ לשבת ולכתוב על כל החודשים האחרונים...
ככה שזה הולך להיות פוסט ארוך!
החלטתי לשפוך הכל בפעם אחת.
להתמודד עם כל מה שקרה וקורה בפעם אחת.
אז סליחה מראש על כמות המילים.
למרות שאני בטוחה שכמעט ואף אחד לא יקרה את זה...
חוץ מהחמודה שחשבה עלי ושאלה לאן נעלמתי 3>
אתחיל במשפחה:
אז עכשיו זה רשמי יש לי משפחה מאוד מיוחדת...
אבא שלי מאושפז כבר 4 שנים בבית חולים סיעודי.
לאחותי מחלה כרונית,
ואמא שלי..
לפני 3 חודשים בערך מצאו לה גידול לא סרטני בראש.
אז יצאנו בזול יחסית כי זה לא סרטני,
והטיפול הוא לא ארוך ולא אכזרי...
היא כבר לאט לאט חוזרת לעצמה אבל היא עייפה מתמיד.
כל התהליך והבדיקות והאישפוזים היו סוריאליסטים...
לא עיכלתי.
אמא שלי תמיד נתפסה בעיניי התור הבן אדם הכי חזק ועמיד בעולם.
התגברה על כל כך הרבה...
ולא חשבתי מעולם שזה יגיע אליה.
והיה לי קשה...
בחודשיים הראשונים היה חילוף תפקידים.
אחותי לא מחוברת למציאות.
אז יצא שאני תפקדתי כמו אמא לי לאחותי ולאמא שלי.
הרגשתי פתאום אחראית.
אם אני לא אעשה אף אחד לא יעשה..
מאז המצב השתפר וחזרתי להיות הילדה ולא האמא.
אבל לא יצא לי לנוח.
באמת לנוח.
עד שפגשתי אותו שוב.
בין הצבא לאמא שלי לכמה בחורים מזדמנים שתכף ארחיב עליהם,
מצאתי את עצמי בסוג של רכבת הרים.
ולפני שבוע בדיוק הוא חזר,
והרים את הארמברקס של הרכבת הדפוקה הזאת.
גברים (אם אפשר לקרוא להם ככה)
אז יש את "החדש" שככה דיברתי עליו פה.
הוא ניהיה שיגרה של פעם בשבוע.
שיגרה לא טובה.
כזאת שגורמת לך לרצות לקפוץ מהגג,
כי לפחות זה שונה.
כשסיימתי את זה אני פוחדת שפגעתי בו.
הוא ביקש תשובה כנה אז זה מה שנתתי.
בסוף אמר שהתחרט ששאל.
ואז הכרתי מישהו בצורה הכי מוזרה ,
הוא עבד במסעדה שישבתי בה.
והוא היה חמוד.
ומקועקע.
ובגילי!
אז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד,
אולי תצא מערכת יחסים בריאה.
אז יצא סקס רע על החוף.
אבל חיבוק נעים.
ואז שוב סקס לא משהו במיטה,
אבל עדיין חיבוק נעים.
אני בן אדם מיני מידי להתפשר על סקס לא משהו.
וזה פשוט התנדף לאט.
ואז יש את הפסיכאטר .
הכרתי אותו באתר היכרויות.
והסקס שלנו מדהים!
אבל הוא מבוגר יחסית.
ועד הסצנת קנאה ההזויה שהוא עשה לי לפני כמה שבועות,
הייתי בטוחה שאני כלום בשבילו.
שאני סתם הגשמת פנטזיה של לזיין חיילת.
אז כנראה שאני לא.
אז ביקש שנהיה רק אחד עם השנייה ואם אני מחליטה אחרת לא להגיד לו.
אז ניתקתי קשר עם כולם.
חוץ ממנו.
ההוא מהאוטובוס.
נקרא לו מ' (כי זה מהאוטובוס זה ארוך מידי)
במשך כל החודשים האחרונים הוא התקשר כל כמה זמן.
שאל מה שלומי מה שלום אמא שלי,
בעיקר מה שלומי.
ובעיקר בכיתי.
בכיתי שהוא לא לידי.
שאני ישנה במיטה עם אנשים לא אכפת להם ממני או לי מהם.
ושבימים אחרים אני ישנה במיטה לבד.
בלעדיו.
בלי הנשיקות שלו והחיבוקים שלו.
והנשיקות על האף...
עד שבוע שעבר,
לא יצא לנו להיפגש בטעות בכלל.
במשך 3 חודשים.
וקבענו פעם אחת אחרי שחתכתי עם החדש.
טוב בכנות,
יום לפני שחתכתי איתו.
כי הבנתי שהוא כלום לעומתו וחבל על הזמן שלי.
כמה שהתגעגעתי אליו.
כשהתקרבתי לאוטו שלו התחלתי לבכות.
כשהוא חיבק אותי נרגעתי,
ואז בכיתי שוב כי ידעתי שזה חיבוק שלא יחזור שוב בזמן הקרוב.
דיברנו,
השלמנו פערים כאילו לא דיברנו בטלפון פעם בשבוע שבועיים.
ואז הוא זיין אותי במושב האחורי...
פשוט שלמות.
הכל מושלם.
הוא מושלם.
כשהגיע הזמן ללכת עברתי למושב הקדמי והוא הוציא את הכיסאות של הילדים מהבגאז'.
כן,
הוא נשוי.
אני אומרת מראש,
אתם אם בכלל מישהו קורא את זה,
לא במקום לתת לי ביקרות.
פשוט לא.
חוץ מ2 חברות שלי,
לא סיפרתי לאף אחד.
חוץ מלהוא שעשיתי איתו שלישייה (החבר של)
(ואם אתה עדיין קורא פה אז לא אכפת לי שתספר לו, הוא יודע שנפגעתי)
בשיחה טלפון לילית,אישית ואינטמית שבה הוא סיפר לי על העבר שלו,
ולא שפטתי אפילו לשנייה,
הרגשתי בנוח להיפתח.
אז אמרתי:
"אני מאוהבת בגבר נשוי"
וקיבלתי חתיכת כאפה.
הוא ירד לי על החיים.
סיפר לי איך נשים שיוצאות עם גברים נשואים הם נשים שפלות,
הזבל של החברה.
ומה לא.
בשעה 2 בלילה,
כשאני לבד במיטה,
סוף סוף בשיחה שקצת מסיחה את דעתי,
הורידו אותי למטה.
הוא נאם במשך 10 דקות,
כאילו מנסה לחנך אותי.
בסוף הנאום שלו,
ביקשתי ממנו לנתק את השיחה.
הוא שפט מבלי לדעת,
שבחיים לא הרגשתי ככה למישהו,
שלא ידעתי בהתחלה שהוא נשוי,
שאין כאב יותר גדול מזה באהבה.
חוץ ממוות כמובן אבל חס וחלילה.
לדעת שהאדם שאתה אוהב,
היחיד שמבין אותך לפני שאתה מבין אותך,
היחיד שמרגיע אותי,
באמת מרגיע.
ישן עם מישהי אחרת כל לילה.
יש לו ילדים ממישהי אחרת,
יש לה ילדים שנראים בדיוק כמוהו.
אותם עיניים מהפנטות.
איתי לא היו יוצאים לו ילדים כאלה מושלמים....
הבן אדם היחיד שמרגיש כמו בית,
הוא הבית של מישהי אחרת.
רציתי להציע לו לעצור את זה.
שזאת תיהיה הפעם האחרונה שניפגש ואעלם מחייו.
כדי לא לסבך אותו יותר.
לא העזרתי לשאול,
פחדתי מהתשובה.
לפני שבוע ויום,
הוא התקשר בערב,
כשהייתי בדרך לפגוש חברה,
ראיתי את השם שלו על הצג והתחילו לרדת להן הדמעות..
לא דיברנו הרבה זמן.
אז התגעגעתי יותר.
הוצפתי.
"אם היינו מכירים בזמן אחר הייתי אוזק אותך אליי ממזמן,
אבל מה לעשות החיים קשים"
"יותר מידי קשים" מלמתי לטלפון כשישבתי באוטובוס עם חברה שלי
"אם הם היו קלים היה משעמם"
"אני מעדיפה משעמם איתך מאשר מעניין בלעדיך.."
ניתקנו כי יבשתי את החברה.
והוא כבר התקרב לבית.
המשכנו להסתמס.
הוא כתב לי כמה הוא רוצה לחבק אותי,
ואני כתבתי לו כמה התגעגעתי לידיים שלו,
לעיניים שלו,
לשפתיים שלו,
לריח שלו...
לכולו.
ואז הוא איים לחטוף אותי מחברה שלי.
בסוף הוא חיכה לי ליד הבית.
ראיתי אותו מתקרב עם הרכב ורצתי אליו.
עם העקבים עם הכל.
הוא אשכרה הגיע לפתח של הבית שלו עם האוטו והסתובב אלי.
נכנסתי לאוטו.
בכיתי.
נישקתי אותו ובכיתי.
הוא הרגיע אותי.
פחד שזה יותר מידי בשבילי.
מסבך אותי מידי,
שהוא לא מקלקל אותי.
ואז אשתו התקשרה.
פעם ראשונה שהוא דיבר איתה לידי.
פעם ראשונה שהטבעת שלו הייתה על האצבע.
זאת הייתה כזאת כאפה שהשתתקתי.
הוא הודיע לה שיש סיכוי שישאר לישון בעבודה.
כשניתק הסתכל לי בעיניים.
"את רוצה לקבל את הכאפה עד הסוף?"
הנהנתי.
והוא התחיל לדפדף בתמונות שבטלפון.
הבנתי מה הוא הולך להראות לי והתחלתי לבכות.
אז הוא עצר וחיבק אותי,
ודיברנו על אם להמשיך את זה.
שאלתי את מה שפחדתי לשאול.
והוא אמר שהוא לא רוצה להתנתק ממני.
אלא אם כן זה עושה לי רע.
איך הוא יכול לעשות לי רע?
אמרתי לו שכשאני איתו אני פשוט..
מאושרת.
ושאני מעדיפה כמה שעות של אושר פעם ב,
מאשר כלום.
הוא אמר שאני עושה אותו בן אדם שליו יותר,
שמח יותר,
רגוע יותר.
שאולי אשתו מרוויחה מזה שהיא מקבלת אחרי שהוא נפגש איתי,
בעל שמח ורגוע.
הוא הבהיר שהוא אוהב את אשתו,
ואת הילדים שלו.
אמרתי לו שאני לא חיה בסרט שיום אחד הוא יקום ויעזוב אותם בשבילי.
לא אשקר,
אם זה יקרה,
אקבל אותו בזרועות פתוחות ולא אעזוב אותו לעולם.
ואהיה הבן אדם הכי מאושר בעולם.
אבל זה לא יקרה.
אמרתי שלו אני רוצה לפגוש אותו כל עוד אני יכולה,
והוא אמר שמצידו עד גיל 50.
צחקתי...הכי קרוב ללנצח שהוא אי פעם הצהיר בפניי.
אם יגיע מישהו שיגרום לי לשכוח אותו אחתוך את זה.
עד אז,
כמה רגעי אושר,
זה כל מה שאני צריכה.
הגנבתי אותו לבית,
לחדר שלי.
הוא ישב על המיטה שלי,
בחדר שלי.
הרגשתי בחלום.
התרוצצתי מסביב לסדר את הבלגן,
וכשהתנצלתי על כל הקליפות בננה שיש לי בחדר,
שהתוודתי בהתמכרות שלי הוא הושיב אותי על המיטה לידו ואמר לי:
"תפסיקי לתרץ.
תנשמי,
הכל בסדר"
ישבנו קצת,
הוא שאל על הדברים בחדר,
דיברנו על כל מיני דברים.
שמענו מוסיקה,
וביקשתי ממנו שיכתוב לי משהו בספר שקניתי כי הזכיר לו אותו,
אשתו של הנוסע בזמן.
הוא שאל למה הזכיר לי אותו?
אז עניתי בכנות.
כי היא אוהבת אותו כל כך,
אבל היא אף פעם לא יודעת מתי תראה אותו,
ומתי יעלם לה.
בלי להגיד מילהף
הוא לקח את העט והספר והסתובב עם הגב אלי.
ברקע קורט שר על פולי.
וחיכיתי בסבלנות שיסיים.
כשזה קרה הורה לי לקרוא את זה מחר.
לא התקלחתי באותו יום,
התכנון היה מקלחת לילית שאני חוזרת,
לא חשבתי שהוא יהיה איתי.
אז גררתי אותו למקלחת.
והוא כמובן לא נורמלי...
התחיל לזיין אותי לפני שנכנסו.
לא היה אכפת לו שאני ג'יפה!
דפוק...
בסוף נכנסו להתקלח..
התיישבנו שנינו פנים מול פנים.
וזה היה אחד הרגעים הכי שלווים בעולם.
סיבנתי אותו,
הוא אותי..
הוא נעצר עם היד למטה,
ובמשך דקות שלמות נגע בי,
התסכל עלי,
התענג ממה שהוא עושה לי.
חפפתי לו את השיער הנעים שלו,
והוא הסתכל עלי חופפת את השיער שלי...
הכי הרבה זמן שיצא לנו להסתכל אחת לשני בעיניים.
התענגתי על כל רגע.
החיוך לא ירד לנו מהפנים.
המים נהייו קפואים.
אבל המשכנו לשבת.
בסוף כבר לא יכולנו יותר והוא חדר אלי...
שם על הרצפה של האמבטיה.
כשהחלטנו שהגיע הזמן ללכת למיטה,
הוא קם והכשהגב שלו אלי ראיתי שנשאר לו סימן,
עגול,
מהגומי הזה שסותם את החור של האמבטיה,
הגומי מחובר לשרשרת היה תלוי בדיוק איפה שנשען.
(כמה דפוקה אני? מאז כל מקלחת אני עושה בישיבה בדיוק באותו המקום,
על הרצפה עם הגומי והשרשרת בגב)
נכנסו למיטה,
וזה רק העלה את סף האושר.
להיכנס למיטה שלי,
כשהוא נמצא בה,
מחכה לי.
מרים את השמיכה ומסמן לי להצטרף אליו.
נכנסתי עם חיוך ענקי ועיניים דומעות.
ולב אופטימי מידי,
שרוצה שככה יהיה כל ערב.
ואז בפעם הראשונה בחיי,
לא זיינו אותי.
אלא אהבו אותי.
הוא עשה איתי אהבה,
לא סקס.
וזה היה מושלם.
כל תנועה,
כל ליטוף,
כל נשיקה,
כל חדירה,
כל מעיכה....
מושלם.
ובאמצע הוא נעצר,
הסתכל עלי ובחיוך מהפנט ו2 גומות,
אמר: "אני אוהב אותך"
התחלתי לבכות מאושר ובקול שבור אמרתי:
"גם אני אוהבת אותך"
נרדמנו מהר.
נרדמתי ברוגע בשלווה.
בלי פחדים,
בלי דאגות,
באושר.
התעוררתי ב5 וחצי.
וכשראיתי מה השעה נבהלתי.
הוא תכף הולך.
הסתכלתי עליו ישן בשלווה.
לא האמנתי שהוא פה.
נרדמתי חזרה וקמתי כל 20 דקות לוודא שהוא לא הלך.
באיזשהו שלב התעוררתי ולא הצלחתי להרדם חזרה.
כי כבר היה מאוחר,
והטלפון שלו צלצל.
הוא התעורר כמה דקות אחרי והניח את הראש לו על החזה שלי.
"מה יש?"
"סתם...אממ כואבת לי הבטן (?)"
"הצלחת לישון?"
"כן...אתה?"
"ממהממ"
"יופי"
"בואי לפה"
הוא חיבק אותי ונישק אותי.
הסתובבתי עם הגב אליו והוא חיבק אותי מאחורה..
לא רציתי שיראה את הדמעות שלי,
שאני מבינה שהוא צריך ללכת,
ושאשתו התקשרה.
הישבן שלי במפשעה שלו העירה אותו חח
והוא חדר אלי שוב.
עשה איתי אהבה שוב.
אחרי שנרגענו,
ושהוא חיבק אותי היה לו טלפון.
הוא לא ענה.
הוא רק הסתכל על השעון והבין שהגיע הזמן ללכת.
הוא התלבש.
ועם כל כפתור שסגר הלב שלי נקרע קצת יותר.
ליוותי אותו החוצה ולא עזבתי לו את היד עד שהיה חייב.
חזרתי לחדר פתחתי את הספר לראות מה כתב.
ופרצתי בבכי.
עד שנרדמתי חזרה.
תסלחו לי אם עכשיו זה יהיה קצר,
כי אני פשוט לא יכולה יותר...
כל הסופש הייתי זוועה.
לא הפסקתי לבכות.
בתחילת השבוע לא האמנתי שאראה אותו,
אבל זה לא מנע ממני לקוות.
פספסתי אוטובוס אחד בשניות.
והייתי פשוט במצב רוח חרא.
שמתי משקפי שמש ובכיתי בשקט.
חיכיתי לאוטובוס הבא...
עברתי ליד החלילן שליד התחנת רכבת ,
והתיישבתי קרוב אליו,
שמעתי אותו מנגן,
התנועות שלו היו מהפנטות...
כשהגיע הזמן לאוטובוס שמתי לו 10 ש"ח כי הוא מוכשר,
וגם כי הוא הציל אותי מנסיעה מלאת בכי,
הסיח את דעתי.
עליתי לאוטובוס,
הוצאת את הספר על הנוסע בזמן והתחלתי לקרוא.
הוריתי על עצמי לא להסתכל דרך החלון כל דקה.
ובגלל שלא אסתכל הוא יגיע.
וזה מה שקרה..
ראיתי אותו רץ בזווית של העין.
הוא עלה לאוטובוס ושקלט את פניי, (90% חיוך)
הוא בא להתיישב לידי.
דיברנו כל הנסיעה.
אמרתי לו שהכאפה הייתה כאפה רצינית.
ושהיה לי ממש קשה.
הוא ירד איתי בתחנה.
וישבנו על ספסל שכבר ישנו עליו בעבר.
לגמרי במקרה.
אף אחד מאיתנו לא מכיר את האזור.
דיברנו ודיברנו.
ודיברנו.
בסוף הלכנו למקום אחר,
שגם בו כבר היינו.
ועשינו אהבה.
ואז חזרתי הביתה לבד.
נכנסתי לשירותים הסתכלתי במראה והפצרתי בי לא לבכות.
לא הלילה.
לא הצליח לי.
כינוי:
Moon Struck
בבלוג זה
בכל הבלוגים
